ארבעים שנה לביקור סאדאת: דיון ביקורתי

יוסי אמיתי, בעבר מנהל המרכז האקדמי בקהיר, מנתח את אופיו הייחודי של הסכם השלום והסתירות התפיסתיות הטבועות בו
יוסי אמיתי

מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

חודש נובמבר 1977 היה עד לשורת אירועים רצופים בעלי משמעות היסטורית עצומה בתולדות הסכסוך הערבי הישראלי: ראשית, הצהרתו של נשיא מצרים אנוור אל-סאדאת בפני מועצת העם המצרית על כוונתו לבוא לכנסת ולשאת מסר של שלום לעם בישראל; שנית, קבלתה המהירה והחמימה של יוזמת השלום הזאת ע"י ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין; שלישית, הגעת הנשיא המצרי לנמל התעופה בן גוריון ב-19 בנובמבר; ורביעית, ישיבתה החגיגית של הכנסת, בה נישאו נאומיהם של שני המנהיגים בשבח השלום. היו אלה ימים בלתי נשכחים של התרוממות רוח ותקוות גבוהות לעידן חדש של שלום ורעות בין שתי המדינות האויבות לשעבר, אולי כפתיחה לשלום אזורי כולל, שישים קץ למלחמות ושפיכות הדמים אחת ולתמיד. כאשר צפינו מעל מרקעי הטלוויזיה בנחיתת המטוס הנשיאותי המצרי בנמל התעופה של תל אביב, דימינו שהנה נפתחו שערי שמים וקרה הבלתי ייאמן.

חגיגיות המעמד הזה, והאופוריה הגורפת שסחפה את כולנו באותם ימים, העלימו מאיתנו לזמן מה את נקודות המחלוקת המהותיות בין שני הצדדים, כפי שבאו לביטוי כבר בנאומים החגיגיים באותו יום. התפתינו להאמין שהדרך להסכם שלום סלולה וחלקה. אך לא עברו שבועות ספורים ונוכחנו לדעת שרגשות איבה ופחדים מושרשים, כמו גם מכשולים מעשיים, אינם ניתנים למחיקה בן לילה. ההגעה לשלום, כך למדנו, תהיה רצופה עליות ומורדות. וכך אמנם קרה. לכאורה, היה לסיפור זה סוף טוב: ב-17 בספטמבר 1978, עשרה חודשים לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, נחתמו בקמפ דייויד שני הסכמים: האחד בילטראלי בין ישראל למצרים, והשני – הסכם מסגרת הנוגע לסוגיה הפלסטינית. ההסכם הבילטראלי הישראלי מצרי אושר ע"י הפרלמנטים של שתי המדינות, ונחתם רשמית על מדשאת הבית הלבן במרץ 1979. הסכם המסגרת בנושא הפלסטיני קרטע מתחילתו, עד שהגיע לנקודה מתה, והושם בהקפאה עמוקה, נוכח מה שנראה כהבדלי השקפות שאינם ניתנים לגישור בין ישראל ומצרים, ובהיעדר פרטנר פלסטיני.

הדחף האישי שלי לעיין מחדש באופיו הייחודי של הסכם השלום ובסתירות התפיסתיות הטבועות בו הושפע משיחה שקיימתי, זמן קצר לאחר חתימת הסכמי קמפ דייויד, עם הפרופ' המנוח סטנלי הופמן, מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד. הופמן ציין כי בתחום התמחותו עסק רבות בתהליכי שלום והסכמי שלום בין מדינות שהיו אויבות זו לזו. אולם רק לעתים רחוקות פגש מקרה כזה, שבו שני הצדדים מגיעים לשיחות השלום עם ציפיות מנוגדות ועם עולם מושגים כל כך שונה, ובכל זאת מגיעים בסופו של דבר להסכם שלום. בגין, כך אמר, ציפה שהסכם שלום עם מצרים יוציא ממשוואת הסכסוך את המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר, ובכך יחזק את עמדת המיקוח של ישראל במו"מ עתידי מול סוריה, ירדן והפלסטינים. סאדאת, לעומתו, ציפה שהסכם שלום עם ישראל, המבוסס על נוסחת "שטחים תמורת שלום" ומגלה פתיחות לנושא הפלסטיני, יהווה מודל לכל הסכם שלום עתידי בין ישראל לבין צדדים ערביים נוספים, לרבות הפלסטינים. הבדלי ציפיות אלו יצרו ללא ספק מכשולים לא מבוטלים, ובכל זאת – הסכמי שלום הושגו לאחר 13 יום של דיונים קשוחים. עתה, כך אמר הופמן, נותר לראות האם יתממשו ציפיותיו של בגין, או אלו של סאדאת.

