להתחיל לדבר בפמיניזם סולידרי

מה חשוב לנשים לדעת על קפיטליזם ניאו-ליברלי? על פי אסופת המאמרים "קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק" (מכון ון ליר / הקיבוץ המאוחד), ההולכת בעקבות טיעוניה של ננסי פרייזר להבהרת המהלך בו אימץ הקפיטליזם הניאו-ליברלי תביעות פמיניסטיות להכרה בזהות ובשוני אך ניתק אותן מהתביעה להגנה חברתית, חשוב לשים לב לתהליך היסטורי מרכזי: כיצד תרבות השוק החלישה מאבקים חברתיים-כלכליים והכפיפה אותם לפוליטיקת זהויות.

הסדר החברתי הניאו-ליברלי בצורתו כתרבות שוק, מבוסס על ניכוס שפה פמיניסטית – נניח של שוויון וזכויות – תוך תרגומה להדרה, לאי שוויון ולהגנה רק על זכויותיה של מי שיכולה לקנות לעצמה הגנה עליהן. רוב הסיכויים שאנחנו כבר יודעות זאת ויודעות כיצד מודרים ה'אחרים' וה'אחרות'. אך כאן, יש לנו הזדמנות להבין כיצד אנחנו, יהודיות ממעמד בינוני, מודרות. 'אנחנו' ה'אשה האחרת', 'אנחנו' ה'אחר' של שוק העבודה, 'אנחנו' נשארות בחוץ עם כל ה'אחרים' – גם כשנדמה לנו שאנחנו בפנים, שאנחנו שייכות, ולפעמים אפילו כשיש לנו מקום מגורים, אוטו וג'וב שמפרנס אותנו.

לא כל כך נעים לדעת את כל זה, וגם לא כל כך נעים לדעת שה'אנחנו' של הספר לא כולל נשים פלסטיניות אלא מאד בעקיפין; אבל כדאי לדעת את זה ולהתחיל לדבר במונחיו של פמיניזם סולידרי. פמיניזם שמתרחק מאינדיבידואליזם של בחירה ואחריות אישית ומעמיד אלטרנטיבה שמתבססת על תחושת 'אנחנו' מתחזקת; פמיניזם שמבין שאנחנו לא יכולות לדמיין שאם אחת, עירית לינור נגיד, מקבלת מיקרופון, להשמיע בו דברי בלע נגד מאבקים חברתיים ונגד נשים הנאבקות על זכותן להגנה גם מפני אנסים ומטרידים, זה סימן שאנחנו חלק מ- ואולי אפילו להיפך. פמיניזם סולידרי הוא זה המכוון לבניית גשרים בין המיקומים החברתיים בין נשים ומכוון למיפוי הדמיון והשוני שבנתיבי ההדרה השונים המותירים אותנו בחוץ בדרך זו או אחרת.

יתרה מזו, פמיניזם סולידרי הוא ההתייצבות לצד מי שהדרתן מנשלת אותן מהאפשרות לממש את חמשת הזכויות החברתיות (מזון ומלבוש, דיור, בריאות, חינוך, ומוגנות) ולו ברמה הבסיסית ביותר. והוא גם התייצבות לצד מי שחיי העבודה/משפחה בית/חוץ אישי/פוליטי שלהן פוגעניים ומסוכנים. נכון, יותר נוח לא לראות אותן, אבל יותר מחזק, מתקף וממריץ כן לראות, כן להחליט לעשות, לעשות משהו, ולו קטן. כשאנחנו לא רואות את ה'אחרות', אנחנו משאירות את עצמנו לבד. כשאנחנו מציתות את רוח הפעולה הנשית המשותפת, אנחנו לוקחות לעצמנו יחד שאין עוד נעים כמוהו.

אז איך "קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק", על 28 הטקסטים שבו, מלמד אותנו שאנחנו בחוץ? קודם כל באמצעות ארבעה שערים העוסקים באזרחות, כלכלת הגוף, משפחה וכסף ותעשיית הייצוגים. בכל אחד מהם מאמרים, מסות, שירים ותמונות שנוצרו מתוך ריבוי דיסציפלינות וגישות. טקסט המבוא חשוב ביותר ומציג את הפרספקטיבה מתוכה התפתחה היוזמה לספר – חקר האופן בו מחלחלת תרבות השוק שעיקרה השאיפה להגדלת הרווח הכספי, למרחבי הקיום השונים, הציבוריים, הפרטיים, הזהותיים והגופניים. תרבות השוק מתמחה במבטים חלקיים על האדם, מתמחה בניתוקו מהקשר, מתמחה בייצור ציפיות כוזבות לאוטונומיה ועצמאות כלכלית – ולאלו תפקיד מרכזי בביסוס תהליכי ההחלשה, הבידוד, ההדרה והסילוק.

בסקירה קצרצרה זו אתמקד לא בהצגתם של הטקסטים בספר, אלא בהצבעה על תרומתם של אחדים מתוכם להבנת תהליכי ההדרה (מובן שאדלג על הפרק שלי העוסק בחשיבותה הקריטית של מדינת רווחה מיטיבה, לחיזוק הסולידריות בין נשים וכן לנשים כעובדות וכאמהות).

כדאי לפתוח דווקא במרחב ניטרלי: קולנוע אמריקאי. שהרי קל לנו לייחס התנהלות שלילית למה שרחוק מאיתנו. בניתוחה את הסרטים "מועדון קרב"  ו"הרשת החברתית", מעלה שרונה ברייר-גארב ממצא מרתק – דמויות הגברים המוצגות בהם הם של צעירים החיים בתוך עולם ללא משפחות וללא נשים. הניתוק מנשים מאפשר לרפא את גבריותם המשברית והופך לפתרון עיקרי בתרבות הפופולרית, עדיף בהרבה על חשיפת הקושי בהתמודדות עם הצורך להעמיד גבריות שאינה נשענת על הפרדה או על דיכוי נשים. בעוד נקודת מבט זו מלמדת שהדרת נשים דרושה לה לגבריות העכשווית על גווניה השונים, הפרק של צבי טריגר העוסק באפשרות של נשים לחתום על מסמכים, אפשרות חדשה יחסית במציאות הישראלית, מלמד על המאבקים וההישגים – פרקטיקות הדרה גלויות סולקו.

לעומתו, תמר הגר מתמקדת בצורה סמויה של הדרת נשיות לא צייתנית. בדיונה באפשרות שנשים באקדמיה ישמרו על קולן, קול המחאה, קול האקטיביזם הפמיניסטי, הסוציאליסטי, המתנגד לאי צדק ולאלימות, מתברר כי דווקא העובדה שנשים מהוות חלק מהממסד האקדמי, ההזמנה האלגנטית שהניאו-ליברליזם הפנה לבנות האליטות (למעט מספר מתגנבות), היא המשתיקה אותן במיוחד בתוך הקמפוס. הטקסט של הגר מלמד שגם אם המבנה והמערכת מכוונים להשתקה ולהדרת האקטיביזם מגבולות הקמפוס, עדיין שותפויות בין מרצות, סטודנטיות ואקטיביסטיות יכולות לבטא התנגדות ואף להוביל לשינויים משמעותיים. הדרה היא הפעולה המוסדית, ופמיניסטיות סולידריות לא תמיד משתפות איתה פעולה.

הקוטב הקיצוני ביותר של ההדרה כתוצר של האדרה קפיטליסטית של הבידוד וההפקרה מגולם במרתף פרטי שנפש חיה (ואף לא אחד מנציגי השירותים החברתיים) אינה פוקדת אותו במהלך 24 שנים ארוכות ונוראות. מרתף זה מופיע בפרקה של שירה סתיו, המספרת את המעשה הנורא של אב שכלא בו את בתו ואנס אותה אלפי פעמים. סתיו מדגישה כי המקרה הקיצוני אינו מתאר אלא את תרבות השוק על הערצתה לנעורים, למוחצנות ולצרכנות והיא אף מצטטת בניתוחה את בורדיה הטוען: "בהיותן מודרות מעולם הדברים הרציניים… הן סדורות ביחס לאינטרסים החומריים והסמליים של השושלת" (עמ׳ 289).

האם הקפיטליזם הניאו-ליברלי מגנה את גילוי העריות המשתקף בסיפור המזעזע? ברמת הרטוריקה והחקיקה בהחלט. בפרקטיקה? מספר קורבנות של גילוי עריות התאבדו אצלנו באחרונה תוך שהן חוות אפס הכרה במצבן הנורא והעדר מסגרת טיפולית מתאימה שתהא להן לאדמת מרפא או לעיר מקלט או לשתיהן. כוחות ההשתקה וההכחשה ממשיכים להיות רבי עוצמה ולהותיר נשים פגועות, מודרות במרתפים חשוכים. בעולמן של נשים החיות בעוני, המוצג בפרק שכתבה עינת לביא, המרתף האפל לובש צורה של חרדה מתמדת מפני האפשרות כי לא יוכלו לספק את צורכיהם של הילדים ובמיוחד הצורך של הילדים לא להיות מודרים מחברת בני גילם – שכבות של הדרה מתהוות בחסותה של תרבות השוק.

תרבות השוק מייצרת צרכים בעולמם של ילדיהן הדומים במחיריהם לצרכים בעולמם של צעירים הגדלים במשפחות המעמד הבינוני. מול צרכים אלו, הכנסתן של נשים החיות בעוני היא לעג לרש במובן המוחשי של הדברים. מה הם נתיבי ההישרדות שאמהות מאתרות בכדי שלא לראות את ילדיהן מודרים? נתיבים הכרוכים בהדרתן העצמית מכלל הנשים הזכאיות להגנה ולאוטונומיה על גופן, על התנהלותן הזוגית, על בריאותן.

מנקודת מבטי, צורותיה השונות של הדרת נשים אלו שסקרתי כאן ואלו המוצגות בפרקים שלא סקרתי – הדרה של אמהות המפרנסות בעוני, הדרה של נפגעות גילוי עריות, הדרה של אקטיביסטיות באקדמיה והדרה של נשים מעולם הייצוגים הגבריים, לא תהפוך להכלה ללא התרחקות דרמטית מתרבות השוק לטובת חברה דמוקרטית המציבה במרכזה מחויבות, אכפתיות וסולידריות ומעלה על נס גילויים של טיפול והתייחסות. ואם נשים בישראל צריכות לעצמן מעגלי דיון בשאלת הפעולות הנדרשות בכדי להמיר את הבידוד והאדישות בהתייצבות לצד נשים נאבקות לחיזוק אפשרות לתת ולקבל care, אזי עלינו לדבר על הספר "קפיטליזם ומגדר". הזדמנות אחת לעשות זו תהיה באירוע של קהילת משפחה של האגודה הסוציולוגית, שייערך ב-28 בינואר בבר אילן באולם בק, בשעות 17:00-20:30. כולכן מוזמנות ומוזמנים.

קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק. עורכות: רונה ברייר-גארב, דנה אולמרט, ארנה קזין, יופי תירוש. הוצאת ון ליר / הקיבוץ המאוחד.

הזמנה לאירוע משפחה וכלכלה באוניברסיטת בר אילן