• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הכי פשוט להאשים את החייבים

קל מאד ללכת אחרי הסטריאוטיפ של החייב שלא יודע להתנהל נכון, עצלן שלא עובד, רוכש ומבזבז. אבל קודם צריך להסתכל על הנתונים ועל המדיניות ולהבין – האם אנשים יכולים לחיות בכבוד פה?
רעות כהן

מנהלת הקליניקה לסיוע משפטי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן

"בשנים האחרונות מתפתחת תופעה חדשה: פשיטת רגל על רקע התנהלות צרכנית לא נבונה. כלומר, אנשים שרוצים לחיות מעבר ליכולת הכלכלית שלהם. אספנו עבורכם מספר עצות כיצד להימנע ממצב של פשיטת רגל…"

כך נפתח פוסט שעלה בעמוד של משרד המשפטים ומשיא עצות כמו ״תכנון הוצאות״ או ״זהירות בהלוואה״, תוך שהוא מפנה לראיון עם כונסת הנכסים עו"ד סיגל יעקבי בערוץ ״כאן״. למה הפוסט הזה מעצבן אותי? כי במקום לנקוט בהסתכלות חדשנית והוליסטית על חייבים, הוא נוקט במבט המיושן והסטראוטיפי עליהם (וזאת למרות כמה רפורמות חיוביות שהמשרד מוביל בתחום זכויות חייבים).

הכתוב יוצא מנקודת הנחה שחייבים מגיעים לפשיטת רגל בגלל שהם רוצים לחיות מעבר ליכולת הכלכלית שלהם, וטומן את הפתרון בחינוך כלכלי. חינוך כלכלי אכן חשוב שכולנו נקבל, בדיוק כמו שלימודי אזרחות חשובים, אבל זה לא לב העניין והיעדר חינוך כזה הוא לא הסיבה היחידה או אפילו המרכזית לעלייה במספר פושטי רגל. 

אחת הסיבות המרכזיות לכך שמספר פושטי הרגל עלה בעשורים האחרונים היא שב-2008 המדינה תיקנה את חוק ההוצאה לפועל, כך שכיום רשמי ההוצאה לפועל מעדכנים חייבים שיש להם בכלל אפשרות לפשיטת רגל. לפני התיקון הזה, הרבה אנשים מן השורה לא ידעו בכלל על האופציה הזאת; מאז, מספר פשיטות הרגל עלה דרמטית. כך למשל, בשנת 2008 היו 11,143 תיקי פשיטת רגל (לאחר צו כינוס), ובשנת 2015 המספר טיפס ל-50,269 תיקים. סיבה נוספת היא שהליך פשיטת רגל נהיה פחות סבוך בשנים האחרונות – מהלך חיובי משום שהוא מאפשר לאדם למצות את הזכויות שלו.

אבל מעבר למיצוי זכויות, בואו נדבר על האשמת החייבים. הפוסט של משרד המשפטים מסמן אחראי בלעדי למצב – אותו אדם שחי מעבר ליכולת הכלכלית שלו, שהתנהל צרכנית לא נכון. אבל מה זה בדיוק אומר לחיות מעבר ליכולת כלכלית? אולי זה בעצם אומר שאנשים פשוט מנסים לחיות בכבוד (כן, לפי חוק היסוד הזה), וזה מה שמעבר ליכולתם? ואולי הבעיה היא לא בהתנהלותו הכלכלית של אדם, אלא במדיניות צמצום רשתות הרווחה והביטחון הסוציאלי של המדינה?

לקליניקה לסיוע משפטי באוני' בר אילן, אותה אני מנהלת, מגיעים אנשים שחיים מקצבאות שהם מקבלים בצדק, לא במרמה, והם בחובות כי ההכנסות שלהם רחוקות מכיסוי הוצאות המחייה הבסיסיות ביותר. אתם הלוא יודעים שבעוד יוקר המחייה ממשיך לעלות, הקצבאות – לא רק שקיצצו אותן לפני 20 שנה, אינן מתעדכנות ועולות באותו היחס. מגיעים אלינו גם חייבים שעובדים ולא מצליחים להתקיים בכבוד – ואני מדברת על דברים בסיסיים כמו שכר דירה, חשמל, מים, ארנונה, אוכל, חינוך לילדים. ישנם גם מחקרים שמראים שהסיבות להיווצרות החוב הוא אובדן הכנסה, אבטלה או בעיות על רקע רפואי/נפשי. ואגב, רק היום פורסם דוח ביטוח לאומי על עלייה בתחולת העוני בקרב אנשים עובדים.

אז איך אפשר לתת לאנשים עצות כמו ״תכנון הוצאות״ או ״שימוש זהיר בכרטיס אשראי״? יש דברים בסיסיים שאי אפשר לתכנן, ולא משנה כמה נצטמצם – נהיה חייבים להוציא.

הפוסט של משרד המשפטים מסמן אחראי בלעדי למצב – אותו אדם שחי מעבר ליכולת הכלכלית שלו, שהתנהל צרכנית לא נכון. אבל מה זה בדיוק אומר לחיות מעבר ליכולת כלכלית?

אחת מן העצות שנותן משרד המשפטים היא ״להיזהר מהלוואות״. אני מסכימה בהחלט שצריך להיזהר מהבנקים ומחברות האשראי, אבל איך משרד המשפטים יודע לאילו צרכים החייבים לקחו את ההלוואה? אף אחד הרי לא אוסף על כך נתונים. אולי הם לקחו הלוואה כדי לשלם חשמל ומים? כדי לשלם שכירות? אפילו, רחמנא ליצלן, לנסוע לחופש או לשלוח את הילד לאיזה חוג או לעשות חגיגת יום הולדת קטנה – כי גם כשאנחנו חייבים, אנחנו עדיין בני אדם שחיים בחברה של בני אדם?

עוד עולה מהפוסט של המשרד נימה של אשמה והטלת אחריות על החייבים בלבד. נכון, הם אומרים להיזהר ולבחון את תנאי ההלוואות, אבל איפה הרגולציה על הבנקים ועל חברות האשראי? ריביות הפיגורים שהם גובים הן מטורפות. ידעתם ש-90% מהחובות בהוצאה לפועל הם בכלל לא הקרן, אלא הריביות, אגרות ושכר טרחה לעורכי דין? אתם קולטים את המספר המטורף הזה? וגם חברות הסלולר – היינו הך, ריביות נשך והוצאות שכר טרחה מופקעות. איפה האחריות של המדינה כאן? נכון, שחובות צריך להחזיר. אם אכן רכשתי טלפון – ולא רימו אותי – ולא הצלחתי לעמוד בהחזר החודשי. אבל אני רוצה להחזיר את החוב, להמשיך לחיות בכבוד במקביל ולא להוסיף עליו עוד 90% הוצאות. ולזה למדינה היום עוד אין פתרון.

קל מאד ללכת אחרי הסטריאוטיפ של החייב שלא יודע להתנהל נכון, עצלן שלא עובד, רוכש ומבזבז. אבל קודם צריך להסתכל על הנתונים ועל המדיניות ולהבין – האם אנשים יכולים לחיות בכבוד פה? האם הסיבה לכניסה לחוב היא שישנם מי שאחרי שמיצו את כל יכולת ההשתכרות והקצבאות שלהם, פשוט לא יכולים לחיות בכבוד? בנוסף לכך, צריך גם להסתכל על מטוטלת האחריות: היא לא יכולה לעצור רק בצד של החייבים, יש פה עוד המון גורמים שדוחפים אנשים לחוב והם חייבים להתחיל לתת את הדין.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רחמן חיים

    אכן הפטרנליזם ממשיך להיות כאן המוסר הכללי. עובדים של משרד ממשלתי בעלי הכנסה טובה, מובטחת, ועם כל הזכויות הסוציאליות, אומרים לאזרחים עצמאיים המתחרים על פרנסתם בשוק פרוע, כיצד להתנהל. החוקים נחקקים לטובת החזקים והדורסנים, ולרעת החלשים כדי להביא אותם לרמת העבדות.

  2. דפנה

    רעות, – קראתי את הציטוט מהפוסט של משרד המשפטים המובא בראש המאמר שלך, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה עצבן אותך בו.
    הרי לא מדובר שם בכל החייבים. תקראי שוב. הפוסט מדבר על קבוצה חדשה, שונה, אחרת, של חייבים, שחובותיהם נוצרו עקב התנהלות צרכנית לא נבונה.
    קבוצה זו נבדלת מהקבוצות שאת מתייחסת אליהן, וזה ממש לא דבר בלתי ראוי אם משרד המשפטים פרסם פוסט ובו עצות שלדעתו יעזרו לחברים בקבוצה זו לשנות את התנהלותן הכלכלית.
    אלה האנשים שיקחו הלוואות כדי לחגוג את ליל הסדר. יבזבזו את החסכונות של הילדים לצורך עריכת טקס בר-מצווה מפואר לילד. יקנו עגלה לתינוק באלפי שקלים. יוציאו את הפרוטה האחרונה שלהם על יציאה לחופשה, ועוד ועוד.
    אגב, לדעתי ממש לא מדובר בתופעה חדשה. ואני גם לא חושבת שהחייבים יקשיבו לעצות של מישהו. אבל למרות זאת, זו דווקא חובתו של משרד המשפטים לתת את העצות האלה.
    אגב, לא כל הנושים הם בנקים, חברות אשראי או מלווים בשוק האפור.
    חלק מהנושים הם אנשים תמימים שנתנו הלוואה לחבר, בעלי חנויות שקבלו צ'קים, והצ'קים לא כובדו, בעלי-דירות שלא קבלו את שכר הדירה המגיע להם.
    כל אחד מהאנשים הללו הוא אדם שחייו נפגעו קשות. תחשבי גם עליהם, לא רק על החייבים שאותם את פוגשת.

  3. נתן

    הפוך. הכי פשוט וגם הכי נח זה להאשים את כולם חוץ מאת עצמי.

  4. דןש

    כן שילכו לעבוד ויחיו בכבוד.
    אין עבודה שאינה מכבדת את בעליה ובארץ קיימים מקומות עבודה מרובים המשוועים לעובדים.