ממה נובעת ההתנגדות לרפורמה בחשמל

לפורמט של טור דעה של 500 מילים יש יתרונות וחסרונות. יתרון אחד, זה מאלץ אותך לכתוב בבהירות ותמציתיות את טיעוניך, החיסרון הוא שלעיתים נושא הכתיבה מורכב ומצריך דיון רחב, אולם הסד של חמש מאות מלים מותיר דברים חשובים בחוץ. הרפורמה במשק החשמל הוא אחד הנושאים שהפורמט הזה מגביל מאד את הדיון בו. כך קרה למשל בטור הזה.

למי שלא שם לב, כבר למעלה מעשרים שנה מנסים להעביר רפורמה במשק החשמל. לאחרונה הגיעו הצדדים, המדינה, ארגון העובדים של החברה וההסתדרות להסכמה על מתווה הרפורמה. על פי המתווה ייחלש מאד מעמדה של חברת החשמל בשוק החשמל. תתבצע הפרטה של ייצור חשמל והשוק ייפתח לתחרות, תוגבל יכולת חברת החשמל לפתוח ולהפעיל תחנות כוח, מצבת העובדים בחברת החשמל תוקטן ב-1,800 עובדים על פני שמונה שנים, ובעתיד גם ייפתח שוק האספקה בחשמל לתחרות.

לכאורה היית מצפה שכל אלה המקוננים שנים על המונופול האימתני של חברת חשמל על השחיתות והכוחנות של ועד העובדים של החברה, חסידי "השוק החופשי", לוחמי יוקר המחיה והגברת התחרות, יצהלו לנוכח הרפורמה. אולם זה לא קורה. הם קוראים לנתניהו לא להסכים למהלך זה ולא למשוך את עתירה המדינה נגד בית הדין הארצי לעבודה, שהיא מבחינת ההסתדרות תנאי להסכמה לרפורמה, עתירה שמטרתה להגביל את זכות השביתה של עובדים.

כך, למשל, בדה מרקר מתנהל בשבועות האחרונים מסע שיטתי נגד הרפורמה. מירב ארלוזורוב, סמי פרץ, אורה קורן ואבי בר-אלי, שעבורו השחיתות של עובדי חברת החשמל משתווה רק לזו של חברי הקוזה נוסטרה, יוצאים בשצף קצף נגד הרפורמה. (בימים האחרונים התפרסמו בעיתון גם מאמריהם של אוריאל לין, נשיא לשכות המסחר ובעל חברת כוח האדם לין ביכלר ושל מיכאל שראל ראש פורום קהלת לכלכלה, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר וחסיד של איין ראנד, ואלון תובל מנכ"ל תחרות — התנועה לחירות בתעסוקה, ארגון כלכלי ימני, היוצאים נגד העבודה המאורגנת ובית הדין הארצי לעבודה). בדה מרקר מוכנים לוותר על הרפורמה תמורת הסיכוי שבית המשפט העליון, ששופטיו לאורך השנים אינם נמנים בין חסידי זכויות והתארגנות עובדים, יגבילו את זכות השביתה של עובדים במקרים בהם המדינה מבצעת הפרטות של שירותים ציבוריים.

לסיכום אעיר עוד רק שהטענה של המדינה על הגבלת זכות השביתה של עובדים במקרים של התרחשות רפורמות הפרטה בשירותים ציבוריים מבוססת על הבחנה בעייתית משפטית, עניינית ומוסרית שהבחין בית המשפט העליון מלפני למעלה מארבעים שנים. ההבחנה בין שביתות כלכליות שהן לגיטימיות לבין שביתות פוליטיות שהן אסורות ושביתות מעין פוליטוית שבהן מותר לעובדים לשבות שביתת מחאה קצרה.

בקיצור, מבחינת חסידי השוק החופשי, יוקר המחיה והתחרות, לעזאזל הרפורמה רק תנו להם לצמצם את זכות השביתה ולרסק ארגוני עובדים. חלק מזה לא הצליח להיכנס לטור שלהלן, שהתפרסם הבוקר בידיעות אחרונות.

