למה לגרש דווקא עכשיו?

קביעת אסטרטגיה פוליטית מתאימה למאבק נגד גירוש מבקשי המקלט מחייבת להבין את מניעי מדיניות הגירוש. נשאלת השאלה מדוע, בעצם, החליטה ממשלת הימין להשקיע משאבים ואנרגיות בגירוש מבקשי המקלט, דווקא עכשיו, שנים אחרי שהתופעה הגיעה לשיאה, כשבעצם כבר זמן רב כמעט ולא מגיעים לכאן מבקשי מקלט חדשים?

תשובה אפשרית ראשונה היא שהממשלה קשובה למצוקתם של תושבי שכונות דרום תל אביב. מדיניות הממשלה כלפי מבקשי המקלט כללה מספר צעדים: אי-בחינת מעמדם כדי שלא יעברו ממעמד של מבקשי מקלט לזה של פליטים; לא לתת להם אשרות עבודה; ולא להקנות להם זכויות חברתיות. במקביל, ישראל קיבלה על עצמה את העיקרון שלא מחזירים מבקשי מקלט למדינות מוצאם, כפי שקובעת האמנה הבינלאומית. התוצאה הייתה שרוב רובם של הפליטים מצאו את עצמם בשכונות דרום ת"א. מדוע? כיוון שמצד אחד, בתל אביב ניתן היה לקבל עבודה בכלכלה הלא פורמלית (שירותים אישיים), האפשרות היחידה לאור אי-מתן האשרות. ומצד שני, אנשים שהשתכרו בקושי שכר מינימום יכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה אך ורק בשכונות הדרום. התוצאה, כאמור, היא ריכוז גבוה מאוד של מבקשי מקלט בדרום תל אביב, ריכוז ששינה את פניהן של שכונות כנווה שאנן ושכונת שפירא.

שינוי משמעותי –ויחסית מהיר – של שכונה, מהווה זעזוע, ויכול להיתפס כאיום על הזהות (לא בשל מאפיינים אובייקטיביים, אלא בשל הקושי של כולנו להתמודד עם שינויים, והחשיבות עבור כולנו של הזהות הקבוצתית). ככל שיותר מבקשי מקלט הגיעו לשכונות הדרום, וככל שהמדינה התמידה במדיניותה המכוונת של בלימת כל אפשרות של קליטה ראויה שלהם, גברה התנגדות האוכלוסייה הוותיקה למבקשי המקלט באופן כללי. עם זאת, ברור כי לא מצוקתם של תושבי שכונות הדרום היא זו שמניעה את הממשלה. אם השלטון היה קשוב למצוקתם, פני העיר היו נראות אחרת. היינו רואים השקעה בתשתיות, פיתוח של שירותים חברתיים, ותושבי השכונות הוותיקים – בכפר שלם, באבו-כביר ועוד – לא היו ניצבים בעצמם בפני פינוי מבתיהם. אם כן, המצוקה של תושבי הדרום משמשת תרוץ לגירוש, אך אינה מסבירה אותו.

הסבר שני למדיניות, יכול להיות הסבר אידיאולוגי. לאורך השנים הלכה והתגברה בימין האידיאולוגיה של "טהרת היהדות", אשר מהותה דרישה שהמדינה תהיה "רק יהודית ורק ליהודים". גישה גזענית זו קשורה קשר הדוק לכיבוש המתמשך. ידוע שהקולוניאליזם הוא המקור העיקרי של תפיסות המאמינות בהיררכיה על בסיס אתני (האמונה שיש קבוצות אתניות "טובות" יותר מאחרות). לכן יש קשר הדוק בין המפעל הקולוניאלי בשטחים הכבושים, לבין התפיסות של בלעדיות יהודית, וזה אינו מקרה שזו הציונות הדתית בגרסתה הדומיננטית היום (זו שבין בנט לסמוטריץ) שמובילה הן את המפעל ההתנחלותי והן את הגישה של "טוהר יהודי". ואמנם, עם כל החשיבות שיש לאידיאולוגיות כמתוות מדיניות, אין תרגום מיידי או הכרחי של אידיאולוגיה למדיניות. לכן עלינו עדיין לתת תשובה לשאלה למה הגירוש יוצא לדרך דווקא עכשיו.

