הגיליוטינה הממשית של הכיבוש

במוצ"ש האחרון יצא המרצע הסמולני-מסיתני-טרוריסטי מן האספרסו: מפגין בודד הלך עם גזיר קרטון בצורת גיליוטינה! למה השמאל אמור להתנצל על זה?
גלעד מלצר

חוקר תרבות, אוצר, מבקר אמנות וקטלוגים, מרצה בכיר במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל

כשהתכנסו לפני למעלה משנה כמה עשרות פעילים בפתח תקווה, למחות כנגד הסחבת של היועץ המשפטי לממשלה ושל המשטרה בנוגע הפרשות המתנות, השוחד, הצוללות, מעון ראש הממשלה – שתקה התקשורת הישראלית. הציבור הימני עד ימני קיצוני שתק גם הוא בנוגע להתכנסויות וגם בנוגע לפרשות. כי לא היה כלום.

כשאט-אט העשרות הפכו למאות, ביצבצו ניצנים ראשונים של דיווחים, אבל התקשורת ברובה התעלמה. ברשתות החברתיות, החל הימין לגלות עניין קל: יש מטרה חדשה ללעוג לה. לגבי מושא המחאה – השחיתות – לא נאמר כלום. כי לא היה כלום.

כשהמאות הפכו לאלפים, וכאשר מנדלבליט בעצה אחת עם המשטרה כביכול דרש להעביר את המחאה מאזור הבית שלו בפתח תקווה, בטענה שהדבר מהווה מטרד ציבורי, לפתע נאלצה התקשורת לדווח. קצת. כלומר לדווח שביקשו להעביר את ההתכנסות, ואחר כך שבית המשפט פסק שאכן יש להרחיק את ההפגנה כמה מאות מטרים מביתו של היועץ, ובעקבות ערעור פסק שאפשר לחזור לנקודת המוצא, היה סיפור: יועץ, בית משפט, מפגינים ואחד מני נפתלי.

כשהאלפים החלו מופיעים מוצאי שבת אחרי מוצאי שבת לא רק בפתח תקווה, כי אם גם בערים אחרות, כשהרשתות החלו לגעוש והחלו מטיחים בהם שהם סמולנים, שזה ניסיון הפיכה, שזה נוגד את הדמוקרטיה ועוד פנינים (וכמובן, זה עבר לפסים אישיים נגד, נו, ההוא שטרור של תביעות הפחדה הופעל נגדו, אחד מני נפתלי); כשכל זה קרה, התרחשו שני דברים מקבילים: הימין החל מפחד שמישהו גונב לו את "הרחוב" ושאולי השתיקה שלו במרחב הציבורי תתפרש כשיתוף פעולה עם הסמולנים בהפגנות. כן, כי כמובן הפגנות נגד שחיתות זה סמולנים. אז הימין, נזכיר, ארגן הפגנות נגד בתקציבי עתק כולל הסעות והצליח לגייס כמה עשרות מפגינים, שבראשם צעד יו"ר הקואליציה (במיל.) ח"כ דוד ביטן, כשהוא זועק חמס. למותר לציין שמכל אלפי המפגינים "הסמולנים" וקמצוץ מפגיני הנגד הימנים, המרואיין המרכזי בכלי התקשורת המרכזיים היה ח"כ ביטן – וזה היה הרבה לפני שהוא נקרא לתת הסברים על כמה עניינים אחרים, שלכאורה מריחים משחיתות. נזכיר רק שהוא ומפגיני הנגד לא אמרו מילה בגנות השחיתות. רק בגנות הסמול האנטי דמוקרטי, שלא לומר האנרכיסטי.

מכל אלפי המפגינים "הסמולנים" וקמצוץ מפגיני הנגד הימנים, המרואיין המרכזי בכלי התקשורת היה ח"כ ביטן. נזכיר רק שהוא ומפגיני הנגד לא אמרו מילה בגנות השחיתות. רק בגנות הסמול האנטי דמוקרטי, שלא לומר האנרכיסטי

