לא יכולה לדמיין את השכונה בלעדיהם

אני גרה עם המשפחה שלי בשכונת התקווה כבר שבע שנים. עברנו לכאן אחרי גירושים שהשאירו אותי חסרת אמצעים. בחרנו לעבור לכאן לא רק בגלל שהמחיר התאפשר לנו, אלא גם ובעיקר בגלל שכאן הרגשתי שאני לא חריגה. המגוון האנושי כאן הוא עצום. גם מבחינת עדות, גם מבחינת פליטים, גם מבחינה מגדרית וגם מבחינה כלכלית – למרות שכנראה אין כאן שום עשירים גדולים.

מצאתי בשכונה הזאת בית, וזה לקח הרבה זמן. גדלתי במקום קטן, אז אני אוהבת שלא כולם מכירים את כולם ושההיכרות יכולה להיות שטחית. שיש שכנות שאומרות שלום ויש כאלה שמדברים איתן יותר ויש כאלה שגם אחרי כל השנים האלה לא עושות מבט של זיהוי כשאני עוברת מולן. לא חסרה לי האינטימיות שיש במושב, כי האינטימיות הזאת היתה לי חושפנית ומגבילה. אני אוהבת את זה שבכל רגע נתון אני אצא החוצה ואני לא אכיר את רוב האנשים ששם. אני אוהבת את זה שתמיד יהיו גם כמה שאני מכירה, בעיקר כי יש את הנשים המבוגרות שיושבות כל הזמן בחוץ על הכיסא פלסטיק שלהן ואומרות לי שלום ושאהיה בריאה.

לא הרבה זמן אחרי שהגענו לכאן היו ההפגנות הגדולות נגד הפליטים אבל באותו זמן הרגשתי שהדיבורים האלה לא משקפים את מה שאני רואה ברחוב. כשאני מסתובבת בשכונה אני לא רואה שנאה, אני לא רואה ניתוק, אני לא רואה איבה. היום אפילו יותר מאז, כי עברו כל השנים האלה, יש המון זיקות וקשרים. יש את הילדה שגרה עם אימא שלה בדירונת מתחת לדירה של רותי השכנה שלנו ממול, שקוראת לרותי סבתא. יש את השכן ממול שפעם אמר לי בשביל מה יש כאן את כל הכושים האלה, שיחזרו לחורים שלהם ושעה אחרי זה ראיתי אותו מפטפט עם אישה שחורה, לגמרי בגובה העיניים. כאילו שהוא עצמו לא מקשר בינה לבין המילים האלה המכוערות שיצאו לו מהפה.

יותר ויותר פליטים עובדים בשוק, יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב – כלב כלב, חלקם בהתלהבות מתרגשת, חלקם בפחד וחשש.

פחד הגירוש ומשטרת ההגירה קיים כל הזמן. יש תקופות שבהן יותר רואים אותם מסתובבים כאן, יש תקופות שבכלל לא. אבל עכשיו עם הדיבור האיום הזה לגרש את כולם, אני לא יכולה לדמיין את השכונה בלעדיהם. מה יקרה עם ביני, הילד שאני מכירה מאז היה בן שלוש כשחששתי שהלך לאיבוד ואז הסתבר שהוא גר בדירה הקטנה מאחור, מה יקרה עם השכנה שצובעת את תלתליה לבלונד כהה וכבר שנים אנחנו אומרות אחת לשניה הי מה נשמע, בלי להחליף שום מילה נוספת. מה יקרה עם מוכר הדובדבנים/תאנים/מה שיש עכשיו בעונה, שתמיד בוחר בשבילי את הפירות הכי טובים, מה יקרה לילדות שהבת שלי אימנה בכדורסל ולילדות ששרות עם הבת השנייה שלי במקהלה?

אני מקווה שהרגע הזה לא יקרה, אני מקווה שהממשלה הזאת תיקח את עצמה בידיים ותקשיב לכל האנשים שלא רוצים את הגירוש הזה ושלא נגיע לעוד רגע של שפל בקיום הישראלי.

רותי שטרן היא אמא לסבית, עקרת בית, תושבת שכונת התקווה