בגין מברך בטלפון עם סאדאת, על מועמדותם המשותפת לפרס נובל לשלום, 28.10.78. צילום: יעקב סער / לע״מ
בגין מברך בטלפון את סאדאת על מועמדותם המשותפת לפרס נובל לשלום, 28.10.78. צילום: יעקב סער / לע״מ

לאחר שיחה זאת לקחתי את הדברים צעד אחד נוסף, לכיוון של ניתוח טקסטואלי ומילולי של נאומי סאדאת ובגין במושב החגיגי של הכנסת, במגמה לבדוק האם קיימים הבדלים, או אף ניגודים תפיסתיים בין השניים לגבי סוגיות הליבה של הסכסוך ואופי הפתרונות הנדרשים. אני חייב להודות שבזמן אמת, בעת שהושמעו הנאומים, נסחפתי, כרוב הישראלים, באופוריה של המעמד, ובמידת מה התעלמתי מהבדלים אלה ומהשפעתם הפוטנציאלית על תהליך המו"מ, תוצאותיו והשלכותיו. הבדיקה העלתה הבדלים משמעותיים מאוד במסגרות ההתייחסות של שני המנהיגים, ובהגדרותיהם את רכיבי השלום ויעדיו. זיהיתי הבדלים מהותיים בין השניים לפחות בשמונה תחומים. אזכיר אותם להלן בקצרה:

1. באשר לנמעני מסר השלום, סאדאת דיבר אל "העם בישראל", כלומר אותו קיבוץ אנושי החי בישראל, ולא מחוצה לה. בגין, לעומתו, דיבר בשם "העם היהודי" ברחבי העולם כולו, העם אשר "ארץ ישראל" היא מולדתו ההיסטורית, שאליה הוא חוזר.

2. סאדאת נמנע מלעסוק בשאלת הלגיטימיות של קיומה של ישראל. הוא הציג את קיומה כעובדה קיימת, מוכרת ע"י אומות העולם, ומוכרת ע"י מצרים בתור שכזו. בגין שב והטעים את הקשר ההיסטורי הנצחי, שמעולם לא פסק, בין העם היהודי לארצו, שהוא, לטעמו, מה שמקנה צידוק ולגיטימציה לקיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

באשר לנמעני מסר השלום, סאדאת דיבר אל "העם בישראל", כלומר אותו קיבוץ אנושי החי בישראל, ולא מחוצה לה. בגין, לעומתו, דיבר בשם "העם היהודי" ברחבי העולם כולו

3. אשר לאופי השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, בדגש מיוחד על הסוגיה הפלסטינית, סאדאת קבע שוב ושוב שעל שלום זה להיות "צודק". בגין, לעומתו, הגדיר את השלום כ"שלום אמיתי ומלא, תוך התפייסות בין העם היהודי לבין 'העם הערבי'" (ללא התייחסות לעם ערבי ספציפי).

4. סאדאת הדגיש את מרכזיותו של הנושא הפלסטיני בסכסוך הערבי-ישראלי הכולל. בגין לא הזכיר בנאומו את הסוגיה הפלסטינית כלל ועיקר, להוציא פעם אחת, כאשר הזמין מנהיגים ערביים לבוא לישראל ולדון בשלום. בהקשר זה הזמין גם "נציגים אמיתיים של ערביי ארץ ישראל" לבוא לשוחח על כך. תוך התייחסות אליהם לא כאל ישות לאומית, אלא כאל תושבי ערבים גרידא בארץ ישראל.

5. באשר להיבט הטריטוריאלי של הסכסוך, סאדאת עמד על "נסיגה מלאה של ישראל מן השטחים שכבשו כוחותיה המזוינים, לרבות ירושלים הערבית". המילה "כיבוש" לא נזכרה כלל בדברי בגין. לשיטתו, ישראל היא זו שנגדה הופעל כוח, והיא גברה על התוקפנות והבטיחה את הישרדות עמנו, לא רק בדור הנוכחי, אלא בכל הדורות שיבואו.