כאשר לאחרונה ההפגנות גדלו עוד יותר בעקבות הפרשות הנוספות, כלומר אלו שבהן מעורב בין היתר אותו יו"ר קואליציה (במיל.), הוחלט להעביר את מוקד המחאה לשדרות רוטשילד בתל אביב. התקשורת הקפידה לדווח על מספרי מפגינים מגוחכים, גם כאשר צילומי רחפנים הראו: מדובר בוואחד מספר רציני מאד. כלומר בעשרות אלפים. שתיקה. גמגום. ואף מילה על שחיתות, על צוללות שנקנו נגד המלצת רמטכ"ל וללא מכרז מחברה עם רקורד מטורף של שוחד, שנקנו בעזרת מתווכים מפוקפקים שאיכשהו כולם קשורים או עובדים עם ראש הממשלה (שלא ידע כלום, לכאורה, כי מה, ראש ממשלה אמור לדעת על עסקת הנשק הכי גדולה של ישראל בשנים האחרונות?), והרבה מילים בגנות "אינטרסים של המפגינים", "חשדות על מעשים מגונים" כלפי מני נפתלי (אבל לא טרחו לציין שהן הועפו מכל המדרגות של בית המשפט), על היות המחאה "פוליטית" כאילו מדובר במילת גנאי. וכמובן סימפוניה של מגננה מצד כלבלבי השמירה של המעון ברחוב בלפור, ושתיקה גמורה בדבר העוולות בהן מדובר.

ואז, במוצ"ש האחרון, עת יצאו עשרות אלפי בני ישראל להפגין, כן-לא פוליטיקה, כן-לא אינטרסים, יצא המרצע הסמולני-מסיתני-טרוריסטי מן האספרסו: מפגין בודד הלך עם גזיר קרטון בצורת גיליוטינה. "הסתה" זעקה התקשורת. "הרצח הפוליטי הבא כבר בדרך", שאגו הפוליטיקאים. זעזוע וגינויים מקיר-ציוני לקיר-ציוני אחזו במערכת. הציקצוקיה הציונית במלוא הדרה המפא"יניקי-בית"רי.

אבל הסמול האמיתי, זה המסוכן, נו ההההסמול, האוהבי ערבים למיניהם, לא גינו בקול תרועה. לא עטו שק, לא שרו מזמורי מחילה. לא גינו גינו גינו. כלומר טיפטיפה כן, אבל לא מספיק במדד הגינוי והסליחה. דיונים באולפנים. פולמוסים ברשתות. הנה, אמרנו לכם, הם לא מגנים.

אז ככה:

כשהקפיטליסטים המושחתים שבשלטון יתנצלו על מליון וחצי ילדים מתחת לקו העוני, אתנצל על הטעם הפגום של מפגין בודד בהפגנה של עשרות אלפים.

כשהממשלה הזו וחברי הקואליציה, וגם רפיסי האופזיציה יתנצלו על התעמרות בחלשים, על גירוש פליטים, על חנק נדל"ני של ערביי ישראל, על המשך ההתעמרות בעוד דור של מזרחים מהפריפריה ומהשכונות החלשות במרכז, על ההתעללות האינסופית בניצולי שואה, ב"סתם" זקנים, ובנכים, על אי מתן צדק ופיצוי למשפחות הילדים שנחטפו, על הרס והטפשה לאומנית של מערכת החינוך, על פירוק הבלמים של מערכת המשפט, על ריסוק התקשורת העצמאית – אתנצל על כך שאנו הסמולנים חושבים שירושלים של זהב זה שיר גזעני ולאומני, שזה לא אסון אם מכבי תל אביב מובסת בידי קבוצה יוונית, ושמדי פעם חשוב לנו להעביר צ'ק, להביע תמיכה, להפגין בעד ארגונים כגון "שוברים שתיקה", "הוועד נגד עינויים", "בצלם", "מרכז אדווה", ואפילו, ירחם השם, כלי תקשורת כגון "העוקץ".

כשהפאשיסטים יתנצלו על הגיליוטינה הממשית של הכיבוש, אתנצל על גליוטינת הקרטון נגד השחיתות. בינתיים, ברור לכולם איזו סכין יותר מדממת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור

    אז ככה:
    גזענות היא גזענות, גם כשהיא מופנית כלפי אשכנזים. איש שמאל לא יכול להיות גזען.

    אלימות והסתה הן אלימות והסתה גם כשהם מופנים כלפי אנשים כמו נתניהו. איש שמאל לא יכול להיות בעד אלימות והסתה.

    ולכן, השמאל צריך להתנצל בפני עצמו על שחטא ופשע כנגד הערכים שלו עצמו.

  2. רחמן חיים

    אני מציע שאותו מפגין יבוא ויזדהה. ספק אם הוא שמאלני כלל. ובכלל, בשטעטל שנבנה כאן אין שום שמאל/סמול אמיתי. כי אם היה כזה כבר היה מחריב את המדינה על ראשי מנהיגיה המושחתים.

