אין שום דבר טבעי באסון של טבע

קריסת טבע היא תוצאה של מערכת כלכלית-פוליטית הנתפסת כאקסיומה והורסת כל חלקה אנושית. עצם ההנחה ש"דמוקרטיה קפיטליסטית היא הטוב ביותר בנמצא" מונעת מאיתנו לראות את הסתירות המבניות של הצבירה הקפיטליסטית, ואת ההרס האנטי-דמוקרטי שהן מייצרות
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

קרל מרקס כתב פעם שהקפיטליזם נוטה להרוס את שני מקורות העושר שלו: הטבע ובני האדם. כידוע, את מקור הנטייה ההרסנית הזו זיהה מרקס ברווח-העודף, אותו 'עודף' שנוצר מתהליך הייצור והחליפין של כל סחורה. הדחף לצבור הון אינסופי מניע את בעלי אמצעי הייצור לקנות בזול ולמכור ביוקר. ההפרש, הופך לרווח-העודף שלהם. עד כאן זה נשמע די מוכר. מה שפחות מוכר הוא ה"קסם" שגורם לדברים שווי ערך, ברי חליפין, לייצר רווח-עודף.

הקסם הזה נובע מניצול, ניכור ודיכוי, של הבעלים והמנהלים כלפי העובדים, ושל העובדים כלפי עצמם ותוצרתם. כדי לצבור רווח-עודף חייבים בעלי ההון למצוא ולהמציא את הדרך המקורית ביותר להורדת מחירי העלות ולהעלאת מחירי המכר. ה"מקוריות" הזו קשורה פחות לסחורה גופא ויותר לניצול כוח עבודה זול, לעיוות חוקים מדיניים ולשימוש בידע ובמשאבים טכנולוגיים. אכן, כל התהליך הזה נראה לנו טבעי. בגלל שככה, כביכול, אמור להתנהל שוק כלכלי חופשי, לפי תחרות ויעילות, היצע וביקוש. נראה לנו הגיוני שמנכ"ל ישתכר במיליונים בעוד העובדים באלפים; נראה לנו הגיוני שהמדינה תחסוך מיצרנית ענקית תשלומי מיסים; ונראה לנו הגיוני שכדי להתייעל צריך לפטר.

לעומת זאת, אנחנו ממאנים בתוקף לפטר עובדים. הם משפחה, חברים ומכרים שלנו, וזה כואב כשהם נזרקים למעגל הקסמים של האבטלה. אנו רוצים גם יעילות וגם תחרותיות; גם להעסיק את כולם בשוויוניות וגם לשמור על רמת פיתוח תחרותית. אנחנו רוצים גם שוק חופשי וגם רגולציה ממשלתית; גם חירות וגם פיקוח. ברם, זה בלתי-אפשרי בעליל. אלו הן מקצת הסתירות הפנימיות והקבועות, שמערכת צבירה קפיטליסטית מייצרת, מטבענת ומשחזרת. לכן, חשוב לציין, משבר כלכלי—קטן כגדול—הוא לא סטייה מהמקור הקפיטליסטי כי אם הסטייה המכוננת שלו.

'משבר' אינו מקרה החורג מתפקודה התקין של המערכת. וכן, 'העודף' של הרווח-העודף הוא לא כמותי, ככמות החורגת מאיזושהי נורמה או תקן נורמלי, סביר ושגרתי. תחת זאת, העודף הוא איכותי ומקורי: הוא קודם לנורמה ומכונן אותה ככזו. אז זה לא שיש נורמה וטווח שגרתיים ואז איזו עודפות חורגת; אלא, קודם כל יש עודף שנוצר כעודף, ואז סביבו מתכוננת נורמה כדי להפוך את העודף החריג לכלל הטבעי. כך הקפיטליזם צומח ומשגשג ממשברים, הוא לא סובל מהם. הוא מייצר משברים, כדי לערבב את הקלפים ולפתח עוד ועוד, הון ועבודה, רווח לבעלים ושעבוד לעובדים. אלא שהקלפים המעורבבים הם העובדים. חלקם מתאבדים או משתגעים, ורובם נחרדים ונלחצים. אז מדוע, אם כן, אנו משעתקים בקלפי את התנאים הפוליטיים שהורסים את חיינו הכלכליים, ולמה אנו תומכים במערכת שמערבבת אותנו כקלפים?

