השאלה הזהה: מועמדי מרצ משיבים

את הבחירות הקרובות לראשות מרצ וסיום תקופת ההתפקדות למפלגה, אופפת כעת תעלומה מרתקת של ממש – מי שלח את לפעילים את האס.אם.אס הבא: ״מי לדעתך מתאים להנהיג את מרצ? בחר/י: 1. ליו"ר צעיר/ה ורעננ/ה בגיל 35-45. 2. ליו"ר מבוגר/ת ועייפ/ה בגיל 55 -65.״… – מסרון שחושף משהו מהמירוץ הפנימי על ראשות מפלגה, בין מי שהיו בה מיום היווסדה לבין מי שהצטרפו אליה רק בחודשים האחרונים ומעוניינים לעשות בה מהפכה מן היסוד.

אבל שערוריות בצד, הרבה תקוות נתלות בבחירות הללו לתפקיד היו״ר (שמערכה לא קטנה בין ניטשה בין גלאון לגילאון ביחס לכלליהן): שירעננו את המפלגה, שירחיבו את הבאים בשעריה, שישנו את עורה; בקיצור, שיחזירו עטרה ליושנה ויובילו את המפלגה לחיקם החמים של 12 המנדטים האגדיים בבחירות 1992. תשעה אנשים מתמודדים על הכיסא, וההכרעה תיפול בידיהם של 25,000 מתפקדי המפלגה ב-22 במרץ הקרוב.

התשובות לחמש השאלות הבאות ששאלנו את תשעת המתמודדות והמתמודדים פורשות במידה רבה את האופן בו השמאל הציוני בישראל תופס כיום את תפקידו. זה תפקיד לא פשוט – ״השמאל״ באופן כללי מפורק ומשוסע מבפנים, מושמץ ומוכה מבחוץ, וניצב בפני אתגר של ניסוח מחודש של גבולותיו ועקרונותיו, והתוויית מסלול שבו יוכל לחזור להיות אופציה אמיתית עבור ישראלים וישראליות תחת שלטון השררה הנצחי של נתניהו.

ממש כמו בתהייה האם מכונית היא עדיין אותה מכונית לאחר שהחליפו בה את כל החלקים, נשאלת השאלה האם הדי.אן.איי של מרצ (ובכלל) ניתן לשינוי עמוק או שיש להקים משהו חדש ונקי מאפס. בכל מקרה, ניכר שבשדרות המרכזיות של המפלגה נעשה ניסיון כן להתמודד עם נקודות העיוורון האתניות והמעמדיות של העבר, אולם לא בטוח שזה מספיק. על פניו – ארבעה מזרחים עם תודעות מזרחיות שונות מתמודדים בסבב הזה, וזה מהלך בכיוון הנכון. אולם כמובן שלא עסקינן רק בגנטיקה, אלא גם בתפיסה הלכה למעשה של זכויות אדם ואשה וחיווט מחדש של ההגדרה ״שמאל״ על מנת להפכה אטרקטיבית מעבר למילייה קטן ולבן יחסית במרכז הארץ (ניתן לקרוא על כך בראיון העומק שערכנו עם מנכ״ל מרצ מוסי רז לפני כחודשיים).

התשובות לשאלות השונות חושפות תמימות דעים לגבי סוגיות שונות, בעיקר במישור המדיני, אך גם מצליחות להאיר את ההבדלים המהותיים בין המתמודדים והמתמודדות ויחסם לשאלות הרות גורל הקשורות במתחים בין התרבות המפלגתית של מרצ והתחרות על אלקטורט שאינו טבעי למפלגה ובפניה העתידיים של מדינת ישראל – חברתית, כלכלית ותרבותית. אה, והופתענו לגלות שהחזון של הרצל עודנו פועם בלבבות!

ואלו המתמודדות/ים (לפי סדר הא״ב):

אבי בוסקילה, בן 42, יד אליהו (במקור ממשמר הירדן). היה מזכ״ל שלום עכשיו, 6 שנים חבר מפלגה, מצביע מרצ מגיל 18.

אבי דבוש, בן 41, שדרות (במקור מאשקלון). פעיל חברתי, 4 שנים במרצ (מקום 8 ברשימתה לכנסת).

אופיר פז, בן 59, מושב חניאל (במקור מנתניה). עוסק באסטרטגיה ובאימון אישי ועסקי ברוח הזן-בודהיזם, חדש במרצ.

ח״כ אילן גילאון, בן 62, אשדוד (במקור מרומניה). חבר כנסת מטעם מרצ בכנסות ה-15 ,18 ,19 והנוכחית. במרצ מיום היווסדה.

אמרי קלמן, בן 31, תל אביב (במקור מכפר סבא). היה יו"ר משותף של אגודת הלהט"ב, במרצ מגיל 16.

דוד נוה, בן 56, דימונה (במקור ממומבאי, הודו). עבר השנה ממפלגת העבודה למרצ.

דוד קשני, בן 76, שכונת בהתקוה (במקור מאיראן). פעיל חברתי (״כיכר הלחם״), ממרצ מ-2009.

זהבה גלאון, בת 62, פתח תקווה (במקור ליטא). יו״ר מרצ וחברה במפלגה מיום היווסדה.

ח״כ תמר זנדברג, בת 41, תל אביב (במקור מרמת גן). חברת כנסת מטעם מרצ בכנסות ה-19 והנוכחית.

מתחילים!

*
שאלה מס׳ 1
בשנים האחרונות נראה ש"חזון שתי המדינות" קשה יותר ליישום מאי פעם. האם את/ה עדיין דבק/ה בחזון זה? האם מרצ בהנהגתך תאתגר את עצמה למצוא פתרונות יצירתיים במישור המדיני?

זהבה גלאון: חזון שתי המדינות אכן נעשה קשה יותר ליישום, אבל הוא עדיין הפתרון שרוב הישראלים ורוב הפלסטינים רוצים בו. אני מאמינה שצריך לעדכן אותו, למשל: במסגרת הסכם, שתי המדינות יכולות להחליט לקיים ביניהן מעבר גבול חופשי ולבנות מודל חדשני של שיתוף פעולה. ברמה התיאורטית, מוסכם עלי שהפתרון היחיד האפשרי הוא שתי מדינות. ברמה הפרקטית, בואו נשאל את עצמנו מה אנחנו עושים מול הניסיונות של ראש הממשלה והימין להחיל ריבונות, דהיינו סיפוח בלי אזרוח, דהיינו יצירת מציאות של אפרטהייד. זו השאלה שצריכה להישאל. מול דברים אלו עלינו לסמן קווים אדומים של מעשים פעולות וחוקים שלא נסכים לקבל ולציית להם.