  3. עודד אסף

    דברים נכונים.הרי ברור לכל בר דעת שציור של גיליוטינה הוא סמל, כמו סמלים רבים אחרים שנעשו דימויים רווחים בהיסטוריה; אייקון ויזואלי בלבד; מטאפורה; רמז להתקוממות בפאריז בימי המהפכה הצרפתית ולסילוק משפחת המלוכה מכיסאה.
    המסר: גם שלטונם של מלכים אינו נצחי. איש אינו קורא כאן לשחזור הגיליוטינה ולשימוש בה. לעומת זאת, יש די הצדקה ודי הוכחות לכך שמשפחת נתניהו וחבר יועציה ועוזריה רואים את עצמם בהחלט כחצר מלכות. המדאיג עוד יותר הוא, שחלקים גדולים מאוד בציבור הישראלי מחזיקים בהשקפת עולם מלוכנית. לא רק כמה מעגלים קטנים של אורתודוקסים כמעט-הזוייים המייחלים לחידוש מלכות בית דויד, אלא רבבות ישראלים שבאמת אינם מאמינים בנחיצותו של משטר שאינו מלוכני (או בכותרת שונה: רודני) ובערכה של דמוקרטיה (כלשהי), וספק אם הם מעוניינים להבין מהי, בכלל, דמוקרטיה. הם מלהיבים את עצמם בפולחן אישיות ובהערצה לחצר המלכות ברחוב בלפור (+קיסריה), עם כל הפאר וההתפארות, השחיתות וההשחתה והמניפולציות שחצר-מלכות זו משדרת ל'המון'. זאת, לדעתי – לא רק עצם קיומה של חצר-מלכות שכזאת – בעיה חמורה ביותר, אם מדובר על ההוויה הפוליטית ועל התרבות הפוליטית הישראלית ( ובה כרוכות, כמובן, עוד כמה בעיות חמורות מאוד. הא בהא תליא). מיעוט קטן למדי מחזיק בהשקפת עולם המבוססת על עקרונות ליברליים-דמוקרטיים (ומדי פעם, סוציאליסטיים); על כך שדמוקרטיה, אם היא עומדת, בכלל, על סדר היום, אינה רק פיסת-נייר בקלפי אחת לכמה שנים ואינה 'שלטון הרוב' וכפיית הרוב על המיעוט, אלא השמעת קולם של כל אזרח ושל כל מיעוט בכל מקום ( גם ברחוב), יום יום, והתחשבות מתמדת בקולות האלה; על נורמה המחייבת את הפקדתן של משרות בכירות בידיהם של משרתי-ציבור- בעירבון מוגבל-ולזמן קצר (בניגוד ל'שליטים'); ועל הכרה הכרחית בחופש המידע ובחופש המחשבה והביטוי. השקפת עולם כזאת רחוקה מרחק רב מאוד ממדורת-השבט המקומית. גם ירידתם של השליט הישראלי הנוכחי ושל כל המעגל השלטוני סביבו לא תשנה את התרבות הפוליטית האופיינית לחלקו המרכזי של הקונסנזוס בישראל. שינוי, אם יתרחש, יהיה תהליך ממושך, קשה ועתיר משברים. לא נראה לי שעצרות, הפגנות ועצומות מבטיחות שינוי שכזה; חשיבותן העיקרית היא בכך שהמיעוט מפגין נוכחות מסוימת ואומר: גם אני כאן. והנה, גם על זה, כמו על עצם קיומו, דורשים מהמיעוט להתנצל, ומחפשים עוד ועוד אמצעים למנוע ממנו את האופציה הזאת. ולצערי, מתקבל הרושם שהמיעוט משתדל, לא מעט, להצטנע ולהשתופף, ולחפש דרכים (מפוקפקות) לאיזשהו 'צו פיוס'.

    אם כן, אני מצטרף לדבריו של גלעד מלצר, ומוסיף עליהם: גם על הרבה דברים אחרים שאני מאמין בהם, ועל ביקורת שאני משתדל להשמיע בתחומים רבים מאוד, אינני מתנצל. "כל עוד הצד השני לא יתנצל" (כך כותב ג' מלצר) – – לא, הוא לא יתנצל, כמובן. השקפותי אינן עניין שיש להתנצל עליו – זה לא בא בחשבון – וגם אינן תלויות בהתנצלות או אי-התנצלות של מישהו אחר. אני זוכר אמן אירופאי רדיקלי, בכנס שבו נכחתי לפני כמה שנים , פותח את הרצאתו – אולי בחיוך מסוים – בציטוט (במקור הצרפתי) מאחד משיריה הידועים של אדית פיאף: "לא, אינני מתחרט על שום דבר".

    1. נפתלי אור-נר

      מסכים לחלוטין. ראוי שהשמאל יהא אמיץ ונחוש במאבקו נגד הלאומנות המשחיתה, בהכרח