6. ירושלים תוארה ע"י סאדאת כ"עיר של שלום, אשר לעולם תהיה התגלמות חיה של קיום יחדיו של שלוש הדתות". לדבריו, "אין זה מתקבל על הדעת שמעמדה המיוחד ייקבע בהקשר של סיפוח והתרחבות". בגין, לעומתו, הצביע על הגישה החופשית למאמיני כל הדתות למקומותיהם הקדושים, שהובטחה מאז אוחדה לה העיר יחדיו (כלומר, תחת ריבונות ישראל).

7. לגבי סוגיות הביטחון, אישר סאדאת את זכותה של ישראל "לחיות באזור עם שכניה הערבים בביטחה, בתוך גבולותיה, מובטחת מפני תוקפנות כלשהי". כל ערבויות הביטחון הבינלאומיות שתשיג ישראל תהיינה מקובלות על מצרים. בגין קשר את עניין הביטחון ללקחי ישראל מן השואה, כלומר, שישראל לבדה תהיה מחויבת להבטיח את ביטחון עמה, שערבויות בינלאומיות הן נטולות ערך, ושהבטחת חיי הישראלים מצריכה מימד טריטוריאלי.

8. סאדאת קבע שנסיגת כוחותיה של ישראל מן השטחים שנכבשו ב-1967 חייבת להיות "עובדה הגיונית ובלתי מעורערת, שאינה נתונה לדיון או לוויכוח". בגין הדגיש שהכול פתוח למו"מ, וקרא לסאדאת ולמנהיגי ערב האחרים לא לשלול מו"מ על כל נושא שהוא, ולא להציג תנאים מוקדמים.

ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, 19.11.77. צילום: יעקב סער / לע״מ
ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, 19.11.77. צילום: יעקב סער / לע״מ

לאחר שהוצגו הבדלי תפישות אלו בין מצרים לישראל, עשוי השואל לשאול: נו, אז מה? האם הבדלים אלה חשובים באמת? הרי טיבו של כל מו"מ ליישוב סכסוכים הוא, שקיימים הבדלי השקפות בין הצדדים המסוכסכים טרם בואם לשולחן המו"מ. דינם של אלה להידון במהלך המו"מ. במקרה הטוב מגיעים הצדדים לפשרה, אשר גם אם אינה אידיאלית, היא עשויה להיות מקובלת אהדדי על שני הצדדים, וניתן "לחיות אתה". האם לא זה מה שקרה בפועל בשיחות קמפ דייויד? רוצה לומר, הצדדים היו מודעים מלכתחילה להבדלי ההשקפות הללו, אך זה לא מנע קיומו של מו"מ, עם כל עליותיו ומורדותיו. עובדה היא שהצדדים הגיעו לבסוף להסכם, אשר אף עמד במבחן המימוש. יתר על כן: עשיית שלום בין צדדים יריבים לעולם אינה מהלך אידיאולוגי, אלא פרגמטי. יכול כל צד להמשיך ולדבוק במערך האידיאולוגי שלו, אך מה שקובע הם מאזני הכוח ומערכות האינטרסים של שני הצדדים. ואכן, התיקו שנוצר לכאורה בין הכוחות הלוחמים בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, פלוס מאזן האינטרסים של כל אחד לחוד ושל שניהם יחד, אפשר את ההגעה להסכם השלום, המוגדר ע"י שני הצדדים כנכס אסטרטגי שיש לשמור ולתחזק אותו.

בעוד שבישראל ניתן כיסוי נרחב לציון שנת ה-40 לביקור סאדאת, אירועים הקשורים בכך לא התקיימו במצרים כלל, ואזכורם בתקשורת המצרית היה מינורי

כל הנ"ל נכון. ובכל זאת, נראה לי שמשקלם של ניגודי התפישות בין מצרים וישראל, שבאו לביטוי בנאומי שני המנהיגים בישיבת הכנסת ולאחריה אינם מבוטלים כלל. עשויה להיות להם השפעה רבה על אופי השלום במהלך יישומו, או, כפי שהנשיא מובארק נהג לומר לעיתים, על ה"טמפרטורה" שלו. די אם נציין את התנגדותם של חוגים רחבים במצרים, בעיקר אינטלקטואלים, להעמקת השלום עם ישראל ו"חימומו". עובדה היא שבעוד שבישראל ניתן כיסוי נרחב לציון שנת ה-40 לביקור סאדאת, אירועים הקשורים בכך לא התקיימו במצרים כלל, ואזכורם בתקשורת המצרית היה מוצנע ומינורי. יש לכך ללא ספק קשר לדימויה של ישראל ולדרך בה היא נתפשת בתודעה המצרית, ולפערים הקיימים בין תפיסת המצרים את ישראל לבין תפישת ישראל את עצמה.