נתניהו נגד הזרם

שר האוצר כחלון יצא מגדרו: "הרפורמה ההיסטורית שעליה סיכמנו היום לאחר 20 שנים, יוצאת לדרך". גם שר האנרגיה שטייניץ הצטרף להתלהבות וחזה ש"הרפורמה תגרום לפיתוח של משק חדשני, יעיל ותחרותי שיוזיל את המחירים לצרכנים". אך ייתכן שלמרות האופוריה שחשים השותפים השונים לרפורמה במשק החשמל בישראל, היא לא תצא לדרך. מי שמנסה לעצור את הרפורמה, שתצמצם מאוד את חלקה של חברת החשמל בייצור חשמל ותביא לפיטורי אלפי עובדים, הוא ראש הממשלה – למרות העובדה שגם הוא מרעיף שבחים על המהלך. אז למה לא לאשר? כי נתניהו סבור שקיימת מטרה חשובה יותר מאשר משק חשמל תחרותי והוזלת מחירים: לנצל את ההזדמנות להגביל את זכות השביתה של העובדים ולשבור את העבודה המאורגנת בישראל.

בימים אלה תלויה בבג”ץ עתירה של המדינה המבקשת לבטל פסק־דין של בית הדין הארצי לעבודה שקבע בעבר, לפני ההסכמה על מתווה הרפורמה, שיש לעובדי חברת החשמל זכות לשבות נוכח צעדי המדינה נגדם. מה הקשר בין העתירה לבין החלת הרפורמה בחשמל? הקשר הוא ההסתדרות. ההסתדרות מתנה את הסכמתה ליישום הרפורמה בכך שהמדינה תמשוך את עתירתה. נתניהו, מצידו, לא מעוניין למשוך את העתירה. הוא מוכן לסכן את מימוש הרפורמה לטובת הסיכוי להגביל את זכות השביתה של העובדים. הוא ותומכיו – ארגוני מעסיקים, עמותות ימין כלכלי ופרשנים שונים בעיתונות הכלכלית – תולים את הסיכוי הזה בעיקר בדברים שנשאה נשיאת העליון, אסתר חיות, בדיון שנערך בנושא לפני כחצי שנה. חיות הביעה אז ביקורת מרומזת כלפי החלטת בית הדין הארצי לעבודה כשאמרה "לאחר 20 שנה, ייתכן שהגיעה העת לבחון מחדש את דיני העבודה".

יש לציין שהחלטת בית הדין הארצי לעבודה להתיר לעובדי חברת החשמל לשבות התקבלה בשיקול דעת, לאחר שנים שבהן ליווה את הסכסוך בין הצדדים ואף מנע את זכות השביתה מעובדי החברה. בית הדין הגיע הפעם להחלטה להתיר לעובדים לשבות בשל הצעדים החד־צדדיים שנקטה המדינה כשהוציאה את תחום ייצור החשמל מחברת החשמל ללא קיום חובת ההיוועצות עם ארגון העובדים. משמעות צעדים אלה, לדברי בית הדין, היא: "פיטורי עובדים רבים, אובדן הכנסות ופגיעה, כתוצאה מכך, במצב הכלכלי של חברת החשמל באופן שיחייב פגיעה בזכויות העובדים שיישארו".

הטענה המשפטית של המדינה בעתירה – הנשענת על הבחנה בעייתית ועמומה של בית המשפט העליון בפסק־דין בעניין בזק לפני כ־40 שנה – היא שבית הדין הארצי לעבודה טעה כשהתיר לעובדי חברת החשמל לשבות כיוון שלא מדובר בשביתה כלכלית נגד רפורמה המשפיעה באופן ודאי, ישיר ומוחשי על זכויותיהם, אלא בשביתה פוליטית נגד המדיניות הכלכלית של המדינה, האסורה לפי דין; או, במקרה הטוב, שביתה מעין־פוליטית, שלפיה עובדים יכולים להשתתף רק בשביתת מחאה קצרה. קשה לראות כיצד ניתן להצדיק את הטענה שפיטורי אלפי עובדים ופגיעה בזכויות עובדים במסגרת רפורמת הפרטה אינם פגיעה מוחשית בזכויות עובדים שמעניקה להם זכות לשבות. זכות שביתה כזו מעוגנת במשפט העבודה הבינלאומי ובחוקות וחוקים של מדינות מערביות רבות.

נתניהו ותומכיו שאינם מתכוונים למשוך את עתירת המדינה לבג"ץ, מוכנים להקריב רפורמה היסטורית שהם תומכים בה עבור הסיכוי להחליש את יכולתם של ארגוני עובדים להגן על זכויות עובדי ציבור ברפורמות המעבירות נכסי ציבור לבעלי הון.