אבי בוסקילה: אני דבק בחזון שתי המדינות משום שהוא היחידי שיכול לעבוד ולהיות מוסכם על שני הצדדים. החזון הזה לא נגוז, אלא לא יוצג באופן עקבי ואפקטיבי על ידי מנהיגות השמאל בשנים האחרונות. העובדה היא שרוב אנשי הביטחון בעבר ובהווה ורוב אזרחי המדינה חושבים שזה הפתרון היחיד שישמור על ישראל יהודית, דמוקרטית ובטוחה. כיו״ר מרצ, אני מתכוון למצוא דרכים חדשות ומקוריות להנגיש את הפתרון הזה לציבור הישראלי, שמרגיש שהדיון הזה מתנהל מעל לראש שלו. אם ננהל דיאלוג עם הישראלים במקום להטיף להם, ניצור רוב עצום לפתרון הזה ולחץ ציבורי שלא יאפשר להנהגה בישראל להמשיך למשוך את הזמן ולהתחמק מההכרעה שהכרחית לעתידו של המקום הזה.

אילן גילאון: פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד שיכול להביא שלום וביטחון לישראלים ופלסטינים וכבוד ועצמאות לשני העמים. הקשיים ביישומו הם עניין פוליטי: סרבנות השלום של נתניהו, ההרחבה האינסופית של ההתנחלויות והמאחזים והדה-לגיטימציה לרשות הפלסטינית. מרצ בראשותי תחתור לפתרון יצירתי מאוד – מימוש החזון הפוליטי שלנו ולא רק הערת הערות מהיציע. ממפלגה קטנה באופוזיציה, למפלגה בינונית בקואליציה. תראו איזו השפעה אדירה יש ל"בית היהודי" על סיכול הסדר מדיני – אנחנו נחולל אפקט דומה, רק בכיוון ההפוך.

אבי דבוש: אני מאמין בזכות של ציבורים להגדרה עצמית במסגרת פוליטית, ושהזכות הזו חשובה כדי לקדם עולם של שיתוף פעולה גלובלי לצד זהות מקומית עשירה. לצערי, השיח במחנה השלום ובשמאל לא מאד התעדכן מאז אוסלו, וחשוב להאיר כמה מהנחות היסוד שדורשות שינוי. הקונספציה של אוסלו ושל תוכניות חלוקה מתעלמת מהזיקות הרגשיות, הדתיות והלאומיות של יהודים ושל פלסטינים לכל חלקי הארץ. השאיפה שלי היא לא להיות עוד מדינה של ארצות הברית, אלא חברה מובילה בשיתופי פעולה מזרח תיכוניים – שהרי אנחנו חולקים מורשת משותפת ואתגרים משותפים כגון מיעוט מי שתייה, אתגרי חקלאות ועוד. בנוסף, חשוב לי להגיע להסדר שאכן יניב שקט ושיתוף פעולה של שגשוג ולא מהלכים חד צדדיים. נראה שהרבה ישראלים מעוניינים לסיים את הכיבוש, ובצדק, אבל חושבים שאין זה מענייננו מה קורה לאחר מכן. רצועת עזה היא דוגמה לכך שזה פשוט לא עובד ככה. אם לא יוצרים מציאות של רווחה ושיתוף פעולה, אז אי השקט והאלימות יימשכו במעגל אינסופי. הפתרון שאני מקדם כרוך בשתי מדינות עצמאיות ודמוקרטיות שיקיימו ביניהן מוסדות של שיתוף פעולה כלכלי, סביבתי ומדעי. הגבולות יהיו גבולות 67׳, אבל פתוחים ככל הניתן על מנת לאפשר גישה לכל חלקי הארץ לשני העמים. יהודים יוכלו לחיות כתושבים בפלסטין ואזרחים בישראל ולהיפך. את התהליך יש לכונן כתהליך פיוס, בניית מוסדות של שיתוף פעולה, השקעה כלכלית בינלאומית במשק הפלסטיני והסדרי בטחון חוץ בגיבוי המעצמות.

תמר זנדברג: הגיע הזמן שמרצ תחדש את הטקסט המדיני שלה. הדבר החשוב בעיני הוא סיום הכיבוש, וזה בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. הכיבוש הוא שמייצר את מעגל הדמים והאלימות, והשליטה הצבאית על מיליוני בני אדם היא גם כתם מוסרי ונזק מדיני אשר רובצים לפתחה מדינת ישראל. כל עוד זה לא קורה, עלינו לדחוף לצעדים של "הפחתת כיבוש" כגון הגברת החופש הפוליטי בגדה, אישורי בנייה לפלסטינים וכמובן הדבר הדחוף ביותר – הסרת המצור מעל עזה, הקלות ושיקום הרצועה. אני חושבת שההתאהבות של השמאל בסיסמת ה"שתי מדינות" וב"תהליך" או ב"משא ומתן" היוו יותר מדי זמן תירוץ לא לעשות כלום בינתיים. לגבי החזון הרצוי, הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל היא האמצעי הטוב ביותר, אבל מתווה קלינטון-ז׳נווה אינו לא מטרה קדושה בפני עצמה. נכון לרגע זה, שתי מדינות עונות בצורה הטובה ביותר על המאוויים הלאומיים החזקים של שני העמים וגם לרצון של רוב בשני העמים. אני ומרצ בראשותי אהיה גם פתוחה לבחון כל עדכון למודל או רעיון אחר שיענה לקריטריונים האלה.

דוד נוה: כמי שנולד במומבאי, אינדיה, לעדת בני ישראל, שחיו בשכנות טובה עם המוסלמים, וכמי שגדל בישראל על סיפורי ההיסטוריה של הודו המודרנית, שלה מאפיינים זהים לאלו של ישראל – אני מאמין של״בני ישראל״ ול״בני ישמעאל״ אין ברירה אלא לחיות אלו לצד אלו בכבוד הדדי, הכרה והערכה של השונות ובשיתוף פעולה לבניית עתיד טוב יותר ל״בני אברהם״. מרצ בהנהגתי תפנה לראש ממשלת הודו מר נרנדרה מודי, וכן ליו״ר מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי מר ראול גנדי, על מנת שיסייעו לנו מניסיונם ולקחי העבר שלהם. במקום להיפגש מחויטים במלונות פאר באירופה ובארה״ב, צריך להתחיל צעדים בוני אמון באשראם של גנדי בגוג׳ראט שבהודו, שהוביל אסטרטגיה של ״אי אלימות״ בדרך לפתרון סכסוכים.