נראה לנו הגיוני שמנכ"ל ישתכר במיליונים בעוד העובדים באלפים; נראה לנו הגיוני שהמדינה תחסוך מיצרנית ענקית תשלומי מיסים; ונראה לנו הגיוני שכדי להתייעל צריך לפטר

לא משום שאנשים טיפשים או לא מודעים, למרות שזה מה שפעם נהגו לחשוב. חשיבה זו הנה מתנשאת ומטעה, כי היא מניחה שמקור הבעיה הוא רמת ידיעה (בין העובדים הנבערים לבין הבעלים המשכילים). אך כל הפועלים יודעים היטב שמנצלים אותם, ושכל תקנה במקום עבודתם מיטיבה עם העבודה מאשר עמם. בקיצור, הסיבה לפעולותינו נעוצה במבנה ההתענגות והרגשות שלנו, ביחס בין התענגות העשירים לבין תשוקת העניים. זאת מכיוון שהכרעותיו של אדם —המובילות לפעולותיו — לא נקבעות על ידי הידע שלו, כי אם על ידי הרצון או הרגש החברתי (הלא-מודע) שלו. ידע, על כל חשיבותו, לא קובע את פעולותינו כמו הרגשות שלנו. לכן, חשיפת עובדות והתוודעות לידע על שחיתות פוליטית וכלכלית הן תנאי הכרחי לשינוי, אך לא מספק כמו פעולת השינוי. יש להוסיף על הידע את פעולת השינוי, אחרת נישאר עם המון ידע על בעיות ושום אפשרות לפתרונן. מכאן, כדי להסביר מדוע אנו משעתקים בפעולותינו את המערכת שפוגעת בנו, אפשר להשוות את השיח הכלכלי לשיח הפוליטי ובאמצעות ההשוואה לגלות את מבנה ההתענגות (הכלכלית-פוליטית) שלנו.

החברה: ספקית הפנטזיות המרכזית

קיים מחסור בהתענגות היומיומית שלנו, ועל כן גם דחף למלאו. כאן הפוליטיקה נכנסת לתמונה, בהסבירה מדוע בדיוק קיים החסר ואיך ניתן למלאו – ולהגיע לשלמות. זה נכון במיניות, בכלכלה, וגם בפוליטיקה. בתחומים אלו, אנו הופכים את המציאות (רוויית הבעיות) להגיונית רק בעזרת פנטזיה של התענגות מושלמת, ודרכה אנו מתייחסים למציאות, דרך הדמיון של הפרטנר המושלם, הכלכלה המושלמת או הפוליטיקה המושלמת. החברה שלנו, על הרגליה וחוקיה, היא ספקית הפנטזיות המרכזית בכל התחומים הללו, כך שיהא מי שיאמר: "אני שוכב רק עם בלונדיניות"; או, "רק שוק חופשי לחלוטין יבריא את הכלכלה", או "רק אם ניפטר מהפלסטינים, נוכל להיות חופשיים". אך זוהי, כאמור, לא יותר מאשר פנטזיה, על אף היותה משענת המציאות שלנו. השאלה הקריטית, המהותית והביקורתית, היא מה מייצגים עבורנו "הבלונדיניות", "השוק החופשי", ו-"ההפרדה מהפלסטינים"? מדוע אנו צריכים אותם, את האחר-ים, כדי להסביר את עצם קיומנו? מה התפקיד, כמו בהצגה, שמשחקות הדמויות הללו בפנטזיה שלנו?

בכל המקרים, זהו אובייקט התשוקה שגם דוחף אותנו להשגתו וגם מושך אותנו למימושו. הבעיה כאן היא בדיוק ברמה של הלא-מודע. שכן, הלא-מודע יודע (מה שאנו לא יודעים): אם אובייקט האיווי יושג, הדחף להשגתו יחדל. הדחף הסובב את האובייקט הנשגב שיבטיח את שלמותנו, פועל באופן אוטומטי שאינו תלוי בנו, למען שרידותו שלו. לכן הוא מקנה לנו התענגות-עודפת, המקבילה לרווח-העודף, כהנאה מכאב לנוכח אי-השגת האובייקט והמשך הדחף והמרדף אחריו. כך נוצרת מסורת של הקרבה על מזבחים שונים, למשל, של הצבא בפוליטיקה או של הבנקים בכלכלה. שני הגורמים האלו הורגים אנשים, הלכה למעשה, בשם השגת האובייקט הנשגב, שיממש את השלמות עלי אדמות. ומעגל הקסמים כך נמשך, בעודו חג סביב אובייקטים שונים המבטיחים שלמות מדומיינת, ועל הדרך מייצר הנאה (גדולה) מכאב. בצורה זו אלו אנו שמייצרים את הכשלים במערכות היחסים, עם הפרטנר, הבוס, והשכן. אז מה אם אנו רוצים להמשיך ולסבול מכאבי המשברים? איך זה שמה שלא נעשה, תמיד התוצאה תישאר זהה? איך זה שתמיד "אין פרטנר"? כי במרחב הפוליטי-נפשי, עצם המרדף אחרי משהו, מונע את השגתו.

