כשהאב מפוצץ את בנו במכות

יש פשעי שנאה ויש פשעי פטרונות. האחרונים נובעים מגזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – גם בכוח הזרוע
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

בואו נדבר על פשעי-שנאה ופשעי-פטרונות. הנה דוגמה שתסביר את ההבדל: איש עצבני ואלים ששונא את הבן של השכנים. הוא לא מוכן ש״זבל״ כמוהו ייכנס אליו הביתה, ואם הוא תופס אותו בחצר שלו, או אפילו מתקרב לגדר, הוא מפוצץ אותו במכות. עכשיו, לאיש העצבני והאלים הזה יש גם בן. וגם אותו הוא מפוצץ במכות. המכות הן אותן מכות, וההתנהגות בשני המקרים נפשעת, אבל במקרה השני הוא פועל מ״אהבה״: הוא חושב שהוא ״מחנך״ את הבן שלו כדי שיהיה ״בן אדם״ ו״בן תרבות״, וראוי להיות אצלו בבית ולרשת יום אחד את החצר.

המקרה הראשון הוא פשע שנאה. כאלה הם פשעיה של גזענות דטרמיניסטית, זו הרואה בציבור אחר בני אדם נחותים שאינם ניתנים ל״תיקון״ ו״השבחה״, ושאינם ראויים לבוא במגע. הפרקטיקות שהיא מייצרת הן הדרה והתבדלות (סגרגציה), ניצול, גידור של גטאות ותחומי מושב, עבדות, אפרטהייד, סוגים מסויימים של קולוניאליזם, טיהורים אתניים או השמדות עם. אלה הם גילויים בדרגות שונות של חומרה ואכזריות של פשעי שנאה.

המקרה השני הוא פשע פטרונות. כאלה הם פשעיה של גזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – אפילו בכוח הזרוע. בדימויה העצמי גזענות כזו היא שוחרת טוב, והאתוס שלה הוא מתקדם ונאור. אכיפה כוחנית ואלימה של אורחות חיים, חינוך בכפייה, חטיפת ילדים כדי ״להציל את נשמתם״ הן הפרקטיקות הטיפוסיות של פשעי פטרונות.

למרות שפשעי-פטרונות מתאמצים להבדיל את עצמם -ולהדגיש את ההבדל הזה – מתורות גזע דטרמיניסטיות וגנטיות שמאפשרות את פשעי השנאה, תוצאותיהם לאורך ההיסטוריה מזוויעות לא פחות וגבו לא פחות קורבנות: האינקוויזיציה, הקולוניאליזם המיסיונרי הנוצרי, על המרות הדת הכפויות וחטיפות הילדים ״כדי להציל את נשמתם החוטאת״ גם נגד רצונם, הקולקטיביזציה הכפויה על ידי סטאלין, מהפכת התרבות ופול פוט בקמפוצ׳יה – כל אלה פשעי פטרונות מובהקים. ממש כמו האב המפוצץ את בנו במכות.

נכון, יחסו של בן גוריון לערבים שונה מהותית מיחסו למזרחים. נכון, שיבא ומאייר אינם מנגלה. הערבים נתפסים כאויב נחות ו/או שטני, שמהווה איום דמוגרפי וביטחוני במאבק סכום-אפס על הארץ. הם ראויים לשנאה בלבד, איש אינו מנסה לחנך אותם בכוח, רק לנצח אותם. הם בן השכן שחוטף מכות. המזרחים, לעומת זאת, נתפסים כנחותים, נחשלים, ומפגרים לא פחות, אבל אתוס אינטגרטיבי של כולנו-יהודים (וגם שורה של אינטרסים שאני לא נכנס אליהם פה אבל חשוב לדון בהם פעם) מחייב לנסות להשביח את מי שיש תקווה לחנכו, ולזרוק לצידי הדרך את מי שלא. בשמה של אחדות כלל-יהודית, האב מפוצץ את בנו במכות.

