להביט מפריז העשירה על הדודה הענייה ברמלה

החוזה הקשוח והבלתי נגמר עליו חתמה יהדות ספרד מול יהדות אשכנז במדינת ישראל, אומר שעל מנת להיחשב ליהודים חיוביים, תורמים ונאמנים מול יהדות מפא"י ההגמונית, יהודים ספרדים ובעיקר מרוקאים היו צריכים להסכים להישלח לעיירות פיתוח, להיסלל לחינוך מקצועי, להיות מופלים בשוק העבודה, לגור בדיור ציבורי, להיסגר בבתי כלא ולשנוא ערבים.

הסדרה "הצרפוקאים", שעלתה אמש ב"כאן 11", עוסקת ביהודים ספרדים שהצליחו להשהות את החתימה על אותו חוזה אכזרי כי זכו לחסד: הם חיו שנים בצרפת, שם זכו להשכלה, לרווחה ולמצב כלכלי מיטבי, ורק בשנים האחרונות מהגרים לישראל. עכשיו, הם רגע לפני הארכת החוזה מול ההגמוניה האשכנזית הנוכחית – אך על איזה חוזה יחתמו? האם יבואו עימה במשא ומתן רציני ואסרטיבי, או ששוב בשם הנאמנות להבטחותיה יסכימו לחיסול כלכלי והשכלתי כמו משפחתם הצפון אפריקאית שהיגרה לפה בשנות ה-50 וה-70? האם גם הפעם ייאלצו לוותר על משאביהם הגשמיים והרוחניים?

או במילים פשוטות, האם גם "הצרפוקאים" יהפכו לחוטבי העצים ושואבי המים של ההגמוניה האשכנזית.

בינתיים, הם נאלצים לראשונה להתמודד עם תופעות מוזרות, כמו למשל דחיית קורות החיים שלך כי יש לך שם משפחה יהודי-מרוקאי, כפי שקרה למישל מלכה בישראל האשכנזוקרטית – דבר שלעולם לא היה קורה לו בצרפת, בקנדה או בארצות הברית.

לאחר שחוקרים/ות ויוצרים/ות עסקו לא מעט במחיקת הפוטנציאל של יהדות ספרד והפיכתם של יהודים מזרחים לחסרי השכלה, עלתה המחשבה לבדוק האם ישנה קהילה יהודית ספרדית שלמה עם סיפור אחר. "הצרפוקאים" של הבמאי רון כחלילי היא מעין הגשמת תיאוריה עבורי. היותי היועץ המדעי של הסדרה היא התגלמות בבשר – או אם תרצו סוציולוגיה יישומית – של עבודת סמינר אותה כתבתי לפני שלוש שנים במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. באותו מחקר, ביקשתי למקד את תשומת הלב סביב הניסיון להבין כיצד מדינת ישראל – מדינת היהודים, ומדינת צרפת – מדינת הנוצרים, השוויון והאחווה, לקחו חלק בניסוי מדהים: שתי מדינות אלה "חילקו ביניהן" יהודים מצפון אפריקה והשפיעו עליהם באופן שונה לחלוטין.

לפני שצללתי לנושא "הצרפוקאים", עסקתי רבות בהפגרה שעברו מזרחים, ברישוש הכלכלי ובמחיקה התרבותית. במילים לא מכובסות עסקתי בדיכוי שבמסגרתו חלקים גדולים של יהדות ספרד נמחקו, אחרים נמעכו, רבים נאסרו והשאר הושפלו. כך הפכו יהודים מזרחים במדינת ישראל לפותחי עסקים סדרתיים, ליושבי בתי כלא, לשוטרים, לכדורגלנים, לבשלנים, למאבטחים, ליועצי אופנה ולמניקוריסטיות. לאחר שקראתי כל כך הרבה שנים על מה שאני מכנה "הטרגדיה המזרחית", הייתי זקוק לאוויר לנשימה. ביקשתי לבדוק האם ישנה קהילה יהודית ספרדית אשר עדיין לא נמחצה, ו"נזכרתי" שדודיה ובני דודיה של סבתי הגיעו עימה למרסיי, ובמקום להמשיך לישראל הם נשארו בצרפת וזכו לחיי רוח וחומר עשירים. סבתי, שהיגרה לארץ, נשלחה על ידי מנגנוני מפא"י הכל יכולים למושב ניצנה על גבול מצרים, והצליחה להימלט בחזרה לירושלים למושב הקסטל – שם גידלה עשרה ילדים שעברו הפגרה טוטאלית ורישוש כלכלי במערכות החינוך; בדומה למה שנעשה לכלל היהודים יוצאי ארצות האסלאם ברחבי כפר הנופש שהקימו לעצמם אשכנזים – היא מדינת אשכנז.

"יהודי מרוקו, שבחלקם כבר הספיקו לעבור בארץ מוצאם תהליך של 'מערוב' ועיור ורכשו השכלה ניכרת, מצאו עצמם (…) ממוקמים בפריפריות שבהן לא היה להם כל סיכוי להשתמש במיומנותיהם. אחיהם אשר הגיעו לצרפת עם רמת מיומנות דומה או זהה, נקלטו במישור התעסוקתי והמעמדי סימבולי בתוך המעמד הבינוני בצרפת, ואף תפסו עמדות בכירות באליטה הכלכלית והאינטלקטואלית הצרפתית". (ברוך קימרלינג, "מהגרים מתיישבים ילידים", ע"מ 293)

"הצרפוקאים", פרק 1:

המרצה שלי, פרופ׳ תמר אלאור, ביקשה מהתלמידים ממש לרחף במודע עם הדמיון והפנטזיה הסוציולוגיים שלהם, ולשאול "מה היה קורה אילו תופעה מסוימת הייתה מתרחשת באופן אחר". שאלת המחקר שהייתה מתבקשת עבורי היתה: "מה היה קורה אילו יהודים מרוקאים לא היו מהגרים לישראל?" מן הכוח אל הפועל, גמרתי אומר לפנות ישירות ליהודים צפון אפריקאים צעירים ילידי צרפת – המתגוררים בישראל זמן מועט לאחר ש"עשו עלייה" – ולראיין אותם סביב מה שכיניתי בתור הזהות ההשכלתית שלהם. כלומר האופן בו הם, מזרחים בעלי חזות מזרחית ושם משפחה מזרחי ילידי צרפת תופסים את עצם ההגעה להשכלה גבוהה, בהשוואה לאופן בו תופסים זאת מזרחים בעלי חזות מזרחית ושם משפחה מזרחי ילידי הארץ.

"הצרפוקאים" היא סדרה אמיצה שמנסה לטפל בדיוק במתח הזה: בין להיות יהודי מרוקאי צדיק ונאמן לרעיון העם היהודי האחד והמאוחד, לבין שאלת ההסכמה לאותו חוזה אכזרי שמציעות לה האליטות האשכנזיות השונות והמתחדשות. והיא כלל לא מציעה תשובה פשוטה, אופטימית ונוחה לשאלה זו. הנשים והגברים המרואיינים בסדרה מציגים מצב טראגי בו הם מביטים ממערב פריז העשירה על דודתם הענייה אשר מנקה בית ספר בעיר רמלה, כאשר בין היתר, הסדרה מצליבה בין קרובי משפחה שהתפצלו בין מרסיי לישראל.

לסיכום דבריי, ובנימה אינטימית יותר, לאחר שנים רבות של עיסוק בערבית, בקיץ האחרון נרשמתי לקורס צרפתית אינטנסיבי במכון רומן גארי. לעומת החוויה של עיסוק בערבית, שכיום היא דבר מאוד מלבין, העיסוק בצרפתית שונה לחלוטין וממש הופך אותך ל"מזרחי", כלומר למרוקאי. אם לדעת ערבית מסמן אותך כאינטלקטואל, לדעת צרפתית מסמן אותך כנובוריש – כלומר כמישהו שיש לו כסף אבל הוא וולגרי, אירופאי מזויף וחסר תרבות, זאב מרוקאי בעור של כבשה פריזאית. ואכן אני מרגיש הרבה יותר קרוב לזהות המרוקאית שלי מאז שהתחלתי לחזור לצרפתית, כי בעצם לא ניתן לדבר את צרפת בלי מרוקו, ולא ניתן לדבר את מרוקו בלי צרפת. הן מותכות אחת לתוך השנייה בחום לוהט אשר מתוכו מגיעים אלינו יהודים מצפון אפריקה, "הצרפוקאים". בינתיים, אולי כדאי להם לשמור את הדרכון הצרפתי-אירופאי במקום בטוח וזמין.