ביקור רה"מ נתניהו וראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון במפעל טבע בירושלים, 14.3.2014. צילום: לע"מ
ביקור רה"מ נתניהו וראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון במפעל טבע בירושלים, 14.3.2014. צילום: לע"מ

לדוגמה, גם בכלכלה וגם בפוליטיקה רווח המונח של "התערבות מדינית". ההיגיון בשניהם זהה: כל פעם שנדמה כי יש איום ממשי רחב היקף, הממשלה מתערבת כגוף אחד בלי הבדלי אופוזיציה וקואליציה או שמאל וימין. למשל, ההתערבות המדינית של ארה"ב בעירק או באפגניסטן נועדה כביכול להצילן מקיצוניות דתית ולהפיץ בקרבן את הדמוקרטיה המערבית. גם במשבר הכלכלי של 2008 נעשה שימוש במונח "התערבות מדינית". אז, ממשל אובמה, לא ממשל שחשוד בשמרנות יתר, עשה יד אחת בתוכו (בין הדמוקרטים לרפובליקנים) ובינו (לבין התעשייה והתאגידים) כדי להציל את הכלכלה האמריקנית. בתחום הצבאי-ביטחוני המשאבים להצלה היו חיילים ואילו בתחום הכלכלי הם היו מזומנים (שגם שלמו על החיילים). בשני המקרים משאבי ציבור שומשו למטרות פרטיות של מפלגה/קבוצה מסוימת. אולם, בעוד הן בארה"ב והן בישראל נחזית התנגדות ציבורית להתערבות הצבאית — בשטחי האפגנים או הפלסטינים — שני הציבורים היו ועודם תמימי דעים לגבי הכרחיותה של ההתערבות הכלכלית.

מה שאמור לעורר חשד בתהליך הזה, הוא שההבדלים הפוליטיים נעלמים כשמדובר בנושאי חירום כלכליים. לא משנה אם אתם בימין או בשמאל, עם שלי יחימוביץ' או עם ביבי נתניהו, כשמדובר בחברת 'טבע' ובפיטורי עובדים, הכול מתאחדים ועושים את "מה שחייבים". זה לא התחיל אתמול. מאז 1989 עם קריסת הקומוניזם, קרסה יחד איתו האלטרנטיבה הכלכלית היחידה לשיטה הקפיטליסטית. מאז קריסתה, נדמה שאנו חיים בעולם חד-ממדי שבו, מבחינה כלכלית, קיימת רק שיטה אחת — השיטה הקפיטליסטית — ומבחינה פוליטית עוד קיים הוויכוח בין השמאל הליברלי לבין הימין השמרני. אבל ההבנה והאבחנה הזו של המצב היא בדיוק חלק מהבעיה, החלק שמונע את שינוי ושיפור המצב. עצם ההנחה ש"דמוקרטיה קפיטליסטית היא הטוב ביותר בנמצא" מונעת מאיתנו לראות את הסתירות המבניות של הצבירה הקפיטליסטית, ואת ההרס האנטי-דמוקרטי שהן מייצרות.

דרך אחת לזהות את הסתירות הללו היא לחשוף אותן. נאמר לנו, למשל, שבטכנולוגיה הכל אפשרי: ממסעות לחלל ועד, בקרוב, גם בזמן; שכפול גנטי ודיגיטלי ומה לא. אבל, כך נטען, בתחום הכלכלה-הפוליטית שום דבר לא אפשרי, או ליתר דיוק: הכול בלתי-אפשרי: "אי אפשר להקטין את תקציב הביטחון; אל לנו לקצץ בהטבות התאגידים; אסור לגעת במיסי החברות; אין לפקח יותר מדי על מחירי הסחורות". הכול, העיקר לא לשנות את המבנה היסודי של המצב, מבנה שמייצר אי-שוויון גדל והולך, מזניח תשתיות ושירותים ציבוריים, ומקדם שחיתות על חשבון החינוך והבריאות הציבורית.

מאז 1989 עם קריסת הקומוניזם, קרסה יחד איתו האלטרנטיבה היחידה לשיטה הקפיטליסטית. מאז קריסתה, נדמה שאנו חיים בעולם חד-ממדי שבו, מבחינה כלכלית, קיימת רק שיטה אחת

אם אנו מאמינים לחלוקה הזו בין האפשרי לבין הבלתי-אפשרי, אנו מונעים מאיתנו לשנות את תנאי המציאות שלנו, הן בכלכלה (בנושאי אי שוויון) והן בפוליטיקה (בנושא הסכסוך, כסוג נלווה של אי-שוויון). כך נבצר מאיתנו לראות שישנן בעיות חמורות, קולקטיביות וקומונאליות—בבחינת היותן משותפות לכלל האנושות ונוגעות לנחלות הכלל—איתן מערכת הכלכלה הקפיטליסטית לא מסוגלת להתמודד, אפילו לא בעזרת הדמוקרטיה השברירית שלה: 1. באקולוגיה, הדוגמא המובחרת, ההרס שנובע משעבוד כדור-הארץ לתעשיית העודף (בסחורה ועל כן ברווח), גלוי למדי. התחממות גלובלית, שינויי מזג אוויר, החור באוזון, המסת הקרחונים—כל התופעות הללו מעידות על בעיה שלא ניתן להתמודד איתה ברמה של כלכלות מדינתיות. מדובר על משבר גלובלי, הנוצר בדיוק עם הגלובליזציה של הקפיטליזם והפיכתו לשיטה היחידה. 2. פיתוחים מדעיים: בתחום זה, למשל של ביוגנטיקה, שוב ניכר כי פיקוח מדינתי לא יכול להתמודד כראוי עם החידושים והגילויים המביאים איתם סכנות ואיומים. משבבים וחומרים לשליטה צבאית ועד להזמנת תינוקות מהונדסים, העתיד נראה מפחיד, מאוד. עד כדי כך שלאחרונה יצאה קריאה מצד מהנדסים, פילוסופים וסוציולוגים—לניסוח קווי מתאר אתיים לטכנולוגיה עתידית. 3. קניין רוחני. בעיה נוספת שהפכה למכריעה בעידן 'חברות הידע' שלנו, בהן רוב מעמד הביניים מייצר תכנים ושירותים מאשר סחורות ומוצרים (השמורים למעמד הפועלים), היא שקניין רוחני—כמו זכויות על עמוד בפייסבוק, על מטבע דיגיטלי או על קוד מחשובי—קשה מאוד להפרטה. וכיוון שכל הכלכלה הקפיטליסטית מבוססת על קניין פרטי (להבדיל מקניין אישי), הדחף להפרטת קניין רוחני נתקלת בהתנגדויות משפטיות, טכנולוגיות, וכמובן, כלכליות. 4. בעיה אחרונה, הנובעת מהקודמות, היא צמיחתן של חומות הפרדה חברתיות חדשות. ולא מדובר רק על חומות מעשיות, בטון ופלדה, אלא גם על חומות כלכליות-תרבותיות המפרידות לא רק בין אלא גם בתוך אוכלוסיות. כך למשל צומחים להם, בערים רבות ברחבי העולם, שיכונים ושכונות חדשות המיועדים כמעט לגמרי או לעשירים או לעניים. והיחס הכלכלי-משאבי, התשתיתי והרווחתי, בהתאם.

מרקס לא מת

בעיות אלה מדגימות את הנחיצות של דחיית האמונה העיוורת בשיטה הכלכלית-פוליטית הקיימת, ואת דחיית החלוקה בין האפשרי לבלתי-אפשרי שהיא מניבה. קרי, מוכרחים לאזור את האומץ לדמיין שמציאות אחרת, שיטה כלכלית-פוליטית אחרת, כן אפשרית. שחלוקת עבודה ורווחים יכולה להיות אחרת, בהתאם לתיאוריה אחרת, נטולת סתירות מבניות שמייצרות הרס כה רווח ונורא, של העולם ושל בני האדם. והתחלת החשיבה על שיטה אחרת מקומה בעובדה הבולטת שישנן בעיות שאיתן לא השוק ולא המדינה מצליחים להתמודד, ושעלינו לעשות חושבים כדי למצוא ולנסח פתרונים אחרים. מכאן חובה עלינו להכיר בעובדה שמרקס לא מת, ושהחלופה שהציג, למרות הבעיות המעשיות והתיאורטיות שבה, זכאית לבחינה מחודשת לפיה 'קומוניזם' הוא לא שם של פתרון, אלא שם של בעיה, סדרת בעיות משותפות.

עובדים במפעל טבע בירושלים מפגינים. צילום: עמוד הפייסבוק של ועד עובדי טבע רב-תחומי ירושלים
עובדים במפעל טבע בירושלים מפגינים. צילום: עמוד הפייסבוק של ועד עובדי טבע רב-תחומי ירושלים

עלינו לדחות את המנטרה הקבועה שמאחדת שוב ושוב ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה, בין אם זה להצלת הבנקים או התאגידים. תמיד אומרים לנו ש"אין ברירה", וש"אין שום חלופה לעוד הנחות, מענקים והטבות". לכן גם נאמר לנו, אם בכלל העזנו לשאול, ש"המרקסיזם גמור", ומכאן "אין שום חלופה לקפיטליזם בכלכלה". מה שלא נאמר לנו, למרות שזה ברור לכל, זה שהקפיטליזם כיום הורג את הדמוקרטיה, ושוחק עד מוות את ערכיה. בין אם זה שוויון, צדק, אחווה, הפרדת רשויות, אחדות החוק וכד'—כולם הופכים פחות ופחות רלוונטיים כיום, למול "המלחמה בטרור" או "בסמים", "האיום האיראני" או "הפלסטיני". אבל בשם אותם איומים מדומיינים הזורעים פחד מאחד שורות – אנו הורסים את הדבר שבשמו אנו נלחמים: חיים. אז כדי להצילם באמת, וכדי להציל יחד איתם את העובדים כולם, עלינו לראות שעוד מאותו דבר—עוד מענקים 'חד-פעמיים', או עוד 'מבצעים' בסופרים ובשטחים—כל זה כבר לא מספיק. להצלת הדמוקרטיה, נחוץ הקומוניזם.

נחוצה באמת שיטה אחרת, כזו שלא מבוססת על רווח עודף או על אינטרס ורכוש פרטי. כזו שמניחה במרכזה את הטוב המשותף מאשר את טובו של היחיד. וכדי לעשות זאת עלינו להבין שכאשר השגרה במשבר, כאשר עובדים נתונים לפיטורין ועל כף המאזניים נמצאים חייהם, הפיתוי הגדול ביותר הוא לחזור לשגרה כאילו כלום לא השתנה. זוהי גם תגובה רגשית, ולכן מחאות העובדים ותמיכות הציבורים. אבל כמו כל פיתוי, הוא מסיט מהאמת ואיננו הדרך אליה. האמת היא שהמצב הכלכלי-פוליטי בלתי-נסבל, רדוף סתירות, ורווי הרס ואסונות. האמת היא שאת חוסר השלמות בחיינו, אנו מסבירים בפנטזיה מושלמת: אילולא המחבלים נהיה חופשיים, או, בלעדי הפיטורין נשוב להיות בני-אדם, עובדים, נורמליים. אך כאמור, מצב 'מושלם' כזה בלתי אפשרי בעליל וככזה הוא ניצב כפנטזיה המבססת את המציאות בישראל. זהו מעגל קסמים מרושע בו כולם תקועים.

אז איך שוברים את מעגל הקסמים, ומפסיקים את סבבי ההקרבה על המזבחים? מתחילים בלראות את הפנטזיה כמות-שהיא, כמשענת המציאות. כך מתגלה שאולי לא רק בלונדיניות מסבות אושר, ושלמעשה לא כל הבלונדיניות אכן מסבות אושר? נכון, זה נשמע אווילי, אך בפוליטיקה זה מתחיל להיות בעייתי: אולי נגלה ששוק חופשי לא מסב אושר, ושבמצבים מסוימים (למשל של חוקי חירום) הוא זורה הרס וחורבן? ושוק שלא נשען על רכוש פרטי, גם כן אפשרי, והוא כן יכול להסב אושר? כנ"ל גם בפוליטיקה, אולי כן אפשרי לחשוב על מצב שלא מפריד בין יהודים ללא-יהודים בישראל? אולי אפשר להכיר בחמישית מהאוכלוסייה, הלא היא הפלסטינית? כל זה נשמע אולי דמיוני. אבל, ההיסטוריה מראה בחזרתיות מרתיעה, שהדמיוני מכל הוא לחשוב שההווה יימשך לנצח. ככה רק מזמינים את הטראומה והקינה על השינוי שיבוא. והוא יבוא.

הדמיוני מכל הוא לחשוב שההווה יימשך לנצח. ככה רק מזמינים את הטראומה והקינה על השינוי שיבוא. והוא יבוא

יש חשיבות לרעיון שמערכת חליפין חברתית, בכל מיני מוסדות, שבה חברים מחליפים סחורות (בכלכלה), נשים (במשפחה) ומשמעויות (בשפה), פועלת ללא שום מכוון, מארגן או מהנדס. בדיוק כמו שבביולוגיה תורת האבולוציה של דרווין הפכה את רעיון האל המכונן למיותר כשהראתה מודל פנימי להתפתחות צורות חיים זו מזו, כך גם הרעיון הכלכלי-פוליטי של מרקס ייתר את האמונה באל מכונן, הקובע את חוקי השוק חופשי בידו המתערבת או הנעלמה (זה לא באמת משנה). מערכות ומבנים אוטונומיים הפועלים בלי תלות בנו, בני האדם, מפחידים אותנו, ולכן אנשים רבים דוחים את האבולוציה וכן את ביקורת הכלכלה הפוליטית. אבל הרעיון שהחברה היא מערכת כזו, שפועלת לפי חוקיה שלה, היא הבנה שאפשר להתערב באבולוציה, שלנו ושלה, ולשנות את כיוונה בהתאם לשינויי המציאות.

אל לנו לחזור על הטעות של הפיזיקה הפרה-מודרנית, אז חסידיו של תלמי ניסו להתאים את התיאוריה הגיאוצנטרית השלטת (לפיה כל הכוכבים סובבים את הארץ) לסתירות הנצפות בניסויים של תנועת הכוכבים; הם עשו זאת כדי להמשיך ולדחות את הרעיון שלבסוף ניצח והביא למהפכה הקופרניקאית (לפיה הארץ סובבת את השמש). אנו חייבים להפסיק לנסות להתאים את התיאוריה הקפיטליסטית לסתירות הנחזות במציאות מכל עבר, אלא עלינו להביא לאותה מהפכה, המתארת במדויק את תנועת הדברים ואת הקונפליקט ביניהם. אותה תיאוריה, של מרקס במקרה זה, מדגישה כי בעולם הכלכלה הקפיטליסטית, לא הסחורות סובבות את האדם, אלא האדם סובב את הסחורה. ומכאן, אם נשנה את מערכת יחסי הסחורות, נשנה את מערכת היחסים החברתיים כולם.

במצבי משבר עלינו לראות שזוהי הזדמנות להתמודדות עם הגורם (כסיבת המשבר) מאשר עם הסימפטום (כתוצאת השטח שלו). מכאן, עלינו להיצמד להבנה שבתיאוריה הנוכחית קיימות סתירות, ואל לנו לנסות לתקן אותה בהתאמה לבעיות במציאות, אלא לנסח תיאוריה חדשה הפותרת ופוטרת אותן. לכן, הפיצול הפוליטי שנראה ביומיום, כשאין משברים, הוא לא יותר מאשר מסכת תעתועים. האמת היא האחדות הכלכלית שנוצרת תמיד סביב המשבר, לכאורה בניסיון למנוע את המשבר. אבל המניעה הזו היא פתרון זמני, שטחי ומקומי. הוא מטפל בסימפטום ולא בגורם. כך הוא רק מקדם ומזמין את המשבר הבא, את גלי הפיטורין הבאים, לצד העלייה המתמדת של המחירים והירידה הדרסטית בזכאות לאיכות חיים.

לסיכום, השאלה המהותית היא מה אנו רואים במאבק העובדים: האם זהו רק עוד מאבק לצבירת הון, או האם זהו מאבק אמיתי על טבע החיים. אם ברור לנו שזה יותר ממאבק על כסף, הכרחי שנשים לב להתאמה בין הופעת המאבק הפוליטי לבין היעלמות המאבק הכלכלי, הן בתיאוריה (כולם מסכימים שקפיטליזם זו הדרך היחידה, אך מתווכחים על משמעות הדמוקרטיה), והן בפרקטיקה (כולם תומכים בעובדים, אבל מתווכחים על פעילות הלוחמים). כך שהמאבק הפוליטי מסתיר את חוסר המאבק הכלכלי, ומשאיר את המצב על כנו, ממשבר למשבר — מפיטורין בכלכלה למלחמה בצבא. המסקנה היא שבכלכלה אין מאבק, לא בקרב העובדים ולא בקרב האינטלקטואלים. וחייב להיות; מאבק משותף החוצה לאומים, דתות, גזעים ומגדרים, כזה המגשים את טובתם של כל התושבים.

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.