בעוד הערבים נתפסים כראויים לשנאה בלבד, המזרחים הנתפסים כנחותים, נחשלים, ומפגרים לא פחות, הם "משלנו" והאתוס מחייב לנסות להשביח את מי שיש תקווה לחנכו

פעם, בדור הראשון של מחקר ההיסטוריה של המזרחים (בחברה הישראלית), משנות החמישים ועד סוף שנות השמונים, החוקרים היו תועמלנים מובהקים. הם הציגו את ״קליטת העלייה״ כמאמץ הצלה הירואי של מדינה וחברה צעירות ודלות משאבים, כפעולה חינוכית ומתרבתת (ציביליזטורית) רחבת היקף שהופנתה לקהילות ״נחשלות״, שמניעיה הם תחושת סולידריות ואחוווה כלל-יהודיות (״לאומיות״) וכוונותיה נאצלות, שוחרות טוב ומשוללות אינטרסים. לקראת סוף התקופה, ובעיקר בעקבות הפנתרים השחורים (וצמיחתה של ״סוציולוגיה ביקורתית״) החלו חוקרים כאלה להכיר ולהודות בתוצאותיה העגומות והטראומטיות של ה״קליטה״ הזו עבור ציבור ה״נקלטים״ והחברה הישראלית בכלל. חלקם ייחס את התוצאות הללו לכשלים ותקלות טכניים-יחסית בביצוע תוכניות, למעידות טראגיות של אנשים שוחרי טוב.

בניגוד לדור הראשון של המחקר, יש היום כוחות קונפורמיסטיים בקהילת המחקר שאינם מכחישים או מתעלמים מהתבטאויות ופרקטיקות המדיפות ריח עז של גזענות אנטי-מזרחית. לעתים הם אפילו חושפים אותן. מה שהם עושים בשיטתיות, זה למצוא התבטאויות של אותם אנשים עצמם, או של אנשים אחרים בעמדות השפעה וצומתי החלטה וקביעת מדיניות, שמגלות כביכול אחווה, אמפטיה, ורצון אמיתי לשלב את ה״נקלטים״ בחברה הישראלית המתגבשת. דוגמה מייצגת הוא ד״ר אבי פיקאר (למשל בהרצאתו כאן).

ד"ר אבי פיקאר, יקיר ברית יוצאי מרוקו ומכחיש חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. צילום: עמוד הפייסבוק של א.פיקאר
ד"ר אבי פיקאר, יקיר ברית יוצאי מרוקו ומכחיש חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. צילום: עמוד הפייסבוק של א.פיקאר

ואז הם עושים חשבונאות של קיזוז: התבטאויות מהסוג השני אמורות לקזז בדרך פלא את אלה הראשונות, להפחית במרכזיותן או לאפשר לנו להתייחס אליהן יותר בסלחנות. הטור השני, של הצהרות אקראיות על סולידריות ואינטגרציה, אמור לקזז את הטור הראשון, של מדיניות ופעולות שיטתיות של גזענות וסגרגציה, בפנקס החשבונאות הזה.

וזוהי הטעות הגסה שלהם כחוקרים. הסולידריות והאחווה מהטור השני אינן מקזזות את הגזענות מהטור הראשון. הפעולה החשבונאית אינה של חיסור אלא בדיוק להפך, של חיבור: אם הסוג הראשון מוביל לפשעי שנאה, ואם הסוג השני, לו היה אמיתי ולא הצהרה בלבד, מוביל לפרקטיקות של סולידריות (שקהילות יהודיות הצטיינו בהן מאז ומעולם) – זה בדיוק המיזוג של שניהם שמאפשר את פשעי הפטרונות. כוונותיו הטובות של האב המכה אינן מתקזזות עם מעשיו הנפשעים ועם תוצאותיהם הנוראות, הן אלה שמאפשרות אותם.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

כנראה שיעניין אותך גם: