אין פוליטיקה בלי זהויות

בכל פעם שאני קורא דברים שנכתבים על "פוליטיקה של זהויות" אני תוהה האם קיימת בכלל פוליטיקה שהיא נטולת זהויות? האם יש מצבים חברתיים שאינם טומנים בחובם יחסי כוח מחמת המיצוב הדיפרנציאלי של המשתתפים בו? למשל, אחת הסוגיות הקריטיות בעיניי בפוליטיקה היא שאלת מי הדובר/ת ועל איזו במה נאמרים הדברים. משלושה אירועים פוליטיים שהיו בכותרות בשבועות האחרונים אפשר ללמוד, לדעתי, שאין פוליטיקה ללא משקל משמעותי לשאלת הזהות. יתירה מכך, ככל שנעשים ניסיונות להתנהל באופן שקוף בשאלת הזהות, המעשה הפוליטי נדון למבוי סתום או כישלון.

הדוגמא הראשונה היא קמפיין #metoo. האפקט המרשים של הקמפיין כפול בעיניי: ראשית, מבחינה היסטורית, נשים שהותקפו מינית מדברות מנקודת מבט קולקטיבית, חוצת ארצות, על הפגיעה ובעיקר על הפוגע אשר נדרש לשלם מחיר, גם אם חלקי; ושנית, הקמפיין משנה את כללי המשחק לעתיד, כך שנשים הן מי שמציבות ויציבו את הגבול של שפה ומגע, שהיה נתון עד עתה להחלטה גברית (כמעט) מוחלטת. יש לקוות שבני/ות נוער לומדות ולומדים מהקמפיין.

ולעניין "הפוליטיקה של זהויות", האם אפשר בכלל לחשוב על מהלך מעורר השראה כזה מבלי לדבר על זהות הדוברות? על ניסיון חייהן? על נקודת מבטן? השינוי הפוליטי כולו כרוך בעצם הזהות – יחסי כוח, אלימות גברית והשתקה ארוכת שנים שנשים אזרו עוז להפר אותה.

דוגמא נוספת היא פרשת הענקת הפרס מטעם "ברית יוצאי מרוקו בישראל" לד"ר אבי פיקאר. מבלי להיכנס להכחשותיו של פיקאר את חטיפתם של אלפי בני/ות תימן, מזרח ובלקן, אי אפשר להתעלם מכך שהכוח המניע של המחאה נגד הענקת הפרס (ובכלל להכרה של המדינה בפשע) מגיע משורות מזרחים/ות אשר במרכז פעילותן/ם עומדות העדויות של משפחות מזרחיות על חטיפות.

במקביל, אי אפשר להתעלם מכך שהפרשה כלל לא נחקרה במסגרת האקדמיה הישראלית. מדוע, בעצם? ההסבר ההגיוני ביותר למחדל זה הוא האופי האשכנזי ומדיר המזרחים/ות של האקדמיה בישראל. בדומה לעדויות של נשים אשר הושתקו לאורך עשרות שנים על רקע הכוח של גברים (אלכס גלעדי, טומי לפיד, חיים יבין) בזירות שונות, כך הכוח האשכנזי באקדמיה קבר, במחדל או במעשה ההדרה של מזרחים/ות, את הפרשה. זאת, עד שמזרחים/ות החליטו לדבר ולהפוך את הקערה על פיה.

וכאן טמון בעיני הכשל המוסרי של ארגון "שוברים שתיקה" בפרשת איילת שקד-דין יששכרוף. אנשי הארגון כל כך להוטים לשבור את שתיקתם מעל כל במה, עד שלא שמו לב שאגב כך הם מדירים מהשיח את הפלסטינים, שהם מי שסובלים הלכה למעשה מהשליטה הצבאית שלנו בשטחים. אכן, כוונותיה של איילת שקד בפרשה זו אינן מקצועיות וענייניות, כי אם פוליטיות. אבל מנגד, מי נתן לארגון פטור מעיסוק באחריות פלילית של חיילים שוברי שתיקה על מעשיהם? הדבר דומה לכך שגברים יתוודו על מעשי אלימות נגד נשים ובאופן חד צדדי יחליטו כי די בווידוי עצמו על מנת לתקן את הרעה החולה של אלימות גברית. זו עשייה פוליטית שמתעלמת ממקומו של הקורבן בהליך עשיית הצדק. כך, שני הצדדים ב"פרשת שקד-יששכרוף" מעלים אינספור סרטונים, שולחים תגובות והודעות לעיתונות, מגיבים ומתראיינים, אבל טרם שמענו את גרסתו המלאה של הפלסטיני, אשר הפך לכלי בדיון פנים-יהודי.

אני לא מאמין גדול ב"איחוד מאבקים". יש משהו רומנטי וילדותי בהנחה שכל הקבוצות המדוכאות יכולות לשלב ידיים ולהתעלם מאינטרסים ויחסי כוח ביניהן. תחת זאת, חשוב לדעתי לדבר על אתיקה של מאבקים מבחינת הצורה שבה הם מתנהלים, לעיתים אף לפני התוכן. וה"פוליטיקה של הזהויות" מציעה לנו עקרון מנחה חשוב: המאמץ יופנה למתן קול למושתק ולמודחק החברתי, ליצירת פלטרפורמות ובמות לחיזוק הדיבור שלו וניסוח החזון של צדק דרכו ובאמצעותו.