לא בדיוק מגרש משחקים

מאבק פמיניסטי מצליח הוא מאבק שמערער את אמות הסיפין של הסדר החברתי במטרה לשנות את יחסי הכוחות מן היסוד, להעניק יותר כוח לנשים ולחלשים, ותוך כדי כך לקחת את הכוח העודף ממי שעושה בו שימוש לרעה. כל פריצת דרך כרוכה בטלטלה, וכשהיא מתרחשת עולה גם האימה מפני השינוי ומה שהוא עלול להביא איתו. ועם האימה קמות נשים להגן על הסדר הישן, להרגיע ולשמר. מאמר הדעה של דפנה הקר ויעל השילוני דולב בעקבות קמפיין MeToo#  מעיד על כך שהרגע הזה  הגיע לאקדמיה. הגזמתן, אתן אומרות. אל תשנאו את הגברים, הם הבעלים שלנו, השותפים שלנו, הקולגות שלנו.

אנחנו רוצות להיעזר בטקסט שלכן כדי להעלות שתי שאלות שחשוב שתיאמרנה בקול. האחת, מדוע הצבעה על הטרדות ותקיפות מיניות שבצעו גברים בנשים מעידה על שנאת גברים כוללת? בעינינו היא מעידה בעיקר על התנגדות קשה ועקרונית למעשי האלימות המינית שלפי הסטטיסטיקות הרבות שנאספו לאורך השנים ופורסמו בלא מעט במות בוצעו ברובם על ידי גברים – בדרך כלל כלפי נשים. השאלה השנייה שלנו שהיא לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר, היא מה אתנו? מה עם התלמידות שלכן? הקולגות שלכן שנמצאות בשלבים פחות מתקדמים ומבוססים בקריירה האקדמית שלהן, שנאלצות להתמודד לפעמים ברמה יומיומית עם פגיעות והטרדות במציאות של יחסי הכוח באקדמיה ומה שעבורכן הוא לכאורה עבר רחוק שאפשר להתפייס עמו ואולי אף לשכוח אותו עבורן הוא החיים עצמם, כאן ועכשיו?

הסדר הפטריארכלי נמצא בכל מקום, הוא פוגע בנשים, מדיר אותן ממקומות עבודה נחשקים, בין השאר באמצעות אלימות מינית ויצירת סביבת עבודה מאיימת ומטרידה. הוא נוכח במיוחד באקדמיה, סביבת עבודה היררכית מאין כמוה המתפקדת כקאסטה סגורה שיודעת להעניש את כל מי שמכבס/ת את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אין זה מקרה שמי שמתפרסמות בשמן כיום במסגרת קמפיין MeToo# האקדמאי הן סטודנטיות לתואר ראשון. להן, לכאורה, אין מה להפסיד. חלקן יסיימו את התואר ויעזבו את המערכת. אבל גם הן זוכות למשטר אימה והשתקה ובעיקר חוות היעדר סולידריות משווע מצד המערכת שאמורה להגן עליהן, מצד המרצות והמרצים שלהן ומצדנו, פמיניסטיות באקדמיה. לפני שנאמר להן איך לא להתנהל ראוי שאנחנו נתבע צדק בשמן ובשמנו. שהקולות המצביעים ומתלוננים על העוול ועל האלימות המינית לא יהיו רק הקולות של נשים בתחילת דרכן, אלא של הפמיניסטיות שבינינו ובהדרגה – של המערכת האקדמית כולה.