אופיר פז: פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד שלא ימיט חורבן על שני העמים. רעיון המדינה האחת הוא דיסטופיה ובריחה מהתמודדות עם האמת. מגדעון לוי ועד סמוטריץ', כל החולמים על מדינה אחת תקועים בנקודת התצפית של הקולוניאליסט הפריבילג, המאיין את מאוויי העם הפלסטיני. האדם הפלסטיני רוצה חירות ברמה האישית ועצמאות לאומית ומדינית ברמת העם. כל רעיון שאינו מכבד את החזון הפלסטיני, קרי: מדינת פלסטין שבירתה אלקודס, לצד ישראל שבירתה ירושלים, הוא רעיון המנותק מהמציאות. המשטר הפאשיסטי שכונן נתניהו יצר, במסגרת המצאת "כשלון-אוסלו", מצג-שווא, כאילו פתרון שתי המדינות הינו בלתי ישים. שתי המדינות הוא החזון הטבעי והפשוט ביותר, ואין צורך בפתרונות "יצירתיים" פרט לרצון כן משותף.

דוד קשני: סוגיית החזון לשני עמים נידונה מזה שנים, ומהווה מוקד למחלוקת קשה ומרה בין הפלגים בישראל. טרם הגענו לפתרון המניח את הדעת. אני תומך בשיח מאחד המחבר בין חלקי העם, ולא כזה המעמת בין הניצים. ההיסטוריה מלמדת שגם כאשר היו הזדמנויות יקרות מפז, הן לא מומשו. לדוגמה, קודם למלחמת ששת הימים יכול היה המלך חוסיין להעניק מדינה לפלסטינים, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. אי לכך ובשל סיבות נוספות שקצרה היריעה מלהרחיב, אינני חושב שבימינו יקרה הדבר.

אמרי קלמן: חזון שתי המדינות לשני העמים קשה ליישום בגלל האופן שבו הפוליטיקאים הישראלים מתייחסים ליישומו. התעלמות הפוליטיקאים מהמציאות שבה בלתי אפשרי לקבוע קו גבול שיהיה מוסכם על שני הצדדים והמשימה של הפרדת האוכלוסיות בכוח הזרוע, הוכחו כאכזריות ולא יעילות. החזון הזה הפך לסיסמה ריקה מתוכן. אני מבקש לתרגם את החזון הזה לפתרון שניתן לנסח אותו באופן של "שתי מדינות, אדמה אחת". בשטח שבין הירדן לים יתקיימו שתי המדינות, שאזרחיהן בחרו בהן. תושבי איו"ש לדוגמא, יוכלו לבחור באזרחות ישראלית, לקבל בתמורה את הזכויות שמעניקה ישראל. תושבי יפו לדוגמא, יוכלו לבחור באזרחות פלסטינית ובכך יהיו בעלי זכות הצבעה לפרלמנט הפלסטיני ויוותרו על זכות ההצבעה בישראל. את תשלומי המס המרכזיים יהיו חייבים התושבים לרשות המקומית, המספקת להם בפועל את רוב התשתיות הרלוונטיות לחיי היום-יום. הפרלמנט הישראלי והפלסטיני יוכלו לקבוע את מושבם בירושלים, בירתן של שתי המדינות. העיר העתיקה בירושלים תוכרז כעיר מדינה עצמאית שלא שייכת לריבונות של מדינה אחרת, ממש כמו הוותיקן.

*
שאלה מס׳ 2
מה הם הנושאים שנמצאים בראש סדר העדיפויות שלך?

אילן גילאון: שוויון ערך האדם באשר הוא אדם הוא הנושא שנמצא בראש סדר העדיפויות שלי, והוא נגזר לכל אחד משלושת עקרונות היסוד שלנו: חלוקת הארץ לשתי מדינות, חלוקת העושר הלאומי באמצעות מדינת רווחה אוניברסלית והפרדת הדת מהמדינה. אחת התופעות המעצבנות בעיני היא פוליטיקאים שמדברים בקטעים: "הקטע החברתי", "הקטע המדיני". אין קטע – יש תפיסת עולם מגובשת, שבה דבר נובע מתוך דבר, המציבה בראשה את האדם כתכלית הכל.

אבי בוסקילה: הנושא המדיני-ביטחוני, הנושא החברתי-כלכלי והדמוקרטיה. אלו שלושה נושאי ליבה שמכילים עבודה למען אוכלוסיות מוחלשות, חלוקת ההון הציבורי מחדש, זכויות אדם, זכויות הקהילה הגאה, סיום הכיבוש, חיזוק מעמד הביניים, בנייה מחדש של אלמנטים מתוך מדינת הרווחה דוגמת דיור ציבורי, חיזוק מערכת הבריאות הציבורית, חיזוק בתי הספר בפזורה הבדואית. אני מאמין שכל הנושאים האלה כרוכים אחד בשני, ואם מרצ רוצה להיות רלוונטית היא חייבת להניף את כל הדגלים האלה בו זמנית.

אמרי קלמן: ראשית כל, תיקון מרצ וחיזוק מעמדה בקרב מחנה השלום. המשימה הלאומית הרחבה יותר בעיני היא שיפור חיי האזרח בפן המקומי. מרכז ההחלטות שלנו צריך לעבור מהמדינה הגדולה למוקדים מקומיים – לקהילה, לשכונה, לעיר, למטרופולין. תושבי פרדס חנה יודעים איזו אופי הם רוצים לשבת שלהם, תושבי בני ברק יודעים איזה חינוך הם מעוניינים לתת לילדיהם, תושבי ראשון לציון יכולים להחליט בעצמם מה יהיה אחוז הדיור הציבורי בעיר. המהלך החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להעביר חלק ניכר מההחלטות שהכנסת מקבלת במסגרת הסכמים קואליציוניים לידי הרשויות המקומיות. חיזוק אמיתי של הפריפריה וצמצום הפערים החברתיים יגיעו ממציאות שבה לתושבים שמורה הזכות להחליט בעצמם מהו השימוש הראוי ביותר בכספי המיסים שלהם.

דוד קשני: הסוגיות החברתיות הן הקרובות ביותר ללבי, וכיו"ר עמותה בהתנדבות ומי שמסייע שנים רבות לשכבות החלשות, אני מאמין ודוגל בצדק חברתי וכלכלי. הנושא המרכזי שאבקש להקדיש לו את מרב עתותיי ומאמציי הוא נושא הדיור. לפני שני עשורים עבר בכנסת חוק מהפכני – "חוק הדיור הציבורי" ביוזמת השר רן כהן, אולם איננו רואים את יישומו הלכה למעשה. כמו כן, בשל יוקר המחייה זוגות צעירים ורבים אחרים אינם יכולים לרכוש בימינו דירה ונאבקים בעול המחייה בכל היבט אפשרי. בכוונתי לפעול למען קידום נושא הדיור לזוגות צעירים ולמען יישומו בפועל של חוק הדיור הציבורי למען האוכלוסיות הנזקקות.

תמר זנדברג: אני כופרת בגישת הדפדפות והחוצצים הפוליטיים וב"פוליטיקת הדגלים", ששואלת כל בוקר אילו דגלים נניף היום ואילו נקפל. המאבק בכיבוש והמאבק למען הדמוקרטיה והמאבק למען חברה צודקת ושוויונית הם אותו מאבק. אי אפשר להיאבק למען שלטון החוק ולשלוט על חייהם של מליוני בני אדם בלי זכויות. אי אפשר להיאבק למען שוויון ונראות של הקהילה הלהט"בית ולהתעלם מאלה של מזרחים או להשלים עם העלמתן של נשים מהמרחב הציבורי. גם אי אפשר שלא לראות את אי השוויון המתרחב והעובדה שלעוני יש צבע. שמאל הוא תפיסת עולם שלמה וקוהרנטית וכל המרכיבים בה משלימים זה את זו. מה שכן, אני לא בעד להזניח את העשייה הפוליטית עד אשר תוגשם תפיסת העולם הכוללת. תפיסת העולם שלי היא להציב את החזון ברור ונהיר, ולהשיג כל מה שאפשר בינתיים כולל שיתופי פעולה לא שגרתיים. ובכלל, יש גם הצלחות וגם אותן חשוב לסמן ולציין בין כל המאבקים.

אופיר פז: איחוד כל "הדמוקרטים" בישראל תחת הדגל של הדמוקרטיה, אל-מול המשטר הפאשיסטי שכונן נתניהו – זה נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. חלפו כמעט שלוש שנים מהנאום הקרימינאלי "הערבים נעים… באוטובוסים של השמאל" ולא קם מנהיג אחד ליזום את האיחוד הזה, שהוא הדרך היחידה להתגבר על הפאשיזם האנטי-דמוקרטי המפושט. כולם עסוקים בקיטוב ובבידול בתוך המחנה. מיום הבחירות אני חותר להקמת הקואליציה הדמוקרטית. תמיכת חברי מרצ בי כרוכה בהכרה בקריטיות של האג'נדה והחזון של "הדמוקרטים" ובהסכמתם, מראש, למיקומה בראש סדר העדיפויות. נתחיל בשינוי שם המפלגה ל"המחנה הדמוקרטי – הדמוקרטים" (שם המפלגה בראשות שולמית אלוני בבחירות 92', היה "מרצ – ישראל דמוקרטית"). כראש "המחנה הדמוקרטי" אקרא לגבאי, לבני ועודה לאפסן, זמנית, כל דגל אחר או מרכיב זהות אחר. אנו, "המחנה הדמוקרטי" (מרצ לשעבר), נוביל למהפך הדמוקרטי בבחירות.

זהבה גלאון: אני פועלת לקידום זכויות אדם במובנן הרחב, ונאבקת למען חברה צודקת, שלא מוכנה להשלים עם כלכלה מושחתת וריכוזית ופערים בלתי מתקבלים על הדעת בין עשירים לעניים, שלא מסכימה לפגיעה בדמוקרטיה ולא מוכנה לשלוט יותר על עם אחר. אך אני ריאליסטית, ולכן את סדר העדיפויות אני קובעת על פי המציאות: אני מחפשת הזדמנויות לקדם נושאים (למשל, הפללת לקוחות זנות) על פי הזדמנויות פוליטיות ואני מעלה דברים לראש סדר העדיפויות הפרטי על פי חשיבותם. דברים אלו כמובן לא תלויים רק בי, אלא גם במציאות. הנושאים שבהם התמקדתי בעבודתי בכנסת תמיד סבבו סביב זכויות אדם, הפרדת דת ומדינה, פמיניזם ושוויון זכויות ללהט"בים ומאבק לסולידריות חברתית, מתוך הנחה שאעשה את העבודה הטובה ביותר בנושאים שאני מכירה לעומק ומבינה את מורכבותם. אבל לא הייתי מסוגלת לעשות זאת לולא ידעתי שמרצ היא מפלגה שגדולה מכל אחד מהח"כים שלה. כמפלגה, מרצ תמיד דאגה לזכויות עובדים, דיור ציבורי, לגליזציה, זכויות פליטים ושוויון הזדמנויות כלכלי וחברתי.

דוד נוה: במישור המדיני/ביטחוני אפעל לחידוש תהליך השלום בתיווכו של של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי; במישור הכלכלי/חברתי – צדק חלוקתי לפריפריה החברתית והגיאוגרפית, תיקון עוולות, צמצום הפערים ואי השיוויון בחברה הישראלית וחופש מדת; וכן, גם זכויות אדם לגר והתושב הגר בתוכנו.

אבי דבוש: פתרון מדיני הוגן, בר קיימא שישפר את חיי כל הישראלים הפלסטינים והאזור. חברה שוויונית שמתייחסת לתרבות כנכס היא בראש סדר העדיפויות שלי. בישראל יש 1.8 מיליון עניים. יותר ויותר ישראלים עובדים ונשארים עניים. כמעט כולם במינוס. רכישת דירה היא חלום לאדם הפשוט. הדיור הציבורי מדולדל ובמצב רע. חסרים לתקציב – לפי בנק ישראל שלא חשוד בקומוניזם – 140 מיליארד ₪ בשנה לנושאים אזרחיים וחברתיים. תקציב החינוך בישראל לתלמיד נמוך מאד ביחס למדינות המפותחות, וילדי הפריפריות מקבלים חינוך סוג ב' וסיכוייהם להתקדם נמוכים מאד. מערכת הבריאות הציבורית בתת השקעה, בפריפריה בפרט. מקומן של נשים, מזרחים, ערבים, יוצאי אתיופיה ועוד במוסדות ציבוריים ובדרגי הנהגה נמוכים מאד ביחס לשיעורם באוכלוסייה. אני מתכנן להגיע לעמדות השפעה על מנת לשנות את הכיוון הזה ב-180 מעלות.

*
שאלה מס׳ 3
מהם המהלכים שיש בדעתך לבצע כדי להגדיל את התמיכה הציבורית במרצ ולהפוך אותה שוב למובילת מחנה השמאל?

אילן גילאון: להסתער על החברה הישראלית. לבנות שותפויות בעוד ועוד מקומות. לצאת מאזור הנוחות שלנו. מרצ עושה עבודה מצוינת באזורי חיוג 03 ו-09 – אנחנו צריכים לעשות את זה גם באזורי חיוג 08 ו-02. אנחנו צריכים כמפלגה, לא כבודדים, להיות בכל מקום שזקוקים לנו בחברה הישראלית. קו אחד מחבר בין הערבי שלא רוצים להשכיר לו דירה בצפת, לאתיופית שמפלה בקבלה לביה"ס בקריית מלאכי, להומו שמופל בקבלה לעבודה בירושלים, לעובדי הסיעוד הפיליפינים שזכויותיהם נרמסות ברעננה, למנקה הרוסייה באוניברסיטת תל אביב שמנוצלת על ידי חברת קבלן, לילד על כיסא הגלגלים מדלית אל כרמל שגן הילדים שלו לא נגיש – כולם חלק ממעמד הקשת; מעמד זה הוא המקום שבו צעדת האחד במאי של העובדים, מצעד הגאווה של הלהט"בים וצעדת זכויות האדם של האגודה לזכויות האזרח נפגשים. הבעיות של החברה הישראלית הן מגוונות – ואנחנו צריכים להיות שם, בשטח, בסולידריות ובחיבוק. המאבק הפרלמנטרי כשלעצמו בכנסת לא מספיק. רק מרצ שתדע לייצר רגש אצל אזרחים שהיא נלחמת בשבילם ודואגת להם תוכל להוביל את השמאל.

תמר זנדברג: מרצ בראשותי תגשר על הפער שבין התמיכה הציבורית הרחבה בערכי מרצ, לבין התמיכה שזכתה לה בקלפי במערכות הבחירות האחרונות. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להרים את הראש ולהתחיל את מהפכת ה"לא מתנצלים" שלנו. יותר מדי זמן אכלנו את הספין של הימין – זה שאומר לנו מצד אחד שאנחנו לא רלוונטים, קטנים ולא משפיעים, ומצד שני כמה אנחנו עוכרי ישראל מסוכנים. ואנחנו לא שמנו לב שאלה שני דברים סותרים והתחלנו להפנים ולהתנהג בהתאם. האמת היא שאנחנו לא עוכרי ישראל, אנחנו ישראל. לחוק המרכולים קמה התנגדות בתל אביב, בכפר סבא, באשדוד, בטבריה ובערד. הדרישה לתחבורה ציבורית בשבת מגיעה מכל מקום בארץ והיא לא שולית או פריבילגית, אלא נוגעת לרוב המשפחות בישראל שאין להן רכב ואינן שומרות שבת. הדבר הראשון שמרצ זקוקה לו היום זה ביטחון עצמי. כל מה שאנחנו שומעים זה כמה אנחנו לא טובים וכדי להצליח צריכים ללכת ולחפש קהל אחר. די. מספיק. ביטחון עצמי, אמונה בצדקת הדרך, אש בעיניים ורוח לחימה אופטימית ולא מיואשת ומרירה היא הדבר הראשון שחסר לנו. אין לנו צורך לשכנע את אלה שלא חושבים כמונו. יש לנו צורך לסגור את הפער בין אלה שתומכים בנו אך לא מצביעים. זה מה שהביא אותנו להתחנן על חיינו כבר כמה מערכות בחירות. הציבור לא מאמין למי שלא מאמין בעצמו, ובצדק. אני מתכוונת להשיב את הרוח הזאת, למלא אותנו בתקווה ולהתנער מהייאוש. שמאל שמאמין בעצמו הוא שמאל מנצח.

אבי דבוש: מרצ הצטמצמה לעיסוק בעיקר באזור המרכז ובסוגיות לא מספיק רחבות ומשפיעות. בנוסף, היא לא נתפסת כבית חם ומזמין לכל הזהויות הישראליות. הנהגת מרצ צריכה לשקף את כל המגוון הישראלי, ואני רואה את זה כערך שמאל מרכזי העומד בפני עצמו. בנוסף, חשוב לשנות את סדר היום ולעסוק בצורה מחברת בנושאים הגדולים שעל הפרק: מלחמה בעוני, קצבאות קיום בכבוד, העלאת שכר המינימום, שוויון מגדרי בשכר, חינוך איכותי לכולם, שוויון בין פריפריה למרכז, שותפות יהודית-ערבית. מפלגות הן המוסד שזוכה להכי מעט אמון ציבורי – ויש מה לעשות עם זה. אוריד את דמי החבר השנתיים, אפתח מחדש סניפים בכל רחבי הארץ, אחזיר את פעילות השטח וטיפוח מנהיגות מקומית מלמטה, אעביר את כתיבת המצע והחלטות נוספות לבמות של דמוקרטיה השתתפותית באינטרנט.

דוד קשני: על מרצ לזנוח את השיח המפלג ואת האידיאולוגיות הקיצוניות ותחת זאת לטפח שיח מאחד – מבחינה לאומית, חברתית, כלכלית ואף מדינית. הייתי מציע למפלגתי לחבור לגושי המרכז במפה הפוליטית כדי להיות חלק מן הממשלה, ובאמצעות זאת להשפיע באופן ממשי על סדר היום. אני מאמין במהפכות חברתיות וכלכליות, ואני סבור שבאמצעות דיאלוג ממשי עם גושי המרכז אפשר יהיה לשלב כוחות ולהגדיל משמעותית את התמיכה הציבורית במרצ. כמו כן, ברגע שמרצ תדגיש ביתר שאת את הסוגיות החברתיות – היא תמצא אוזן קשבת בקרב החברה הישראלית על כל פלגיה; ולראייה – ב-1992, כאשר הבליטה המפלגה ערכים חברתיים, היא זכתה למספר שיא של 12 מנדטים, רבים מהם הגיעו לידיה בזכות אוכלוסיות שנהגו להצביע מסורתית למפלגות ימין.

אבי בוסקילה: בראש ובראשונה מרצ צריכה לחזור ולהיות מפלגת שטח. שם היא צריכה להוביל מאבקים חברתיים עבור אוכלוסיות מוחלשות, ולא רק כשיש תקשורת אלא באופן יום יומי. מרצ איבדה את הקשר עם הציבור הישראלי משום שניהלה את כל המאבקים שלה דרך הכנסת בלבד, ובעיקר בגלל שנגררה והגיבה ולא עמדה בראש המאבקים הללו. הכנסת היא זירה חשובה ונמשיך לפעול בה, אבל אני מתכוון להוציא את מרצ לרחוב, לגעת בציבור הישראלי, לפתור לו בעיות ולהגשים את החלומות שלו. זו הדרך היחידה להגדיל את התמיכה הציבורית במרצ ולמלא את תפקידנו כמפלגת שמאל אמיתית.