התשובה לכך נעוצה באסטרטגיה הפוליטית של שלטון הימין, כפי שמעצבים אותה נתניהו, ליברמן, בנט ואחרים. הפרויקט של שלטון הימין כולל שני מרכיבים מרכזיים: 1) העמקה והנצחת הכיבוש והפרויקט ההתנחלותי. 2) העמקת הפרויקט הניאו-ליברלי, שבבסיסו העברת משאבים חברתיים לטובת אליטת ההון. לשני מרכיבים אלה "תוצאות לוואי" הרסניות. הכיבוש הוא כמובן הרסני לפלסטינים החיים תחתיו, אבל הוא הרסני גם לחברה הישראלית, שנידונה למצב של סכסוך תמידי, על מחירו העצום, או במילותיו של נתניהו – "לנצח נחיה על החרב".

העמקת הפרויקט הניאו-ליברלי מביאה לאי-שוויון הולך וגובר, מרכזת משאבים אדירים בידי מעט מעטים, ומביאה לפגיעה בדמוקרטיה ולשחיתות אשר ביסוד הקשר הון-שלטון. כדי לקדם מדיניות עם תוצאות הרסניות, מדיניות שיכולה לעורר התנגדויות רבות,  נזקק שלטון הימין לאסטרטגיה פוליטית יעילה במיוחד. ליבת אסטרטגיה זו היא הצגת החברה הישראלית במונחים של "הם" ו"אנחנו". "אנחנו" זה "העם היהודי הטוב". "הם" זה אויבינו: מדעא"ש, דרך איראן וחיזבאללה, ועד הרשות הפלסטינית, הפלסטינאים אזרחי ישראל, מבקשי המקלט ו"השמאל", שאוהב יותר את ה"אחר" מאשר "אותנו". לכן הגזענות היא כה מרכזית לאסטרטגיה פוליטית זו. לכן הדרת הפלסטינים אזרחי ישראל, בידודם הפוליטי וההסתה נגדם הם כה מרכזיים לשיח של הממשלה הנוכחית. אסטרטגיה זו היא שמאחורי ההחלטה לגרש את מבקשי המקלט.

הגירוש מאפשר לממשלה להציג את עצמה כמגינה על האינטרסים של היהודים הישראלים אל מול אלה שרק דואגים לאחר. הביקורת בתקשורת הבינלאומית על מדיניות הגירוש רק מחזקת את מעמד השלטון ככזה שמגן "עלינו" גם במחיר עימות עם דעת הקהל העולמית (כמובן שמדיניות הגירוש לרואנדה מתאפשרת, בין היתר, כי היא תואמת את מדיניות האיחוד האירופי להפנות את הפליטים הסורים לטורקיה, ואת מדיניות הגירוש של ממשל טראמפ).

האסטרטגיה של שלטון הימין מצליחה כי היא אינה מנותקת לגמרי מהחוויות של הישראלים. המציאות במזרח התיכון אכן יכולה להיות מסוכנת. חלקים של מה שנקרא שמאל בישראל מסכימים בפועל עם הנרטיב של הימין (ה"אין פרטנר" של ברק, ה"שמאל אוהב יותר מדי את הערבים" של הרצוג, אמירותיו השונות של גבאי) ולכן מחזקים אותו. חלקים אחרים מאששים את הנרטיב, כי הם אמנם מתנגדים לכיבוש או לגירוש מבקשי המקלט, אך מזדהים עם המדיניות הניאו-ליברלית שמעמיקה את הפערים ואת האי-שוויון. חלקים אחרים מאששים נרטיב זה כשהם מציגים עמדה מוסרנית שמתנכרת מהחוויות היומיומיות של רוב הישראלים. וחלקים אחרים משלימים עם הנרטיב הזה כשהם נאבקים נגד צעדים שונים של מדיניות הימין כאילו אין כל קשר ביניהם. כך נאבקים נגד השחיתות במנותק במאבק נגד ההפרטה, נאבקים נגד מתווה הגז במנותק במאבק נגד הכיבוש, ונאבקים נגד גירוש מבקשי המקלט במנותק מהמאבק נגד הזנחת שכונות דרום ת"א בפרט, והפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בכלל.

לאור כל זאת, אלטרנטיבה לשלטון הימין חייבת להציג נרטיב אחר, ולנהל את המאבקים למען ישראל אחרת, בהתאם לכך. גירוש מבקשי המקלט אינו תופעה של רוע בודד, הוא חלק ממדיניות כוללת. מאבק מוצלח נגד הגירוש חייב להיות חלק ממאבק כוללני יותר, כנגד הפרויקט של הימין כולו: כנגד פרויקט ההתנחלות וכנגד הפרויקט הניאו-ליברלי. מאבק נגד הגירוש לא יכול להיות מאבק נקודתי, הוא חייב להתייחס למצוקת תושבי שכונות דרום ת"א. כפי ש"עומדים ביחד" מנסחת זאת, מדובר במאבק בעד הדרום ונגד הגירוש.