השאלון של העוקץ: יוסי צברי

השחקן, הרקדן ואיש המילים, יוסי צברי, אולי פרץ לתודעה הציבורית בטקס פרסי אופיר 2016 עם "תרשום, אני ערבי" שהסעיר את השרה מירי רגב, אך הוא מופיע על במות מזה שנים ארוכות, בתיאטראות רפרטואריים ומופעי מחול ברחבי הארץ והעולם. המופע שלו "סטנד-אפ קווירי חושני" זכה לשבחים בשל הווירטואזיות והמגוון הבלתי שגרתיים שהוא מפגין בו כשהוא מלהטט פואטרי סלאם ורוקד סטפס, בהומור מושחז ועברית רהוטה שלא שומעים בשום מקום. צברי הוא אמן רב פעלים שיש לו משנה סדורה הקושרת את גורלם של המזרחים עם הפלסטינים באמצעות ברית תרבותית ומאבק פוליטי בלתי מתפשר. בשנתיים האחרונות הפך צברי לכוכב רשת עם סרטונים ויראליים חסרי מורא בהם הוא לא מהסס לנפץ מיתוסים, ולהתייחס לסוגיות כואבות כאי שויון, גזענות ואפליה.

ממכבש הדפוס יצא לאחרונה "יפה נפש" של צברי, ספר הספוקן וורד העברי הראשון, שהפקתו צלחה בעזרת גיוס המונים. לכבוד הספר יפה התואר זימנו את צברי להשיב על השאלון.

* * *

לכבוד הפרסום של "יפה נפש", ספר לנו קצת על תהליך היצירה ומקורותיו.

כל הסיפור התחיל בצורה כמעט הזויה. בשנתיים וחצי האחרונות הופעתי עם קטעי מחאה שכתבתי ובאים לחבר בין הבמה ובין הפוליטיקה והמרחב החברתי/קהילתי שבתוכו אני חי ופועל. לתחושתי, אמנים מעדיפים לא להשמיע את קולם וגם אלה שכן, לא תמיד עושים את זה בצורה ברורה מספיק. רציתי להיות בהיר. חותך. ולהגיד מה אני חושב על החיים שלנו במקום הזה. אני רחוק מאוד מלהחזיק בידיי את המפתחות לידע או את שרביט הצדק והמוסר, אלא רוצה להשתמש באמנות כקרדום לעורר דיון ודיאלוג.

מעולם לא הייתה לי מחשבה להוציא ספר. כל הרעיון של שירה מדוברת, הוא בדיוק זה – הדיבור. זה מדיום של פרפורמנס ולא של קריאה מושכלת. או לפחות כך חשבתי. כל הקטעים שלי נכתבו מתוך מחשבה על האספקט הבימתי כמו הביצוע, האינטונציה, המשחק וכדומה.

בדיוק לפני שנה, דצמבר 16', פנו אליי שני חבר'ה ואמרו לי שיש להם הוצאת ספרים קטנה ומזה הרבה זמן שהם עוקבים אחרי העשייה שלי ואחרי החומרים שאני מעלה ליוטיוב והם רוצים להוציא לאור ספר שיכיל את כל קטעי הספוקן וורד שלי. בהתחלה הייתי בטוח שעובדים עליי, אבל נפגשנו, ובדרך כבר פנטזתי על הראיון שאתן אצל 'אופרה'. בפגישה עצמה, הם הציעו שנפתח ביחד הדסטארט כדי לממן את הוצאת הספר שאותו הם יערכו ויעצבו.

אודה ולא אבוש, האגו שלי קיבל בוסט ונסק לגבהים שבהם החמצן דליל למדי, לכן אני לא זוכר את כל מה שנאמר שם, אבל בסוף הפגישה היה לי ברור שאני הולך להוציא ספר. מכיוון שאני קונטרול פריק מהזן הגרוע ביותר, ויש לי בבית מעצב – ניר ייני, בן הזוג הכמעט מושלם שלי – העדפתי לצאת לדרך לבד. לזכותם ייאמר שהם היו מקסימים והבינו אותי ונתנו לי את ברכת הדרך. מצד שני יש מצב שגם לא ממש הרשמתי אותם בפגישה והם העדיפו לשמור נפשם ולשמור מרחק.

פניתי ליקיר בן משה, שהכרתי בפסטיבל הליקון לשירה שאותו הוא ניהל, והצעתי לו לעבוד איתי על הספר. לשמחתי הוא הסכים מיד. ואז התחלתי לעבוד על ההדסטארט. בתור התחלה, צריך סרטון שילווה את הקמפיין ושאוכל להפיץ אותו לכל מאן דבעי.

כתבתי טקסט לסרטון וניר הגיע עם הקונספט. פניתי ליוסי גמזו לטובה (כן, זה השם שלו…) צלם שהכרתי פעם ממש ממש מזמן, הסברתי לו את העניין והוא תרם מזמנו ואת הסטודיו שלו, גייסנו את דניאל קוץ, השותפה של ניר בסטודיו וצילמנו את הסרטון שיצא טוב יותר ממה שהספר אי פעם יהיה! בתוך פחות מארבעה שבועות הצלחנו לגייס את כל הסכום ועד לסיום מועד הגיוס הגענו ל 40,000 ש"ח. בדיוק שנה אחרי, אני מתראיין ל"העוקץ" על הספר שלי.

הזיה… עכשיו נשאלת השאלה, מה אני אלבש לראיון אצל אופרה.

במה אתה עסוק בימים אלה?

אני בעיצומן של חזרות לאופרה "חלום ליל קיץ" באופרה הישראלית. זוהי אופרה בריטית שיצר המנצח והמלחין האנגלי בנג'מין בריטן למחזה המפורסם של שייקספיר. התפקיד המרכזי במחזה, פאק, הוא תפקיד מדובר באופרה ולא מושר כמו שאר התפקידים. כשהבמאי עידו ריקלין הציע לי את התפקיד, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. ג'ינגלים של גלגלצ התנגנו בראשי בלי שליטה. אני חייב לומר שזאת החוויה הכי מסעירה שהייתה לי בתאטרון בשנים האחרונות. לעבוד מול מנצח, במאי וכוריאוגרף במקביל, זה מאתגר ומענג כמעט באותה מידה ואני מאחל לעצמי עוד הרבה תפקידים באופרה הישראלית (עם התקציבים של האופרה הישראלית).

בתחילת ינואר נכנס לחזרות חידוש לקומדיה שביימתי בקיץ ב"גודמן – בית הספר למשחק בנגב" ומיד אח"כ מתחיל חזרות עם אופירה הניג, הבמאית הכי בועטת ופוליטית שפועלת במרחב התאטרוני כיום, להצגה שתעלה בתאטרון השאובינה הגרמני באפריל 18'. בקיצור – סופר את הברכות שלי.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

יש לי חמישייה פותחת: יולי נובק, ברק כהן, אורלי נוי, רביב דרוקר ועדינה בר שלום.

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

אני אוותר על התיאור האוריינטלי של שכונה תימנית בפאתי פתח תקוה. בכל ספר של דורית רביניאן יש את המקבילה הפרסית של שכונת שערייה ודורית עושה את זה הרבה יותר טוב ממני.

אבל, במרכז שערייה יש דוכן פלאפל המוכר יותר בשמו 'פלאפל גלעדי'. דוכן הוא תיאור מנופח ומוגזם כדי לתאר בוטקה פח כחלחל ומזוהם בגודל של קופסת גפרורים שהיה (ועודנו) אחד מדוכני הפלאפל הטעימים בעיר. לפי כמות העגבניות בסלט, שאדון גלעדי היה שם בקמצנות בפיתה, יכולת לדעת אם מחיר העגבניות בשוק התייקר באותו שבוע…

בדוכן גם לא יכולת לשים טחינה או עמבה כאוות נפשך. האוצרות הללו היו מוכמנים בתוך בקבוקי פלסטיק שהיו רק בהישג ידו של גלעדי. הוא, מצידו, התייחס אליהם כאילו מדובר באמברוזיה עצמה והיה מעניק מהם ליודעי ח"ן בלבד וגם אז במשורה בלבד.

ולמרות זאת, כמות האנשים שעמדו בכל ערב מחוץ לבוטקה המעופש בהמתנה למנת פלאפל, משתווה רק לכמות האנשים מחוץ לסניף המרכזי של אפל בהמתנה לאייפון החדש. יש גורסים שריח הטיגון שדבק בך והצרבת של אחר-כך, לא שווים את זה, אבל לך תתווכח עם זיכרון.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

"בערך כל יום?! אפילו השומר בכניסת האמנים של האופרה הסתכל עליי בעין עקומה בהתחלה ולא הבין מה אני עושה בבניין. 'צברי זה תימני, לא?' הוא שאל כשראה אותי לראשונה ותהה מה אני מחפש שם. 'כן,' עניתי והוספתי שהוא יראה אותי עוד הרבה בחודשיים הבאים כיוון שאני בחזרות לאופרה החדשה שמעלים פה. אחרי שיחה קצרה הוא שואל אותי, 'רגע, אבל איך מדברים אנגלית עם ח' ו-ע'?'"

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

"אני מדלג מעליהן משל הייתי מרגוט פונטיין."

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר? 

"בשלוש השנים האחרונות אני מסתובב הרבה בארץ ומגיע לקהלים שונים ומגוונים. חוששני שהציבור מחרה מחזיק אחרי הסיסמאות והמניפולציות שהמשטר מלעיט אותו בהן.

כמו שזה נראה, אנחנו ניקלע לעוד עימות מיותר בעוטף עזה ומפעל ההתנחלויות, בהנהגת הבית היהודי, שימשיך לקבוע עובדות שיביאו אותנו לעוד עימותים פנימיים ויעמידו את חוסנה של החברה הישראלית במבחן כי כמו שאומרת הקלישאה, צריך שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב."

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

"בסוף נובמבר הופעתי בתיכון בת"א. לתחושתי, רוב המידע שעליו כולנו – כולל תיכוניסטים – מתבססים מרודד לכדי סיסמאות ולרוב מנוסח באיזה דף מסרים. יותר מזה, המידע שאנחנו מקבלים עובר בפילטרים של "ישראל היום" או חדשות ערוץ 2 במקרה הטוב. לשמחתי, יש היום כל כך הרבה אתרים בלוגים ובלוגרים שאפשר לשאוב מהם מידע (רק שלא בטוח אם נשארת לנו סבלנות).

הדבר הכי משמעותי יהיה, לדעתי, שהם יצליחו לגבש עמדה מנומקת ולמצוא את הקול המדויק שלהם. הכי הייתי רוצה שהם יגדירו מחדש סדרי עדיפויות מבלי לפחד לשבור את המיתוסים שעליהם אנחנו מחונכים ואם להיות יותר ספציפי, אז שיעזו לשחוט פרות קדושות כמו צה"ל או כמו ירושלים או כמו ציונות."

מהו הספר האחרון שקראת /הסרט האחרון שראית (מוזמנ/ת לפרגן לקולגות)?

"הסרט האחרון שראיתי היה "גלגל ענק" של וודי אלן והוא היה מזעזע מכל בחינה. לא ללכת – ראו הוזהרתם!!! לעומת זאת, אני כן ממליץ על הסדרה המעולה unbreakable שיצרה טינה פיי ומשודרת בנטפליקס. צריך לתת לה פרק או שניים להמריא, אבל מאז סיינפלד (לא שאני משווה) זאת הסדרה הראשונה שגרמה לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים עודי יושב לבד על הספה בטרנינג מהוה עם כתמי טחינה."

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

"ביונסה!"

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

"רק אחת? גנדי (המהטמה) ועפרה חזה"

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

 "לא עונה על שאלות סחיות."

איזו מלה חסרה לך בשפה העברית?

"Mother Fucker"

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום? 

"מה הכיף בזה? לא יודע ולא רוצה לדעת. (רק הייתי רוצה לדאוג פחות בנוגע לאיפה אהיה בעוד עשר שנים מהיום…)"

את הספר "יפה נפש" של יוסי צברי ניתן לרכוש באתר שלו