אופיר פז: חובתנו לאתגר את השיח האנכרוניסטי שמאל-ימין-מרכז. לצערנו – מלפיד, דרך כחלון, נתניהו ועד ליברמן, בנט, שקד וסמוטריץ' – אין מדובר עוד בימין, אפילו לא בימין קיצוני. מדובר בתפישה אנטי-דמוקרטית מושרשת שחזונה אתנוקרטיה-תיאוקרטית. כשהשרה רגב משתלחת עם לה-פאמיליה ביציעי טדי: "סלים טועמה מחבל" – זה אינו ימין! במילון האוניברסלי לחזון הזה יש שם: פאשיזם. מול המשטר הפאשיסטי המתעצם, עלינו לעמוד מאוחדים תחת דגל הדמוקרטיה. המשך השימוש במטבעות כמו שמאל או המחנה השמאלני ישאיר אותנו להתבוסס בביצת פוליטיקת-הזהויות הפנים-מחנאית. מעבר מנדטים פנים-מחנאי לא יביא למהפך בבחירות. עלינו להעביר לצד שלנו, של הטובים, את הדמוקרטים שבימין. את אלה שהם קודם-כל "דמוקרטים". בבחירות הבאות ריבלין, מרידור ובגין ישימו בקלפי את פתק "הדמוקרטים" ולא את פתק "הפאשיסטים". אבו-מאזן (של "יח'רב ביתך") ממתין לנו כפרטנר. בקואליציה שאוביל יהיה מקום רק למפלגות דמוקרטיות – ללפיד ("ילדות מספריים") ולליברמן ("בעזה אין משבר הומניטרי") אין מקום בקואליציה הדמוקרטית.

אמרי קלמן: למיטב ידיעתי, מרצ טרם הייתה מובילת מחנה השמאל. עם זאת, בבחירות הקרובות, עם תכנון נכון, מרצ תוכל להיות שותפה מרכזית בהובלת המחנה. בכדי להגדיל את תמיכת הציבור במרצ, על המפלגה להחזיר את היצירתיות, האומץ ואופטימיות לשורותיה. אם מרצ תציג רשימה אטרקטיבית של מועמדים לכנסת ופתרונות חדשים ופרגמטיים – אזרחי ישראל יצביעו לה. אם היא תמשיך בדרך בה הלכה – גם מי שכבר נמצא בה יעזוב. כל האלפים שהתפקדו אליה בשבועות האחרונים התפקדו על מנת לייצר משהו חדש, ולא על מנת לשמר את הישן.

דוד נוה: בדעתי להפגש עם הציבור בצד הימני של המפה הפוליטית, ולהסביר להם בגובה העיניים את העמדות של מרצ שנתפסת בעיניהם ״מתנשאת״ ו״יפת נפש״.

זהבה גלאון: ברור שמרצ הייתה צריכה שידוד מערכות, ובשביל לעשות אותו התפטרתי מהכנסת. את השלב הראשון כבר קידמתי – פתחתי את השורות, הבאתי לפריימריז לרשימה לכנסת ולראשות מרצ וכבר היום בעת כתיבת התשובה יש במרצ 25,000 חברים חדשים – שיא מאז שנוסדה. השלב הבא הוא מיצוי ההזדמנות שפתיחת השורות הזאת מביאה לשילוב של קבוצות חדשות שעד היום לא היה להם ביטוי או ביטוי מספק במרצ: מזרחים, יוצאי ברה״מ לשעבר, פלסטינים-ישראלים ועוד. אני מסתכלת ימינה אל מפלגת העבודה וחושבת שיש שם הרבה אנשים שצריכים לחבור אלינו, ואני מסתכלת על הרשימה המשותפת וחושבת שגם שם יש הרבה אנשים שצריכים לחבור אלינו. ורק אני עם הניסיון שלי והיכולת שלי יכולה להביא אותם. ואם יבואו מפה ומשם ייווצר מפץ בשמאל, ונוכל להציג גם אג׳נדה חדשה ומכילה. השלב הבא הוא השקעה מסיבית יותר בסניפי מרצ ובפעילות בשטח, ויצירת שכבה חדשה של פעילים ופעילות שרק מחכים להזדמנות להשתלב בפעילות שלנו.

*
שאלה מס׳ 4
האם לדעתך תוכל/י לפרוץ את מחסום האיבה שקיים בקרב חלק מהציבור המזרחי למרצ? למשל, בסוגיית הפליטים שעומדת כרגע על הפרק. התמיכה הגורפת שלכם במאבקם של מבקשי המקלט נתפשת בעיני הציבור המזרחי כעוד הוכחה לכך שמרצ מעדיפה את המאבק האוניברסלי של זכויות אדם. כיצד היית מתמודד/ת עם התפיסה הזאת, אילו היה הדבר בידיך?

אבי דבוש: למעמד בישראל יש צבע, יש גיאוגרפיה, יש מגדר ויש לאום. כל מדיניות שתקדם שוויון חייבת להתייחס לבעיות האלה באופן ספציפי ומודע. לעיירות הפיתוח דרוש צדק חלוקתי בהכנסות וקרקעות. לזכאיות הדיור הציבורי מגיעים פתרונות ראויים ומכובדים. למערכת החינוך של הפריפריה דרוש שינוי כיוון מהיסוד. בנוסף, מרצ צריכה לשנות את הרכב ההנהגה שלה כדי לתת מקום ובית למזרחים ולכל הזהויות הישראליות. גם השפה צריכה להשתנות ולהיות מחוברת ומחברת לייחוד ולעושר התרבותי של מזרחים ובכלל. במקומות בהם ארגונים, עמותות ופעילים הובילו את הדרך, מרצ צריכה לתת גב ככל האפשר – למשל לעמותת עמר"ם, תנועת אחותי ועוד. בנוגע לשכונות דרום ת"א, צריך להודות שהן הופלו לרעה מאז ומתמיד. רבים בשכונות מבקשים פתרון שכולל השקעה ואפשרויות עבודה למבקשי המקלט בכל הארץ ולא רק בעיר ומתנגדים לגירוש כאקט שנועד אך ורק להפריד ולמשול מבלי לסייע לשכונות או למבקשי המקלט כלל. זו שפה פוליטית מורכבת שאין בה צדק מוחלט, אבל אני מאמין שהיא אפשרית ושרבים בציבור בשלים לה. הניסיון שאני מביא איתי הוא פעילות שטח של 20 שנה בתחומי הדיור הציבורי, שוויון כלכלי, איכות הסביבה וקואליציות ותנועות של חיבורים מלמטה באזורים שמרצ כמעט ולא פעילה בהם. כל אלה הם גשר להתחדשות מרצ בכל הארץ.

