היכן ניישב אותם? תלוי במוצאם האתני

במאמר קודם שפרסמתי כאן, התייחסתי לאופן שבו ממשלת ישראל הגדירה את הערבים כנפקדים והלאימה את נכסיהם, בחסות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לאחר מכן ניתנו למוסד זה כוח ועוצמה רבים. להחלטותיו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים יש תוצאות בדמות תמונת מצבם של המאכלסים את נכסי הנפקדים כיום.

כיצד האפוטרופוס, בשיתוף מוסדות המדינה האחרים, השתמשו בסמכות הכבירה שניתנה להם, לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל? בשנות החמישים התנהלה מדיניות פיזור אוכלוסין לפיה המדינה, באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית, החליטו היכן כל עולה חדש יתיישב. עיון במסמכים של קובעי המדיניות דאז, מעידים על מגמתיות מפורשת בשיכון העולים על בסיס מוצאם האתני.

דבריו של יוספטל, גזבר הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה דאז, ממחישים מגמה זו: ״באיתור מקומות הקליטה נלקחו בחשבון רק אזורי פיתוח ואין אף מקום קליטה בקו נהריה-רחובות, זאת אומרת לא תהיה כל קליטה בתל אביב וחיפה. בתור מקומות קליטה נקבעו בינתיים: חלסה [קריית שמונה], חצור, צפת, תרשיחה, בית שאן, מגדל העמק, הרטוב, קסטל, באר טוביה, גיבים דורות [שדרות], מגדל, אשקלון, אימרה [אופקים] ובאר שבע… יש לעשות פרסום מקסימאלי בטוניס ובמרוקו שכל העולים יחויבו ללכת להתיישבות ולאזורי הספר ולא תינתן להם שום עזרה לקליטה במושבות הגדולות או בערים״^[1].

יתירה מכך, עוד בטרם עלייתם ארצה וכתנאי לעלייתם, עולי מדינות ערב הוחתמו על הצהרה המקרקעת אותם לאזורי ספר ופיתוח: ״אני החתום מטה העולה לישראל על פי אישור מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, מצהיר בזה, כי הוסבר לי וקבלתי לתשומת לבי ולידיעת בני ביתי הנלווים אלי, שאחרי בואי לישראל יטפלו המוסדות האחראיים לקליטת עולים בישראל בי ובבני ביתי הנלווים אלי רק בתנאי שאלך לעבודה חקלאית אשר אליה אשלח או לעבודות פיתוח אשר תקבענה לי על ידי המוסדות המטפלים בכך. אם לא אקיים את התנאי האמור לא אוכל להיזקק לעזרתו ולטיפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ״^[2].

בישיבה שהתקיימה בתאריך 26/07/1954 אושרה תכנית ״נוסף על העלייה לפי חוקי הסלקציה הקיימים״, בה הוחלט כי ״אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח. על מחלקת העלייה להחיש סיום המשא והמתן עם המוסדות המקומיים בצפון אפריקה ועם הג׳וינט על סידורם של אנשים אלה במוסדות מתאימים בחוץ לארץ. המוסד לתיאום מחליט, שאת רובה הגדול של עלייה חדשה זו יש לכוון להתיישבות ולאזורי הפיתוח בארץ. המוסד לתיאום מקבל לתשומת לב החלטת המליאה של הסוכנות היהודית על הקמת חוליות מיון המורכבות מבאי כוח מחלקת העלייה, מחלקת הקליטה ומחלקת ההתיישבות וכן משרד הבריאות, שתתאם בארצות המוצא של העולים תכנית קליטתם וקצב העלייה. המוסד לתיאום מאשר ההצעה להעביר לריפוי בארץ משפחות חולות גרענת וגזזת״^[3] כלומר, מרבית יוצאי מדינות ערב הופנו למעברות, לשיכונים בעיירות פיתוח ולשולי הערים המרכזיות. מיעוטם הופנו להתיישבות חקלאית. לעומת זאת, מרבית העולים ממדינות אירופה הותוו למרכזי הערים הגדולות.

לא זו בלבד, אלא שאפשרויות הקליטה של עולים ממדינות ערב אשר ביקשו לקבוע את מקומם בערים המרכזיות המהוות את המוקד הכלכלי של מדינת ישראל נחסמו. דוגמא לכך מובאת בפניית התאחדות עולי לוב אל ראש הממשלה לוי אשכול. בפנייתם הם מדגישים את כוונתם של ״בעלי אמצעים שיש בידם הון המעוניינים לעלות ארצה ולהשתקע כאן בתנאים מתקבלים על הדעת״. בפנייה זו מצוינת הסחבת בטיפול בבקשה עד להתמוססותה בפועל:

״ביקשתי מהסוכנות הצעות בדבר אפשרויות ההשקעה בארץ, אולם לצערי עד היום לא קבלתי את מבוקשי. כשנפגשתי עם מר דומיניץ ממחלקת העלייה, הוא התנה את נסיעתי בכך שאם אני אסע, חייב לנסוע אתי אדם נוסף מהפועל-המזרחי. כמו כן הם התנגדו וחבלו בנסיעה זו שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. בחודש מאי שנה זו הגיעה קבוצת תיירים בעלי הון שהיו מוכנים להשקיע כספים בארץ, במיוחד בענף המלונאות. לצערי הם לא מצאו כאן אוזן קשבת ומשום כך חזרו. ברצוני להביא בפני כבודו מקרה אחר המאפיין את הסחבת בטפול של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית… פניתי מיד בבקשה זו למחלקת הדיור בסוכנות והם הפנו אותי למר פלסק. מר פלסק הפנה אותי למר יקיר ממחלקת העלייה בסוכנות בירושלים. נאמר לי שיש לרשותו של מר יקיר 400 דירות בסביבות תל אביב. מר יקיר השיב לפנייתי כי הוא מטפל בעולים שמוצאם מאירופה או מהארצות האנגלו-סכסיות, ומסר שעלי לפנות למר שמים היושב גם הוא במחלקת העלייה של הסוכנות בירושלים. לאחר שהסברתי למר שמים את כל העניין, הוא ביקש שאפנה אליו בכתב… כאשר נגשו למר שמים בירושלים הוא הפנה אותם למר חטב, גם הוא במחלקת העלייה. מר חטב נתן להם למלא טופס ומסר שכעבור כמה ימים הם יקבלו תשובה הביתה. מאז עברו כשבועיים, ועד היום לא קיבל את התשובה. הוא עומד לחזור, מאוכזב מהטיפול הלקוי ומהסחבת הבלתי מוצדקת. לכן הננו פונים אליך בבקשה, אם תוכל, לפעול בנדון כדי שנדע כיצד לכוון את העולים בעלי האמצעים, המעוניינים לדעת מראש מה יהיו תנאי קליטתם בארץ.״^[4]

להבדיל מהיחס שקיבלו יהודי מדינות ערב, משקיעים יוצאי אירופה אשר רצו להשקיע את הונם בישראל, מצאו אוזן קשבת אצל מקבלי ההחלטות. לכך עדויות רבות אך נציין רק ספורות: א) התאחדות עולי אמריקה וקנדה מודה למנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, על סיועו בהתיישבות עוליהם בהרצליה^[5]. ב) נחתם חוזה בין משרד האוצר לבין יזמים ממדינות המערב על רכישת 840 דונם מנכסי נפקדים בסביבות נתניה לבניית שכונה חדשה המיועדת ליהודי מערב אירופה[6]. ג) קק״ל פונה לשר הדתות בהתייחסותה לבקשת יוצאי ביאליסטוק שבפולין בקביעת שם לשכונה המיועדת להם על אדמת יהוד[7]. ד) במזכר מטעם עמידר[8] תל אביב, מיום 18/07/1949, צוין על כוונתה לבנות 5000 יחידות דיור המיועדות לעולים מאירופה^[9].

הדוגמאות הללו אך ממחישות מדיניות מפלה לטובת יהודי מדינות המערב. אף ראש הממשלה דוד בן-גוריון הצהיר מפורשות על עידוד העלייה מארצות המערב כאחת מהמשימות המרכזיות של המדינה: ״אני רואה בעידוד העלייה מארצות הרווחה (ארה"ב, אמריקה הלטינית, קנדה, מערב אירופה) כאחת המשימות המרכזיות של המדינה… אחרי היכון ממשלה חדשה, אשמח להיפגש אתך ואת חבריך לשמוע מה בפיכם, בשביל פתרון הבעיות הכרוכות בעלייה מערבית״^[10].

דוגמא בולטת לשיח הפריבילגי והאדנותי של עולי מדינות המערב ניכר בפנייתם של ועד שכונה המתקרא ״ועד שיכון מומחים אנגלוסכסים״ לשרת העבודה והרווחה בזו הלשון:

״בתל אביב קיים שיכון מומחים אנגלו-סכסים רופאים מהנדסים וכו' שעלו לארץ מארה"ב, אנגליה, צרפת, ברזיל, ארגנטינה, אורגוואי, הולנד, נורבגיה וקיבלו דירותיהם בשיכון באמצעות הסוכנות. במפתיע הוכנס אתמול לתוך דירות שיכוננו בית ספר המיועד לתלמידים שמחוץ לשיכוננו בכלל, וזאת ללא ידיעתנו והסכמתנו. השיכון נמסר לנו למגורים בלבד על ידי עמידר. חלק מאתנו הרופאים בעיקר מועסקים בעבודת משמרות וזקוקים למנוחה בשעות היום, דבר שלא נוכל לעשותו באם בתוככי דירותינו יתקיים בית ספר. אנו התנגדנו לדבר הבוקר. נאסרו רבים מאיתנו בעיקר נשים ונלקחו בכוח למשטרה. פרשה מוזרה זו הביאה אותנו נוסף להתמרמרות הרבה למחשבה על נקיטת אמצעים קיצוניים ביותר שלא יפארו שמה של המדינה בקליטת עליה מארצות מוצאינו וכמובן שגם לנו אישית לא ינעם הדבר. הננו פונים אליך ברגע האחרון להתערב אישית בדבר ולדאוג לבטול העוול המשווע הנגרם לנו. לתשובתך המהירה נחכה.״^[11]

עמידר בתגובתה נענתה לדרישותיהם: ״הנהלת עמידר עשתה מצידה הכול כדי למצוא פתרון רצוי לסיפוק דרישתכם… הבוקר קיבלנו ידיעה מהנהלת מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית שהם החליטו על ביטול השכרת הדירה הנ״ל לבית ספר, כך שהעניין עצמו הסתדר.״^[12]

"רגש ההפליה קיים בקרבם"

ניכר כי מדיניות פיזור האוכלוסין היוותה את הטריגר לפערים החברתיים בין יהודי מדינות ערב לבין יהודי מדינות המערב. בסקירה לשם דו״ח החקירה של מאורעות ואדי סאליב:

״בארבעת המקומות שבהם בקרתי: עפולה, בית-שאן, חצור וקריית-שמונה, מהוות עדות המזרח רוב מכריע, בעיקר עולי צפון אפריקה ואחריהם הפרסים. אציין בעיות ותכונות מסוימות המשותפות לאוכלוסייה השוכנת בארבעת המקומות הנ"ל: חוסר תעסוקה ותעסוקה קבועה בעיקר, הוא הגורם המכריע והשולט בחיי יום יום ובמחשבות אנשי המקום. תעשיה – אפשר לומר שכלל לא קיימת באזורים הנ"ל. חלק גדול עובד בעבודה חקלאית במשקי הסביבה, עבודה זו אינה קבועה אך עונתית ברובה. בחורף כמעט ואין עבודה… רבים מהתושבים עובדים בעבודות דחק אשר לא מספקות את הדרוש… רגש ההפליה קיים בקרבם, בחלקו הוא מוצדק. רגש זה מתבטא בעיקר בשטחי העבודה והדיור. לא תמיד ישנה כוונה תחילה או אפילו מקרית להפלותם לרעה, אבל התוצאה כפי שהיא נראית לעיניהם היא הפליתם לרע. להלן דוגמא חותכת: בקרית שמונה עומדות דירות שיכון ריקות. משרד העבודה החליט לאחרונה שכל משפחת עולים חדשה תיכנס ישר בעלותה ארצה לדירות שיכון במקום לעבור את שלבי המעברה והאסבסטונים, ולחסוך על ידי כך הוצאות וטלטול. היות ובזמן האחרון הגיעה עליה מאירופה (רומניה) ולא מעדות המזרח, נכנסו העולים החדשים ישר לדירות מרווחות. עולים אלו לא רוכשים את הדירות אך משלמים רק שכר דירה. באותו זמן עולים ותיקים (ברובם מעדות המזרח) הדרים כיום במעברות ואסבסטונים או שכונים בעלי חדר אחד (בינתיים גדלו משפחותיהם), נדרשים לרכוש את דירת השיכון בתשלום מזומנים של 900 לירות. לרוב העולים אין את הסך הנ"ל במזומנים… מפלגת חרות אשר עד כה לא הייתה פעילה בכלל, או כמעט ולא באזורים אלו, החלה בפעילות קדחתנית ומורגשת מאוד"^[13].

כלומר, מדיניות פיזור האוכלוסין הינה הביטוי למנגנון אשר באמצעותו נוצרו פערים חברתיים ומעמדיים בין יהודי מדינות ערב לבין יהודי מדינות המערב. בנוסף לפערים הבולטים אשר צוינו לעיל בתחום הדיור והתעסוקה, אין ספק כי הייתה למדיניות זו השלכות גם בתחומים נוספים כגון חינוך, בריאות, תשתיות ועוד.

המצב הכלכלי הנדון מביא את העולים להגר אל הערים הגדולות – דבר אשר מאלץ את קובעי המדיניות להתייחס לכך. בתאריך 09/01/1952 פנה יוספטל אל שרת העבודה גולדה מאיר והציע לחוקק חוק ריתוק אוכלוסין. לדבריו, "ביצוע התכנית לפיזור האוכלוסייה היה מבוסס עד כה על שני עקרונות: א) השפעה חינוכית על העולים, כדי שיסכימו ללכת לכפרים ולערי פיתוח. ב) מאמצי הממשלה לקדם את הבניה במקומות המרוחקים מהעיר, לעומת המקומות הקרובים לעיר… במשך ששת החודשים האחרונים אנו עדים לנדודים גדולים ביותר מההתיישבות, המעברות וערי הפיתוח למעברות סביב תל אביב, חיפה וירושלים. הנימוקים לנדודים הם: בכל המקומות הרחוקים מן העיר אפשר להתפרנס רק על ידי עבודה פיזית, בערים הוותיקות אפשר להתפרנס מתווך, מסחר וכד'. במקומות המרוחקים לא התפתחה במשך החודשים האחרונים תעסוקה מלאה, בערים הגדולות ישנה תעסוקה מלאה או לכל הפחות פרנסה מלאה… מדי חודש בחדשו החל מאוגוסט 1950 עזבו בערך 1,000 משפחות את מקומות ההתיישבות והמעברות באזורי הפיתוח. לאהלים על יד תל אביב פלשו ללא אישור במשך 6 חודשים 3,000 משפחות"^[14].

הצעתו של יוספטל לשימור הסדר הקיים היה לחוקק את חוק ריתוק אוכלוסין "שבו תמונה רשות מוסמכת, אשר תקבע את מקום המגורים של העולים מיד עם הגיעם ארצה. לתת לאותה הרשות את הסמכות לאשר או לא לאשר העברת תושבים ממקום למקום. אשור לכרטיס מזון לעולה חדש או העברת כרטיס המזון ממקום למקום תדרוש את אישורה של הרשות המוסמכת״.

למעשה, פיזור האוכלוסין וריתוק האוכלוסין יצרו אסימטריה מעמדית בין יהודי מדינות ערב לבין יהודי מדינות אירופה. מדיניות קרקעית סלקטיבית זו, הובילה לגטואיזציה אתנית אשר שימרה והנציחה את הפערים שנוצרו. ההסללה הזו בלמה כל אפשרות למוביליות חברתית בקרב יהודי מדינות ערב – עדות להשלכותיה של מדיניות זו ניכרים עד היום.

אין זאת אלא כי העדויות שהובאו מרוקנות מתוכן את חזון מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

ניכר כי השתמשו בעולי מדינות ערב למען יהוו חיץ ומגן אנושי מפני הערבים. משום כך ובכל הארץ, הם יושבו בסמיכות ליישובי ערבים. יחד עם זאת, אין הם צרובים בתודעה הציבורית כחלוצים. מחיקת הנרטיב החלוצי, נוסף על הזנחה מכוונת של מקומות התיישבותם, מובילים למסקנה המתבקשת שהם נוצלו. האם קיים קשר בין דיכוי הערבים במדינת ישראל לבין דיכוי יהודים ממדינות ערב? ההדרה בולטת במיוחד נוכח הפריבילגיות שניתנו לאזרחים ה״מועדפים״, על ידי אלו השולטים במנגנוני הכוח. בהמשך, נחשוף כיצד מוסדות המדינה השונים ״דאגו״ לבני המועדפים; נצביע על תוצרי המדיניות בימינו אנו, וננסה להבין את הנסיבות הפסיכו-סוציולוגיות למהותה.

————————————————————–

[1] פרוטוקול ועדת התכנון המשותפת למשרד העבודה ולמחלקת הקליטה מיום 21/07/1954, חתום ע"י גיורא יוספטל –

גזבר הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה. תיק "עולים מצפון אפריקה". גנזך המדינה.

[2] הצהרת עולה מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, מרוקו (19/02/1956). גנזך המדינה.

[3] החלטות המוסד לתיאום מישיבתו ב- 26/07/1954. גנזך המדינה.

[4] מכתב מיום 03/07/1968 מאת ארגון עולי לוב בישראל אל ראש הממשלה לוי אשכול, חתום על ידי א. רקח. גנזך המדינה.

[5] מכתב תודה מטעם אברהם כהן – מזכ"ל התאחדות עולי אמריקה וקנדה, לטדי קולק – מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מיום

30/11/1955. גנזך המדינה.

[6] חוזה מיום 25/12/1950 בין שר האוצר של ממשלת ישראל ובין ירחמיאל בבניק מפריז, יחיאל מוסקוביץ מברלין, זלמן

שטרוכליץ מברלין ופישל פריש מניו-יורק. גנזך המדינה.

[11] עיר בפולין.

[12] מכתב מטעם קרן קיימת ישראל אל שר הדתות, מיום 24/04/1951. גנזך המדינה.

[13] עמידר היא החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל והיא הסוכנת מטעם האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח.

[14] מזכר מטעם עמידר תל אביב מיום 18/07/1949. גנזך המדינה.

[15] מכתבו של דוד בן גוריון לנשיא התאחדות עולי אמריקה וקנדה, מיום 07/12/1959. גנזך המדינה.

[16] מברק מטעם ועד שכון מומחים אנגלוסכסים אל שר העבודה נמיר (שנת 1956). גנזך המדינה.

[17] מכתב תגובה של מנכ״ל עמידר אל ועד שכון מומחים, מיום 05/09/1956. גנזך המדינה.

[18] מתוך תיק סכסוכים עדתיים – מאורעות וואדי סאליב. גנזך המדינה.

[19] מכתב בנדון "ריתוק עולים למקום עבודה ומגורים" מטעם גיורא יוספטל, מיום 09/01/1952. גנזך המדינה.