פתאום עבאס נזכר שהוא מנהיג

אמש נאם יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בפני המועצה המרכזית הפלסטינית ברמאללה. בין היתר, הוא הצהיר שאוסלו נגמר ושארה"ב לא יכולה עוד להיות המתווכת בין הפלסטינים לישראלים. ללא שום פרויקט פוליטי באופק, בלי נוכחות חמאס והג׳יהאד האיסלמי באולם, הנאום שלו היה בעיקר שרשרת איומים על ארה"ב וישראל.

לאחר יותר משני עשורים בהן מנסה עבאס להחיות משא ומתן ריק דרך דיכוי שאר הפלגים הפלסטינים – כולל זרמים בתוך פתח, שמתנגדים לקו אותו הוא מקדם בעזרת כוחות הביטחון הישראליים ומוסדות התיאום הביטחוני – כעת הוא נזכר שהוא מנהיג (למרות היותו מנהיג לא לגיטימי, אחרי שסירב לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי ואת תוצאות הבחירות של 2005) של עם הנמצא תחת כיבוש, ושבמקום משא ומתן הוא צריך להנהיג מאבק לשחרור לאומי.

אז הוא נשמע אמיץ ועורר הדים כאשר אמר לדונלד טראמפ "ייחרב ביתכ" ("יהרס ביתך"). אבל הבעיה לא מתחילה עם החלטותיו של טראמפ, ועבאס ממעיט בתרומתם של נשיאי ארה"ב לפניו להתנחלויות ולדיכוי העם הפלסטיני. גם אם אנו מקבלים את הנחת היסוד שלו, לפיה הממשל הנוכחי לא כשיר לקחת חלק בתיווך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים וזה שישב שם קודם היה טיפה יותר שפוי – אין זה אומר שהבעיה אינה באבו מאזן עצמו. בין אם באי יכולתו להשיג משהו מהמשא ומתן ובין אם בחוסר יכולת להפעיל שיקול דעת המצופה ממנהיגים, כדי להבין שהמשא ומתן דינו להיכשל וכל מהותו הוא לשמור על שקט תעשייתי למפעל ההתנחלויות.

בניגוד לעמדתם של עשרות משכילים ופעילים פלסטינים שהזהירו אותו ממלכוד המשא ומתן, הוא המשיך בשלו בכל מחיר, תוך כדי ניצול הכספים האמריקאים. הוא חיזק את מעמדו דרך מינוי מקורביו לתפקידי מפתח במנגנוני הביטחון ויצירת מערך ביורוקרטי מגושם ולא יעיל – העיקר שהמשכורות ימנעו מבני עמו לחשוב על התנגדות. עכשיו הוא מבין שהלונה פארק הראוותני שיצר מהכאב הפלסטיני מגיע לסיומו ונדרש ממנו להנהיג, אך הוא שוכח שהמפלצת הביורוקרטית שיצר סביבו תתנגד לשינוי המצב הקיים, וגם אם ירצה להנהיג קו לוחמני הם והמעמד הבורגני החדש יעשו הכל בכדי למנוע זאת.

כך שמכל המצב העגום, המנצח הגדול הוא גנב המכוניות מטול כרם – מוחמד דחלאן, שמאז שעבאס הגלה אותו הצליח לבנות קשרים באמירויות, במצרים, עם ליברמן ועם ארה"ב סביב פרויקט אנטי ״האחים המוסלמים״ בעולם הערבי, תוך הזרמת כספים לחוליות בגדה המערבית שעושות לא מעט בעיות לכוחות הביטחון הפלסטינים. דחלאן יכול לנצל את המצב בכדי להדיח את אבו מאזן ובעזרת ישראל להפוך למנהיג הפלסטיני החדש. יש מי שחושבים שההשערה הזאת מופרכת – הלוא מדובר באדם שנוא שבנה את עצמו מגניבת מכוניות וקשרים עם גורמים עבריינים; אך במציאות בה עולה מעמד בורגני חדש שמושקיע במיליארדים בפרויקטים ראוותנים כמו רוואבי ומערך ביורוקרטי שלם שיעשה הכל בשביל לשרוד- הכל אפשרי.

האיומים של אבו מאזן אינם אלא איומי סרק. בשנים שבהן הוא נהנה והסתובב בעולם בתור "מנהיג", התודעה הפלסטינית השכילה להבין שהוא חלק מהבעיה באין ביכולתו להיות חלק מהפתרון. אחרי כל השנים בהם עצר, דיכא, והתעלל באנשיהם, שאר הפלגים לא יסכימו לקבלו בתור מנהיג. כך שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות זה לפנות את הכיסא בשביל מרוואן ברגותי, שנהנה מקונצנזוס פלסטיני רחב שיתיר לו לקחת החלטות לא קלות אחרי סדרת הכישלונות של אבו מאזן. ובכלל, הדבר הכי משעשע מכל הסיפור הזה, הוא הראיון של שר הביטחון אביגדור ליברמן: אחרי שנים בו הוא משתמש בעבאס כשק חבטות בשביל קולות בבחירות, היום הוא החליט להרגיע את אבו מאזן ולבקש ממנו יפה שלא להחריב את הבית ולהישאר בקו של משא ומתן.