זהבה גלאון: זו לא שאלה שקל להשיב עליה, אבל זו האמת: חובת ההוכחה עלינו ולכן ייקח זמן עד שמרצ תהיה כתובת לציבור המזרחי בישראל. במשך שנים רבות היתה מרצ מפלגה סגורה שלא היה בה ייצוג הולם למזרחים, זו טעות שלנו שאנחנו משלמים עליה – ובצדק. זה בנוסף לטעויות שעשו עוד לפני קום מרצ אחרים, ולצערי זה לא דבר שניתן לתקן בן לילה. מרצ חייבת רשימה מגוונת יותר לכנסת, אבל היא צריכה לעשות זאת כי זה הדבר הנכון לעשות לא בשביל רווח אלקטורלי. גם אחרי שיהיו ברשימה יותר מזרחים, טעויות של שנים לא מתקנים בשניים-שלושה מועמדים חדשים. במקביל, אני לא אסכים ולא אאפשר למרצ לוותר על עקרונותיה. במהותה, תפיסת העולם שלי היא לא של משחק סכום אפס: גירוש מבקשי מקלט מישראל לא ייטיב עם תושבי דרום תל אביב. את זה תעשה רק השקעה תקציבית מקיפה לשיקום האזור. אני לא אתמוך בשליחת פליטים לגורל לא ידוע רק בשם קריצה לאיזשהו אלקטורט. כן, מרצ משלמת מחיר עבור העקרונות שלה, אבל אני תמיד זוכרת שיש עשרות-אלפי אנשים שהצביעו לה רק בגללם.

אבי בוסקילה: זכויות אדם הן זכויות אוניברסליות. הניסיון לחבק צד אחד מבלי לחבק את הצד השני הוא ניסיון שנועד לכישלון. תושבי דרום ת"א הם אנשים יקרים שחייהם אכן השתנו בצורה דרמטית, מעבר לקשיים האובייקטיביים שהיו מנת חלקם עוד לפני הממשלה שלחה לשם את הפליטים. מרצ בראשותי תגיש תוכנית לשיקום דרום תל אביב ובמקביל תוביל את המהלך לטיפול בסוגיית הפליטים. בכל מקרה, נתנגד לגירוש המוני שלא על פי ערכים מוסריים ויהודיים.

אמרי קלמן: השאלה מתבססת על הכללה משסעת בין חלקים בעם שאינה מדויקת, ולכן לא אתרום לדיון מהכיוון העדתי. בנוגע למבקשי המקלט, התמיכה הגורפת במאבקם נתפשת גם בעיני כהוכחה לכך שהנהגת מרצ מנותקת מהשטח, שבאופן סימבולי נמצא ממש מתחת למשרדיה. תושבי נווה שאנן סובלים מקיפוח והזנחה פושעת של הרשויות מזה עשרות שנים, שבהן נהפכו שכונות הדרום למקום מסוכן ומלוכלך. כל סיור בשכונה מוכיח שדווקא רוב מבקשי המקלט מתפרנסים טוב יותר ומייצרים בשכונה תרבות ומסחר. המחסור בביטחון לא נובע מתושבי השכונה אלא נגזרת של מדיניות עירונית בראש ובראשונה. לצערנו, יותר מדי אנשים בישראל מגורשים מבתיהם, מכל מיני סיבות. אני מקשיב לזעקתם, מוצא הזדהות רבה ויודע שרובם המוחלט של תושבי השכונה מבינים שהאשמה אינה מוטלת על מבקשי המקלט. פתרון טוב לשכונת נווה שאנן הוא פתרון שיתקן אותה לכל תושביה, בלי קשר למוצאם.

תמר זנדברג: אני כופרת בהנחת היסוד המובלעת בשאלה כאילו הרעיון של זכויות אדם עומד בסתירה לשוויון ולצדק למזרחים, או כאילו המאבק המזרחי עומד בניגוד להתנגדות לגירוש מבקשי מקלט. זכויות אדם הן זכויות המוקנות לכל בן אנוש מעצם היותו כזה, והמחויבות להן נוסחה אחרי שהעולם ראה מה המשמעויות של נטילתן. לא סתם אחת ההגדרות שאני הכי אוהבת למונח פמיניזם היא "התובנה הרדיקלית שנשים הן בנות אדם". הבעיה שלנו אינה האוניברסליות של מרצ (שהביאה למשל את חוק הדיור הציבורי ואת המאבק להגדלת קצבאות הנכות ואת הרעיון של חוק יסוד זכויות חברתיות), אלא המקומות שבהם היינו עיוורים לאוניברסליות ולא ראינו את המאבק המזרחי כחלק ממנו. אני חושבת שמרצ זקוקה לתיקון בהקשר הזה. תיקון שצריך לבוא לידי ביטוי גם בייצוג ברשימה לכנסת וגם בנושאים ובפעילות כמו צמצום פערים כלכלי, תיקון עוול בתרבות וייצוג הולם. המאבקים למען זכויות קולקטיביות וייצוג לא סותר זכויות האדם אלא נוסף עליהן.

אילן גילאון: "מחסום האיבה" כלפי מרצ בקרב המזרחים זה אחד השקרים הכי אפקטיביים של הימין. כשאני כיהנתי כסגן ראש עיר באשדוד במשך שתי קדנציות לא הרגשתי שום איבה מאף אחד. להגיד שיש איבה זאת הדרך לעוור אנשים לאינטרסים ולצרכים המעמדיים המשותפים שלהם. מי שהזניח את דרום תל אביב במשך 30 שנה, השאיר את עיירות הפיתוח תקועות מאחור והוריד כל ילד רביעי בישראל מתחת לקו העוני – זה אותו שלטון שמשסה עכשיו את אזרחי ישראל במבקשי המקלט. המאבק שמובילה שולה קשת בדרום תל אביב הוא דוגמה מעולה בעיני לאיחוד מאבקים – של תושבי השכונות ושל מבקשי המקלט, יחדיו, למען חיים טובים יותר. זה מאבק שמקדם את הטוב המשותף. ככה צריכים להיראות מאבקי שמאל.

דוד נוה: כמי שנולד במומבאי אינדיה ל״בני ישראל״ שהגיעו כפליטים לחוף המערבי של הודו אחרי חורבן הבית, וכמי שהיה חבר במפלגת הקונגרס ההודי הלאומי שהינה מפלגת שמאל מובהק, אני יכול להעיד כי אין איבה לשמאל אלא תחושת עלבון צורב והשפלה, וכל זאת בשל טעויות שנעשו במתכוון או שלא בשנים של קום המדינה ואחריה.

