העולם נכנע לכיבוש הישראלי, השאלה היא מה יעשו הפלסטינים

בעקבות הצהרתו מציתת הלהבות של הנשיא טראמפ בעניין ירושלים ובעצם ההכרה שהעניק לירושלים כעיר הבירה של ישראל – הגיעה העת לבחון את הנחות היסוד שמנחות הן את ההנהגה הפלסטינית והן את ההנהגה הציונית. לשם כך יש צורך להכיר בכך שהכיבוש אינו רק עובדה בשטח אלא גם קיים ומתקיים בעזרת השיח הפוליטי של הכיבוש שחותר במקביל ללגיטימיות של הנוכחות הישראלית בשטחים הכבושים ולדה-לגיטימציה של העם הנכבש.

הזעם של מנהיגים פלסטינים וערבים לנוכח ההכרה בירושלים כעיר הבירה של היישות הכובשת כרוך בכך שהם מבינים שהעולם נכנע לכוחו הצבאי, המדיני והביורוקרטי של העם הכובש ויקיים משא ומתן על הזכויות הבסיסיות של העם הנכבש. עצם ההכרה ביישות הציונית כמדינה לגיטימית בתוך הקו הירוק, ההכרה בכך שמדינות העולם (כולל מדינות ערביות ומוסלמיות) מקיימות עמה יחסים דיפלומטיים ומאמצות את הרעיון שארה"ב היא גוף בינלאומי לגיטימי שיכול להכשיר את הכיבוש ותוך כדי כך מתעלמות מהפשעים היומיומיים שהכיבוש מבצע בעם הפלסטיני. כלומר, תוצאותיו של אותו שיח פוליטי שמתקיים ברגעים אלה הוא בהכרח הפסד לעם הפלסטיני ובהכרח ניצחון ליישות הכובשת; במקרה הטוב ביותר הכיבוש יקבל הכרה בינלאומית, ובמקרה הפחות טוב ארה"ב רק תכיר בירושלים ולא תעביר אליה את השגרירות אך שאר מדינות העולם מכירות בסטטוס קוו של הכיבוש, מה שיוביל למשא ומתן ופשרה לגבי ירושלים על חשבון שאר הסוגיות.

בהמשך לכך, על הרשות הפלסטינית ואש"ף לשאול את עצמם בכנות מדוע המעבר של השגרירות מיפו לירושלים עד כדי כך קריטי? הרי הכיבוש פועל במרחב ובזמן לפי חזון התפשטות עקבי ללא פשרה וקברניטיו מקפידים קלה כחמורה על דקויות אמפיריות וסטטיסטיות – מדמוגרפיה שבה מחשבים כמה ילדים פלסטינים נולדים ביחס לכמה ילדים יהודים ועד כיצד דעת הקהל העולמי יגיב על כל מהלך, כך ששאלת ההכרה בירושלים כעיר בירה היא באופן ודאי צעד יזום של הכיבוש. מנגד, במקום להתנגד ולהתקומם כנגד כל מערך הכיבוש, הרשות עסוקה בגיוס כספים בעולם לשימור המערך הביורוקרטי של עצמה כמעין עמותת-על. בזמן שלכיבוש יש חזון עקבי מפורש שבתשתיתו קונצזוס לאומי, הרשות עסוקה בהישרדות ללא חזון וללא הסכמה על סוגיות שהיו מובנות מאליהן בעבר.

למען האמת, מה שמדאיג בהתלקחות הנוכחית – בין אם מעברה של השגרירות לירושלים יתרחש או לא – הוא עצם האבסורד המובנה בנסיגה של הסוגיות הפלסטיניות שבעבר היו מובנות מאליהן וכיום יש עליהן ויכוח פנים פלסטיני. לדוגמה, אם בעבר בסוגיית הפליטים היה קונצזוס מקיר לקיר, כיום זה הפך למעין פנטזיה של פעילים אידיאליסטים; בעבר הייתה אי הכרה בכיבוש בכל גבולותיו וכיום ההכרה הפכה להיות נפוצה; בעבר לא הייתה כל קבלה של התנחלויות בשטחי 67, אך כיום התנחלויות שהפכו לערים הן מובנות מאליהן; בעבר אש"ף הרגיש מחויב כמנהיג העם הפלסטיני לשלום הפלסטינים בתוך הקו הירוק, אך היום בצל הריסות הבתים מהנגב ועד הצפון אפילו הודעת גנאי לא עולה. כך שבצל האירועים הקשים בעזה, בגדה ובתוך ישראל, אכזריות הכיבוש היא עובדה אך מה שמערער ומטריד הוא דווקא הנסיגה של ההגנה הפלסטינית מהמובן מאליו של מאבק בכיבוש לכדי משא ומתן עם הכיבוש.

לפני מספר שבועות הציעה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לעשות טרנספר לתושבי עזה לחצי האי סיני. אתמול הכריז השר אביגדור ליברמן על חרם שיש להנהיג על תושבי ואדי ערה. שרים ממפלגת השלטון מציעים הצעות קיצוניות שאולי בשנות השמונים של המאה העשרים היו נחשבות הזויות, והיום יש דעות לכאן ולכאן ביחס אליהן. בקצב הזה, בעתיד הקרוב אם לא יתחולל שינוי מהותי אסטרטגי בהנהגה הפלסטינית, הכיבוש ינקוט צעדים שבתחילה יביאו להתקוממות זמנית ולאחר מכן יהפכו למציאות קיימת. לא נופתע אם הצעד הבא יהיה תכנון טרנספר של פלסטינים מכלל שטח פלסטין ההיסטורית – צעד שיהפוך למאבק בפני עצמו.

אם נחזור להבנותיו הנודעות של אלבר ממי באשר ליחסים בין הכובש והנכבש ולקביעה כי "הנשק המשמעותי ביותר בידי המדכא הוא תודעתו של הנכבש" נבין שזה לא משנה מה ארה"ב או הכיבוש אומרים אלא איזו תודעה קולקטיבית מתגבשת בעם הפלסטיני ומה יש בכוחו לעשות. כל עוד הכיבוש הוא זה שמגדיר את סוגיות המאבק, אנו נמצא את עצמו בלופ שבו כל פעם עולה סוגיה חדשה לפי הפרויקט הקיים של הכיבוש שפועל לפי האינטרס שלו. הגיע הזמן להחיות מחדש את השיח הפוליטי של ההתנגדות שבמרכזו החזרת המושכות מהכובש לנכבש.