בספרו "עלה טרף", סיפורו של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, מספר פרופ' שמעון שמיר אפיזודה שהתרחשה בעת פגישה שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב בין משלחת מצרית בראשות ד"ר מוצטפא ח'ליל, אחד מאדריכלי השלום ותומכיו, לבין קבוצת מרצי אוניברסיטה, שרובם כנראה נמנו על "מחנה השלום". בפגישה זו ציין ד"ר ח'ליל, כי מנקודת מבטם של המצרים היהדות היא אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, ולא ישות לאומית, וכי ישראל היא מדינה שחיים בה יהודים וערבים, ואופייה עשוי להשתנות מתי שהוא בעתיד. הוא אמנם הדגיש כי הישראלים זכאים לדבוק בהשקפותיהם, ולהיות גאים בהן, אך זו גם זכותם של המצרים. דבריו אלה התקבלו בתרעומת ע"י רוב הנוכחים, שראו בהם חתירה תחת עצם קיומה וזכות קיומה של ישראל. אפיזודה זו, כמו רבות אחרות, ממחישה כי הבדלי התפישות עליהם מצביע המאמר הנוכחי עשויים בהחלט להוות אבן נגף בדרך השלום, או אף לגרום להתכווצותו למימדים שאינם רצויים לצד מן הצדדים.

יחסינו ישראל-מצרים בימינו

היכן עומדים יחסי ישראל-מצרים, נכון לעכשיו? הסכם השלום הישראלי-מצרי שריר וקיים ברמה הדיפלומטית, שכן, כאמור, הוא מהווה "נכס אסטרטגי" עבור שתי המדינות. לא נראה שהוא צפוי לביטול או השעיה. סוד גלוי הוא שבשנים האחרונות מתקיים תיאום ביטחוני הדוק בין ישראל למצרים, אשר יש להן אינטרס ביטחוני משותף לבלום את פעילותם הרצחנית של תומכי דאעש בחצי האי סיני, לרסן את הפעילות של חמאס וארגונים אסלאמיים סלפיים ברצועת עזה, ולסכל את גלישתה של פעילות זו לטריטוריה המצרית. אכן, למצרים יש השפעה מרסנת על פעילות חמאס, הן בהפעלת יד קשה והן בדרכי נועם ויצירת מנגנוני תיאום והידברות בין מצרים לבין הממשל החמאסי ברצועה. מעמדה המיוחד של מצרים בהקשר זה משרת את מאבקה הקשוח נגד דאעש-סיני, ומאידך מאפשר למצרים להעביר מסרים מישראל לחמאס ולהיפך. אזכיר בהקשר זה שמצרים, בתקופת שלטונו הקצרה של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, מילאה תפקיד מפתח בהשגת הסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס, שסיים את מבצע "עמוד ענן". ישראל, מצידה, אפשרה למצרים להכניס כוחות צבא גדולים לסיני לצורך המאבק בדאעש, תוך הסרת המגבלות שהוטלו, מכוח הסכם קמפ דייויד, על סדר הגודל של הכוחות המצריים בחצי האי.

צצ
בבית הלבן, 26.03.79. צילום: יעקב סער / לע״מ

ל"חצי הכוס המלאה" ביחסי ישראל-מצרים ניתן להוסיף גם את המשך פעילותו הסדירה של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, אף כי, מאז פרוץ מהפכת כיכר תחריר, אין מרצים ישראליים פוקדים אותו.

היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למצרים מתנהלים בפרופיל נמוך יחסית. השגריר הנוכחי, ד"ר דוד גוברין, מנהל, בעזרת סגל מצומצם מאוד, את ענייני השגרירות ממעונו הפרטי בקהיר. זאת, בהיעדר מבנה למיקום השגרירות, בין שהדבר נובע מ"טעמי ביטחון", ובין שהוא נובע מסירובם של בעלי בתים להשכיר מבנים לשימושה של שגרירות ישראלית. יוזכר כי גוברין נקרא לשוב לירושלים נוכח מה שהוגד כ"איומים ביטחוניים" (שמצרים הכחישה את קיומם), ובמשך שמונה חודשים ניהל את ענייני השגרירות ממתחם משרד החוץ בירושלים. רק לפני חודשים ספורים התאפשר לו לשוב לקהיר. שגרירות מצרים בישראל, לעומת זאת, עובדת בהיקף מלא ופועלת מתוך משכנה בתל אביב.

בישראל מרבים לפזר שמועות על ברית אסטרטגית בין ישראל לבין "הציר הסוני" (מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן) לבלימת החדירה האיראנית לאזורנו. יש מי שמפנטז על כך שמדובר ב"הסדר שלום אזורי" שיהיה בבחינת "כביש עוקף פלסטינים" ויפעיל מנופים ערביים אזוריים לסחיטת ויתורים מן הרשות הפלסטינית על פי התכתיב הישראלי. להערכתנו, שיתוף פעולה במישור המודיעיני ובמישורים ביטחוניים נוספים אכן קיים בין ישראל לבין מדינות אלו, אולם מדינות אלו אינן יכולות, ואף אינן רוצות, להפקיר את הפלסטינים לגורלם כדי לספק את התיאבון הטריטוריאלי הישראלי. עובדה היא שמדינות אלו כולן הצביעו במועצת הביטחון ובעצרת האו"ם עבור הצעות החלטה המגנות את ההתנחלויות ואת הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל. לא רק ברמה של דעת הקהל המצרית (וזו של יתר המדינות שהוזכרו) לא תיתכן התחממות היחסים ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, אלא מדובר במחסום שקיים גם בדרגים הרשמיים של מצרים ושל המדינות האחרות.

חסי תרבות אינם קיימים כלל, נוכח סירובם של מרבית האינטלקטואלים לקיים יחסים כאלה עם פרטנרים ישראליים כל עוד נמשך כיבוש השטחים הפלסטיניים

יחסי סחר הדדיים כמעט שאינם קיימים בין ישראל למצרים, ובמידה שהם קיימים – היקפם מצומצם למדי, ומתקיים תוך הצנעת מקורם מציבור הצרכנים. יחסי תרבות אינם קיימים כלל, נוכח סירובם של מרבית האינטלקטואלים לקיים יחסים כאלה עם פרטנרים ישראליים כל עוד נמשך כיבוש השטחים הפלסטיניים. למען הבהרת התמונה אציין, כעדות אישית, שעל פי רוב אין מדובר בשנאת ישראל לשמה. כל אימת שנפתח פתח כלשהו לתקווה להתקדמות בנושא הפלסטיני (למשל, בעת חתימת הסכם אוסלו, או עם ניצחון ברק על נתניהו ב-1999) גילו אינטלקטואלים רבים פתיחות רבה יותר בנושא הקשרים עם ישראל, גם כאשר איגודיהם קיבלו החלטות הקוראות לחרם כלפיה. אך כאשר ננעלו שערי התקווה, גברו המגמות העוינות בתקשורת המצרית ובקהילה האינטלקטואלית.

לשם איזון התמונה יש לזכור כי מצרים מוטרדת מבעיות קיומיות אקוטיות מבית, מה שמפחית במידה ניכרת את היקף העיסוק בנושא הישראלי בתקשורת המצרית. מכאן שגם העוינות כלפיה בגין מדיניותה בנושא הפלסטיני היא לרוב "עוינות כבושה", כלומר כזו שאינה באה לביטוי מוחצן בקנה מידה רחב. אולם אל לנו להשלות את עצמנו: פעילויות או התבטאויות ישראליות בוטות בנושא הפלסטיני מעצימות מחדש את פרופיל העוינות התקשורתית המצרית. מאידך, ניתן להעריך כי קיים פוטנציאל של תפנית חיובית ביחס לישראל ברמה התקשורתית והאינטלקטואלית, אם וכאשר תתחולל תפנית חיובית ביחסה של ישראל לסוגיה הפלסטינית (.מה שלצערי אינו נראה באופק). כל הנ"ל מאשש את התזה שבבסיס המאמר הנוכחי, בדבר הפערים התפיסתיים בין שתי המדינות, שבאו לביטוי כבר במסע השלום של סאדאת לירושלים.

האם יכולים פערים תפיסתיים אלה להצטמצם ולהידחק לשוליים בעתיד הנראה לעין? לדעתי, יחד עם המודעות לעומק הפערים, אין לשלול לחלוטין את האפשרות הזאת. תפישות אידיאולוגיות לעולם אינן קפואות ובלתי משתנות, והן עשויות להיות מושפעות ממערכות האינטרסים הדו צדדיות והאזוריות. יש חוכמה רבה בניסיונו של הנשיא אל-סיסי להסיט לשוליים את המרכיבים הרעיוניים של הסכסוך, ואולי אף להביא לדה-אידיאולוגיזציה שלו, מה שיעלה את משקלם של המשתנים הפרגמטיים, וייצור סיכוי למאזן אינטרסים משופר בין הצדדים, בעיקר בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. אולם, נכון לעכשיו, אופטימיות זהירה זאת עדיין לא הבשילה לכדי פריצת דרך. הסוגיה הפלסטינית הייתה מאז ומתמיד, ועודנה כיום, לב הסכסוך הערבי-ישראלי הכולל. ללא התקדמות מוחשית לפתרונה, ישובו הפערים התפיסתיים לקדמת הבמה, ואף יאיימו על ההישגים המוגבלים שכבר הושגו. וכדברי חכמינו הקדמונים: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד אסף

    קראתי בעניין רב את המאמר. ברכות ליוסי אמיתי, שהתבטאויותיו בשיח הפומבי, המתוקשר, התמעטו (לצערי) וחסרונן מורגש בהחלט – דווקא על רקע התרדדותם המביכה של הדיונים הרווחים בזירה המפלגתית, הפרלמנטרית, הממשלתית (כמובן!) והעיתונאית (לרבות הטלוויזיה).

    יוסי אמיתי הוא מזרחן ראוי לשמו, ואם הוא מודה כאן שהאופוריה שהתעוררה כאן עם ביקורו של סאדאת טשטשה , במידת מה, את אבחנותיו בזמן-אמת, עלי לומר שאת אבחנותי שלי – ואני אינני בתחום מקצועי זה – ודאי שהאופוריה טשטשה. אני מוסיף שגם האופוריה סביב הסכמי אוסלו פיזרה ערפל מסוים – אולי אפילו קטורת ורדרדה , עם ניחוח מתוק – סביב כל נקודות התורפה של ההסכמים ההם, וסביב כל המהמורות שיתגלו בהמשך הדרך. ובכן, הסכסוך העמוק, רב השנים – לא רק מאז 1967 – בין יהודים-ישראלים לבין פלסטינים הוא, כפי שיוסי אמיתי מאשר במאמרו ( ולא בפעם הראשונה), אך בניסוח שלי – קצת שונה – הוא לב-לבו של המתח המתמיד, ההולך וגובר, בין מדינת ישראל לבין כל שכנותיה, וכמובן גם בין היישות היהודית-ישראלית לבין היישות הפלסטינית בין חוף הים התיכון לבין הירדן. י' אמיתי מכוון את הקוראים לחשוב ברצינות על 'עוינות כבושה' סביבנו, ש'תאיים על ההישגים המוגבלים שכבר הושגו' – ויש להוסיף: גם על הההישגים המוגבלים שכבר הושגו עם המשטר הירדני – כל עוד מחזיקה מדינת ישראל בשטחים כבושים, ומעמיקה את הכיבוש עד להיותו בלתי-הפיך. בפרפראזה על נוסח המאמר (בשורה האחרונה שלו) אני רואה כיצד ממשלות ישראל (לשון רבים. זה ברור), במעשיהן היום-יומיים ובעידודו של רוב הקונסנזוס או לפחות בשיתוף-פעולה דומם מצידו – מקרבות סיפוח מלא, עד לכדי מדינה אתנוקרטית-יהודית אחת , שלמה, דכאנית, ומרחיקות כל אפשרות של פשרה מכובדת וצודקת; ומשום כך מקרבות, כך או אחרת, 'פיצוץ' חמור , קטלני, גם של אותם הסכמים מוגבלים שהושגו. פיצוץ – לא רק כמטאפורה.

    לכתוב ולהגיד דברים כאלה, כאן ועכשיו – זאת הליכה נגד הזרם; ומי רוצה למלא את תפקידה של קסאנדרה? ובכל זאת, טוב שקול המעטים נשמע, לפחות למען הדור הבא.