אתן מציעות שנגיד מה כן ולא רק מה לא, אז אנחנו אומרות בפשטות ובאופן ברור: כדי שהאקדמיה תוכל להיות מקום בטוח לכולנו, יש להרחיק את הפוגעים ולייצר נורמות ממסדיות ברורות שאוסרות פגיעה וניצול יחסי מרות מכל סוג, מיני ואחר. אתן טוענות ש״הפתרון לא יכול להיות רק העמדה לדין, הרחקה של גברים שהטרידו ותקפו מינית ממקומות העבודה שלהם, ושיימינג שמוביל לחרם חברתי״ וממשיכות וגורסות ש״סנקציות קשות צריך לשמור למקרים קשים״. היינו יכולות אולי להסכים עם הטענה הזו אלמלא  דו"חות מבקר המדינה היו מצביעים על כשלים רציניים בטיפול מוסדות ההשכלה הגבוהה בהטרדות המיניות ואלמלא דו"חות המוסדות הללו לכנסת מלמדים על השתקות ועל טיוח של מה שהייתן מגדירות ״מקרים קשים״. כאשר המערכת המטפלת לא מצליחה לטפל במקרים קשים הדרישה להרחיק ולהחרים היא סבירה לחלוטין. על כך יש להוסיף שמשיחות עם נפגעות עולות עדויות קשות  שלהן על התנהלות המערכות בטיפול בתלונתן.

קראתן למאמר שלכן "מגרש משחקים חדש לגברים ונשים" ואנחנו רוצות להדגיש – לא מדובר כאן בכללי משחק. מדובר בתנאי מחיה וקיום של נשים באקדמיה שנאלצות להיאבק בדרך לא סלולה ובמכשולים שאין להם שום דבר ועניין עם האתוס האקדמי של יכולת חשיבה, ניתוח ויצירה. מדובר במערכת של ניצול ודיכוי ובמסגרת של יחסי כוחות פטריארכליים, אשר בתהליך הניתוץ שלהם כרוכה תמיד פגיעה בבעלי זכות היתר. לכן, בעינינו, הצטרפות למאבק מחייבת סולידריות, גם כאשר תוצאותיו לא תמיד נעימות לבעלי שררה שהם גם קולגות וחברים שלנו.

עוד לפני ועדות אמת, יש להפוך על ראשו את משטר הכוח הקיים כדי לייצר מרחב שבו נשים ככלל ולא רק אלה שאין להן מה להפסיד או כאלה שהן אמיצות במיוחד יוכלו להגיע ולספר על אודות הפגיעה שלהן וכדי לאפשר לנשים שנפגעו להישאר במערכת האקדמית ולהמשיך ליצור. אנחנו צריכות לדבר זו עם זו ולספר זו לזו את שארע, אבל לא בחדרים סגורים אלא מעל כל במה, ולהכריח את המערכת להקשיב לנו. אנחנו צריכות להגיד בקול את שמותיהם של הפוגעים, לא בגלל שהם יחידים במינם, אלא כדי שיבינו שהמעשים האלה אינם עוד חלק ממערך הפריוילגיות הניתן לגברים בעמדות כוח, ועל מנת לאפשר שינוי אמיתי שינתץ את מערכות הכוח, וכן, ישלח גם כמה מהגברים הפוגעים הביתה. אך בראש ובראשונה אנחנו צריכות לעמוד היום בסולידריות לצד הנשים האמיצות שמובילות את המאבק. להבהיר  להן שהן לא לבד. להילחם עבורן במוסדות האוניברסיטה, לשנות את התקנונים כך שיגנו עליהן ולא על המטרידים והתוקפים, לדאוג לצעדים מונעים בזמן שעניינם בבירור, לדאוג שאדם שמואשם באונס או תקיפה יישב בבית ולא הנפגעת היא זו שתצטרך לאבד את מקום עבודתה. יש הרבה מה לעשות, והרבה דרכים להביע את הסולידריות שלנו ואת המחויבות שלנו זו לזו. הגברים יוכלו לחכות לתורם אחרי שהעולם הזה ישתנה, ואנחנו מאמינות שאותם גברים פמיניסטים שאתן כותבות עליהם ואליהם יצטרפו לשינוי הזה, כי עולם נטול אלימות ייטיב לכולם.

הכותבות כולן פעילות בצוות המאבק בהטרדות ופגיעות מיניות ב״אקדמיה לשוויון״

פרופ׳ אותי בת-אל, החוג לבלשנות, אוניברסיטת תל אביב
ריבי גיליס, תלמידת מחקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב
ד״ר תמר הגר, מרצה בכירה בחוג לחינוך ובתוכנית ללימודי מגדר, המכללה האקדמית תל חי
ד״ר עדי מורנו, משתלמת בתר-דוקטורט, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב