• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בלבול ואובדן זהות הם מתנה לנשים

שיחה עם הבמאית והמפיקה אבתיסאם מראענה מנוחין, לרגל הקרנת סרטיה הערב בתיאטרון ענבל

"רנא הייתה סטודנטית שלי בבצלאל", מספרת אבתיסאם מראענה מנוחין, מפיקת הסרט ״אחרייך״ של הבמאית רנא אבו פריחה. ״היא הייתה אמורה לעשות את הפרויקט גמר שלה על אמא שלה, ועל ההתמודדות עם המוות שלה לאחר עשור של מאבק עם מחלת הסרטן, אבל אחרי הקורס היא הבינה שיש לה בידיים סיפור עם רבדים עמוקים יותר, סיפור עם מורכבות פוליטית, זהותית… תהליך התבגרות משפחתי ולאומי".

משפחתה של רנא היא "משפחת פלא", עשור שהתקשורת הישראלית התעסקה בהם: ילדים, חצי בדואים, מחוננים, מוצלחים, כאלה שהולכים לאוניברסיטה, כמעט כמונו. המשפחה עברה מהישוב הבדואי תל-שבע לעומר כשהילדים היו עוד פעוטות, בניסיון להעניק להם רווחת חיים, חינוך איכותי, הזדמנות שווה בארץ הזו. אולם פניה האמיתיות של הישראליות נחשפות במלוא גזענותן עם משאלתה של האם, רודיינה, להיקבר בעומר. הערב (שני, 22.01) יוקרן בתיאטרון ענבל דאבל פיצ׳ר דוקומנטרי, ובו יוקרנו הן ״אחרייך وَراءكِ״, והן סרטה של מראענה מנוחין, ״תרשום, אני ערבי״, על המשורר מחמוד דרוויש.

אמא של רנא לא הסכימה מעולם להתנהל על פי תכתיבי החברה. את ביתה בג'ת היא עזבה עבור בחיר לבה הבדואי וגם את הישוב שלו הם עזבו – ביחד, לעומר.

״ההורים החליטו החלטה מאד גורלית, לעבור דירה. בכל מקום אחר בעולם זו החלטה סבירה ואפילו הגיונית אבל בארץ, בגלל שאנחנו חיים בסיטואציה כל כך מורכבת, עם שסעים כל כך עמוקים, זו החלטה מאד דרמטית שקשורה בעקירה משורשים. ההורים עשו כמיטב יכולתם לאפשר לילדיהם חיים טובים ותומכים, אבל בדרך התפספסו כמה דברים שלא יכלו להתקיים בתנאים האלה".

הסרט כמעט כולו בעברית – רנא, אחיה ואחיותיה מדברים עברית טובה יותר מהערבית שלהם ומתעסקים לא מעט באובדן הזה, של השפה, התרבות, השורשים.

"אני מאמינה שהם לא חשבו שהשפה תיעלם, בטח חשבו שבבית ידברו ערבית. אני לא יודעת אם הם היו מוכנים לוויתור הזה כמו שפשוט לא חשבו עליו כשעשו את הצעד״.

יש בסרט תחושה של בריחה. גם אבא של רודיינה, כשהיא מספרת לו שבחרה להתחתן עם גבר בדואי, אומר לה מיד "אני לא רוצה נכדים שיסתובבו יחפים ברחובות. אני לא רוצה את הגורל הבדואי הזה עבורך".

"אין ספק שבחברה הפלסטינית יש המון גזענות. זו חברה מפולגת שחיה את הדיכוי של מדינת ישראל ולמדה את ההפרד ומשול הזה – אנחנו דרוזים, בדואים, ערבים, מוסלמים, נוצרים… והחברה שלנו פילגה את עצמה לעוד תתי ותתי חברות. על הבדואים מסתכלים כעל פרימיטיבים, חסרי השכלה… הסתכלו עליהם כחברה נחותה יותר, עם האוהלים שלהם".

האב הוא מהנדס, מתכנן כבישים, אדם משכיל שגם מחזיק את המשפחה בזמן המחלה של האם – מנקה, מבשל, דואג לתפקוד של הבית. אבל גם אז יש תחושה שאי אפשר לברוח מהפחד הזה, ורודיינה, בדיאלוגים שלה איתו ועם ילדיה, נורא חוששת לחזור לשורש הפרימיטיבי הזה. זה מעניין, כי הם באמת הגיעו למקום הכי ליברלי אולי בארץ, עומר – יישוב אשכנזי, חילוני, שמאלני. אבל גם הוא מסרב להיות ליברלי עד הסוף.

"הריב של הזוג מתווך לנו איזה סאבטקסט: האב רוצה לארח, כאילו אומר לאשתו ׳הכבוד שלי, להראות את הבית שלנו, חשוב לי יותר מהמחלה שלך כרגע. אם מתקשר אלי אדם שרוצה לבוא אלי אני לא מוכן לומר לו לא׳. והיא עונה לו שהוא מתנהג במנטליות של בדואי. ומתכוונת אולי לומר: הכאב הפרטי שלי חשוב לי יותר מהכבוד הזה שלך. המשפחה הזו עבור הישראלים היא קייס סטאדי מטורף, 'המשפחה הישראלית הבדואית המוצלחת'. כשהמחלה נכנסת לתוך העסק זה מעצים את הדברים ובעיקר חושף את המחלות של החברה כולה. חושף את הברית הזו שכאילו נכרתה בינינו – חושף את הכאילו הזה. כי ניסינו לרפא את המחלות: הדרוזים מתגייסים לצבא, חלק מהבדואים בוחרים להתגייס גם כן. אבל להיקבר בעומר? עד כאן. וזה מציף את החולי של החברה הישראלית כולה, שנגועה בהמון שנאה, המון גזענות".

זו כאילו ביורוקרטיה גזענית, הם אומרים לבני המשפחה – אי אפשר לקבור אותה לא כי היא ערביה, אלא כי זה בית קברות יהודי ואין אפשרות לשנות את זה.

"החברה הישראלית לא הצליחה עדיין להגיע לשלב שבו היא חושבת על העתיד שלה, היא מתנהלת מרגע לרגע, בהישרדות מתמדת. הקבורה של האמא בעומר יכולה הייתה להפוך את המקום הזה למדהים, אם היו אומרים: ברור שהיא תיקבר כאן, היא שכנה, קולגה, חברה. אבל למעשה הם התעלמו מהקיום שלה, מצלם האנוש הכי בסיסי. איך חברה יכולה בכלל להתקיים כשהיא לא חושבת עשר שנים קדימה? כשאין לה פתרונות לקבורה? זו חברה חלשה, שלא מקדשת חיי חברה רחבים ולאורך זמן".

הקבורה של האמא בעומר יכולה הייתה להפוך את המקום הזה למדהים, אם היו אומרים: ברור שהיא תיקבר כאן, היא שכנה, קולגה, חברה. אבל למעשה הם התעלמו מהקיום שלה, מצלם האנוש הכי בסיסי

יש סצינה בהתחלה של הסרט שהאחים שרים בגאווה שירי ארץ ישראל. זה קטע קצת אבסורדי, כי את יודעת את הסוף מראש, ויודעת שאותה ארץ ישראל שלהם היפה והפורחת די בגדה בהם בסופו של דבר.

"תראי, מבחינתם לשיר את השירים האלה היה מאד טבעי, וזה משהו די מדהים, את לא חושבת יותר מדי בגיל הזה ואת גם לא אמורה לחשוב. מבחינתם זו המערכת שבה הם נמצאים ויש להם ביטחון כלפי המקום שההורים שלהם בחרו למענם ולטובתם.

״רנא קלטה את האבסורד של השירים רק כשהיא ישבה בחדר עריכה וצפתה בחומרים. היא צפתה קדימה ואחורה בארכיונים של המשפחה לפחות איזה מאה פעמים, וגם כל סצינה שהיא צילמה. ופתאום היא קלטה כמה אבסורד הדבר הזה, פתאום היא מקבלת תמונה של המשפחה שלה, כרוניקה של שנים ושואלת מה לעזאזל הדבר הזה שההורים שלי מתעדים כאן? היא הייתה צריכה לראות את הסצינות ואת עצמה כמה פעמים כדי להפנים את המורכבות של המציאות שלה. וזה, זה מה שהופך את היצירה שלה לכל כך מעניינת. כי נקודת הפתיחה של הסרט והנקודה אליה הוא הגיע ואיך שהוא נראה היום שונות מאד".

מה למשל הרגשת שהשתנה?

"קודם כל הסתכלתי על רנא, שפתאום לאט לאט מתחוור לה באיזה מקום גזעני היא חיה, באיזה מקום פריבילגי – על אף החברים הרבים שיש לה בעומר. כמה אטום המקום, כמה חסר רגש. פתאום היא נגעלה מהמקום בו היא גדלה כל כך הרבה שנים. אבל יותר מזה, זה הקשר שלה עם אבא שלה. לפני שהיא יצאה לדרך וגם כשהחומרים החלו להיאסף, את רואה אבא מרוחק, אבא ששותקים כשהוא נכנס לחדר, שאין איתו אינטימיות. היכולת לשבת איתו ולדבר איתו בארבע עיניים, אפילו לצעוק עליו ולכעוס או לומר לו ׳כואב לי׳ זו אינטימיות שנבנתה לאט לאט. כשהיא החלה לצפות בחומרים היא שמה לב שאמא רוב היום במיטה, ועם המחלה ואבא מבשל ושוטף ומטפל ומסדר… ופתאום היא מבינה שיש פה אבא שדאג שהבית הזה ימשיך לתפקד ולהיות חם והוא היה כל כך תומך עד שהיא אמרה לעצמה – זה אבא שאני מחר יכולה לצלם אותו וזה יכול להיות בסדר ואני יכולה אולי גם לדבר איתו על דברים שמעולם לא דיברנו.

וכשאמא שלה הלכה מהעולם הזה היא מגלה שאבא באמת שם, מחכה להזדמנות. ואז היא יוצאת להשלמות ומצלמת אותו והוא מתגייס למשימה הזו שלה והיא מגלה איזה אבא מדהים יש לה שם – שנמצא איתה באש ובמים ומגיע לכל שיחה ונכון להיום גם לכל הקרנה. הוא מאד מגן על המשפחה שלו, על הירושה של האמא, על מה שביקשה ממנו – לדאוג שהם יוכלו לבחור לעצמם את הדרך והוא אומר כן, עשיתי החלטה גורלית וזה לא משנה אם זו טעות או לא, היום אני הגבר הבדואי שהילדה שלו עושה לו בית ספר ואני עומד שותף מאחוריה".

מתוך ״אחרייך״.
מתוך ״אחרייך״.

הסרט מעלה המון מחשבות על זהות. גם לא מעט כעסים על האם, שהעבירה אותם למקום זר, שקרעה אותם משורשים.

״קודם כל אנחנו כועסות הרבה על האמהות שלנו, למרות שלאבות שלנו יש לפחות את אותו חלק אם לא יותר. זה תהליך מאד טבעי, ובמקרה של רנא אמא שלה באמת ביצועיסטית וחזקה כל כך והם באים אליה בטענות ׳את עשית ואת החלטת׳ והיא כועסת ובצדק. אבל מצד שני, אין באמת דבר כזה זהות. זהות היא דבר שמתרסק ונאסף כל הזמן ואת חייבת להיות זו שאוספת אותה ומגדירה מחדש. כן, אנחנו נולדות לאן שאנחנו נולדות, אבל אחרי כמה שנים אנחנו מסרבות לזהות שנולדנו אליה.

״אני נגיד גדלתי בכפר להורים אנלפביתיים, ערביה מוסלמית משני הצדדים, ולאחרונה התבגרתי והוספתי גם את הזהות הפלסטינית – אבל הייתי חייבת לפרק קודם את הזהות הראשונה שגדלתי לתוכה ובשלב מסוים היא כבר לא התאימה לי. היום אני לא מוכנה להילחם מלחמה לאומית לפני מלחמה מגדרית, לצורך העניין. אבל בשביל להגיע למקום הזה הייתי צריכה לפרק את הזהות ולנהל דיאלוג ועימות גם מול אותם אנשים שבנו לי את הזהות הראשונה והיו שותפים לדבר הזה".

היא אומרת שם לא פעם, "בחיים לא הרגשתי בדואית" ובשיחות עם האחים עולה גם הטענה שהם לא יודעים כל כך "איך להיות ערבים". למשל, בכל הסוגיה של זוגיות האחיות אבודות לחלוטין מול עולם שבו לכל אחד יש זהות מאד מוגדרת כשהן בעצמן חיו בין יהודים לבדואים ולערבים מוסלמים.

הישראלים תמיד היו מגדירים אותנו תחת "בלבול זהות" ותמיד בכל מיני מפגשים היו מצפים ממני להגדיר את הזהות שלי. אבל סליחה? מי אתם שאגדיר מולכם את הזהות שלי?

"אני שונאת ששואלים אותי מה הזהות שלי… כי לפעמים זה פשוט נראה כמו כאוס אחד גדול. הישראלים תמיד היו מגדירים אותנו תחת "בלבול זהות" ותמיד בכל מיני מפגשים היו מצפים ממני להגדיר את הזהות שלי. אבל סליחה? מי אתם שאגדיר מולכם את הזהות שלי? והאמנתי לזה שנים. הייתי עונה לשאלות המטומטמות האלה ומגדירה מחדש כל פעם עוד לפני שאני יודעת לומר לעצמי מה מרכיב אותי. הצורך הזה בזהות, גם עבור רנא והאחים שלה, דורש ממך להיות מדויקת כל הזמן. אבל היום אני מאושרת ושמחה להיות מבולבלת כי יש לי את העוצמות והיכולת לפרק ולבנות מחדש ומי יודע מה תהיה ההגדרה הזהותית שלי עוד חמש-שש שנים.

״היום אני אמא, וזו זהות חדשה לגמרי עבורי, והילדה שלי היא גם יהודיה וגם פלסטינית ואני אגדל לזהות שלה והיא גם תשליך עלי ושאלות ותשובות וכעסים… ואני ארצה לגדול לצידה. לכן בעיני בלבול זהות ואבדן זהות הם דווקא מונחים נפלאים. זו מתנה עבור נשים, מתנה שעוזרת להן לפרוץ".

*

על אף התקווה שצצה במהלך הסרט ("יש חוק במדינה ויש סיטואציות שבהן אף אחד לא יכול להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך שאת לא שווה"), בסוף הסרט נקברת רודיינה אבו פריחה בג'ת, הכפר בו נולדה וגדלה. פשרה מעוותת כזו. בעומר אומרים להם שהם לא חייבים לאפשר שום דבר ביישוב, בטח לא לאורחים וזרים כמו משפחת אבו פריחה, על אף שחיו שם מעל 20 שנה ולהיקבר בתל שבע יהיה להחזיר את האם למקום ממנו נמלטה. המלחמה העדינה שמנהלת המשפחה בביורוקרטיה הישראלית הגזענית לא מצליחה. בנות המשפחה לא יכולות להיכנס ללוויה על אף שלכל אחת מהן יש מה לומר על הקבר של האם החזקה והמיוחדת שהייתה להן. על הקשר הקרוב של כל אחת עימה.

הסרט של רנא הוא סוג של ניצחון, אולי הגשמת הצוואה. היא הולכת בדרך שלה, כמו שאומר לה אביה: "כשאת הולכת איפה שעוד לא דרכו, זה עדיין קצת קשה".

להזמנת כרטיסים להקרנת הסרטים הערב: 03-5173711

מראענה מנוחין

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.