  2. יוסי אמיתי

    רב תודות, עודד. אבחנותיך (לצד אלו שלי) הן דברי טעם. אוסיף לכך שתי הערות:
    ראשית, הפערים התפיסתיים בין ישראל למצרים (וכן בין ישראל לירדן, וכמובן בינה לבין הפלסטינים) שרירים וקיימים גם בימינו, ואף העמיקו. לבגין, למרות הכל, הייתה יושרה אישית שאינה קיימת כלל אצל נתניהו. בגין לא הציב לסאדאת תנאי מוקדם של הכרה בישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הוא אכן ראה בשלום עם מצרים נכס אסטרטגי (מתוך שיקוליו, שתוארו נכונה ע"י פרופ' הופמן בשיחתו אתי), והסכים לסגת מכל השטח המצרי הכבוש, "עד גרגר החול האחרון", דבר שלא היה מקובל על כמה ממנהיגי מפלגת העבודה.
    שנית, בין תפיסותיו של בגין לבין תפיסותיו של סאדאת, כפי שבאו לביטוי בנאומיהם של השניים בכנסת, לא צריך להיות לך ספק היכן אני עומד.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה ליוסי . למעשה מאז תום מלחמת 1973 (פרי הבאושים של גולדה מאיר ימ׳׳ש) הבהירה מצרים ששוב לא תשפוך את דמה למען הפלסטינים. אך גם לא תטוש את תמיכתה המדינית בזכויותיהם ישראל לא התכוונה אף פעם לתת שלטון עצמי משמעותי לפלסטינים בשטחים .מסירת האחריות לחלק האוטונומיה בהסכם, לשר הפנים דאז יוסף בורג הבהיר שישראל ראתה את הנושא כבעיה ישראלית פנימית . זו עמדתה מאז וכל עוד לא תשתנה, השלום עם מצרים יוסיף להיות קר מאוד.האינטלקטואלים המצרים ראו בחתימת הסכם שלום נפרד בגידה של סאדאת בפלסטינים. אוסיף עוד מה שישראל מנסה להשכיח . רק חתימת הסכמי אוסלו שביטלו את שייכות הגדה המערבית לירדן אפשרה את הסכם השלום הישראלי -ירדני.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    הערה לעודד אסף. אין ספק שביצוע הסכם אוסלו מצד רבין היה גרוע ביותר ולהערכת רק זמן ספור לפני הרצחו הבין באמת מה צריך לעשות לסיום הסכסוך ושה זה לא מספיק קבלן ישליט סדר בשטחים בלי בג׳׳צ ובלי בצלם׳׳ תגובת הצבא לטבח במערת המכפלה-אל חראם אל איברהימי היתה ענישת הפלסטינים ואיבוד ההזדמנות שנייתה אז לפנות את מתנחלי חברון. אך רבין נרצח בהסתת ובהשראת אלה שמלכתחילה התנגדו לו. ומאז שהם חיסלו אותו עד היום יש להם את החוצפה להגיד: ,,ההסכם נכשל׳׳. למרבה הצער הסיסמה השקרית הזאת נקלטה היטב בציבור. מי יסיר עפר מעיניך ,שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס:,,אם רק תשקר מספיק זמן, יאמינו לך׳׳ וראית את תלמידיך הנאמנים בקרב העם שרציתי להשמיד!

  5. ליכודניק

    ״הסוגיה הפלסטינית הייתה מאז ומתמיד, ועודנה כיום, לב הסכסוך הערבי-ישראלי הכולל.״
    ברמה הפורמלית, בוודאי. כל הערבים מצהירים על נאמנות למאבק הפלסטיני.
    בפועל, אין שום מיתאם בין לחימה בישראל לאהדה לפלסטינים.
    ירדן אוהדת אותם ולבנון שונאת אותם- ירדן בשלום איתנו, ולבנון נלחמת בנו.

    בלב הסכסוך הערבי-ישראלי הכולל עומדות השאיפה לריחוק מטרה״ב והשאיפה לנצח בעימות פנים-ערבי; קבוצות אנטי-אמריקאיות ו/או קבוצות שוליות שמנסות להשיג השפעה נלחמות בנו, וקבוצות שמעוניינות בקירבה לארה״ב ו/או מבוססות משתפות עימנו פעולה, בד״כ בהיחבא.