אופיר פז: אני מעוניין לקדם רק את השיח האוניברסלי של הדמוקרטים מול הפאשיסטים. כל עיסוק במגדירים אחרים כגון מזרחים-אשכנזים או יהודים-ערבים משרת את נתניהו והפאשיסטים ומשחק לידיהם. את מחסומי האיבה העצים נתניהו ב-25 שנה האחרונות. האיש של "הפרד, הסת, קטב, שסה ומשול" חידד את העדתיות ואת המגזריות והפך את השנאה להוויה המנהלת את הישראלים. יש כבר במרצ שמאלנים מזרחים ושמאלנים-ערבים. מזרחים שיסכימו לוותר על "שנאת המערך", המעוניינים לפעול ממקום של אהבה ולא ממקום של שנאה, הם אלה שיגדירו עצמם קודם-כל דמוקרטים. הפרויקטים שלי בשנים האחרונות, כגון יוזמתי להקמת "אתר הנצחה למעברה" (תקוע במשרדה של רגב), תמיכת מכללת "אסכולה" שניהלתי בקבוצות הילדים והנוער של בני-יהודה בשכונת התקווה, פתיחת שלוחה של "אסכולה" בנצרת עם שותף ערבי, תרומתי לחשיפת האמת בפרשת ידי תימן מזה עשור, עבודתי על המנון חדש לישראל בשם: "כאן والآن" (כאן ועכשיו) – כל אלה לא נעשו במסגרת "קרב את המזרחי/הערבי לשמאל".

דוד קשני: אני עצמי בן עדות המזרח וסבור שיש מקום לעודד ייצוג דומיננטי שלהם בכנסת, קל וחומר במפלגות השמאל, כפי שיש מקום לייצוגם בכל זירה ציבורית שיש בכוחה להשפיע. הייתי שמח לו הרכב חברי הכנסת של המרכז והשמאל היה בבחינת ייצוג נאמן להרכבה הדמוגרפי של האוכלוסייה – כור היתוך אמיתי של מזרח ומערב. כמו כן, אני סבור שלבה של מפלגת מרצ רחב דיו ויכול להכיל מאבקים חברתיים מקומיים ומאבקים אוניברסליים גם יחד. בתקופת קום המדינה קראנו לכך "ציונות סוציאליסטית" וידענו לשלב בין ערכי אהבת הארץ, בניין הארץ והגנה על גבולות הארץ לצד טיפוח ערכים כלל אנושיים של סולידריות חברתית, הסתפקות במועט ואהבת אדם – יש מקום להחזיר עטרה ליושנה ולשלב בין הדאגה לעניי עירנו לבין התמיכה בזכויות אדם כלל עולמיות. בנוגע לסוגיית הפליטים – אודה כי יש לי מעורבות רגשית עמוקה בעניין, מאחר שאני תושב דרום תל אביב מזה שישה עשורים. ידוע לכל כי מדובר בשכונות מוחלשות מעצם טבען, שנאבקות יום-יום על חיים הוגנים. המפגש בין שתי האוכלוסיות המוחלשות הוא מפגש טעון, כואב ובלתי אפשרי. אני סבור שיש הכרח לדאוג למבקשי המקלט – להעניק להם אישורי עבודה מסודרים כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד, להעניק לילדיהם חינוך הוגן בבתי ספר ציבוריים משותפים; ולבסוף – למען מבקשי המקלט ולמען תושבי דרום תל אביב – אני סבור כי יש מקום לפזר את מבקשי המקלט ברחבי המדינה באמצעות יצירת תשתיות נאותות של דיור ומקומות עבודה, שיאפשרו חיים בכבוד.

*
שאלה מס׳ 5
תאר/י את ישראל האוטופית בעוד 20 שנה?

אבי בוסקילה: ישראל שיש בה שלום ומערכת יחסים הוגנת עם העולם, גבולות בטוחים, שגשוג כלכלי שמצליח להתחלק באופן הוגן בין כל שכבות האוכלוסייה. ישראל שמאפשרת חופש בחירה מלא לכל אדם לחיות את חייו כפי שהוא מאמין, ובעיקר ישראל בה צעירות וצעירים לא חיים בחרדה מתמדת אלא מסוגלים לחלום חלומות גדולים ולדעת שיש להם את כל האפשרויות להגשים אותם.

זהבה גלאון: אוטופיות זה קל, ולכן אני מעדיפה לתאר חזון מציאותי ובר יישום של ישראל בעוד 20 שנה. ישראל שחיה בשכנות לפלסטינים ומקיימת איתם קשרי דיפלומטיה מסחר ותרבות; מדינה שיש בה הפרדה מהדת, אבל מכבדת דתיים ומאפשרת למגוון זרמים ואמונות להתקיים זה לצד זה בחופשיות; מדינה שהמוחלשים בה לא נאבקים על הישרדותם, כי היא מבינה שכל אחד מאיתנו מרחק מחלה אחת מעוני ושקצבה אינה נדבה; מדינה שיש בה פחות שחיתות מבנית כלכלית ושלטונית, שמכבדת את חוקי העבודה של עצמה, ומקצה די פקחי עבודה כדי שיאכפו אותם; מדינה שנשים בה יכולות להרגיש בטוחות ברחוב ובמקום העבודה, ושזוכות לשכר זהה לזה של עמיתיהן הגברים; מדינה שמכבדת להט"בים, שבה נער טרנסג'נדר לא ישמע מחבר כנסת שהוא "חולה" ונערה לסבית לא תשמע שהיא "סוטה"; מדינה שדואגת לדיור ציבורי אמיתי ומקיף למי שזקוק לו; מדינה שאזרחיה לא מפחדים משוטרים אלימים; מדינה ששריה לא מבזים אותה; מדינה שבה כתב אישום היא עילה להתפטרות, וגזענות לא עוברת בשקט ובמנוד ראש. ואלו לא דרישות מוגזמות. הן אפשריות ואני אפילו מאמינה שנגיע לזה.

אבי דבוש: שוויונית, תוססת, צבעונית, עשירה בתרבות וברוח, מובילה מדעית, בת קיימא מבחינה סביבתית, טבעונית, דוברת עברית וערבית שוטפות, חברה מובילה בשיתוף פעולה מזרח תיכוני, ללא פערים בין נשים לגברים, פריפריה ומרכז ומאד מאד שמחה וקהילתית.

תמר זנדברג: אין צורך לדמייין, מספיק לפתוח את חזונו של הרצל, "מדינת היהודים" – חזון שמתאר מדינה צודקת, שוויונית ודמוקרטית. בגבולות סופיים ומוכרים, בהפרדה של הדת מהמדינה ובאחריות ממשלתית גבוהה על השירותים החברתיים והאזרחיים.

אמרי קלמן: אעשה זאת באירוע החשיפה של הקמפיין שיתקיים במוצאי שבת הקרובה ופתוח להרשמה באתר שלי ובחוגי הבית שאקיים ברחבי הארץ בחודש הקרוב.

דוד קשני: לפני כ-120 שנה פירסם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, רומן אוטופי על צביונה העתידי של מדינת ישראל. "אלטנוילנד" הפליא לתאר את החברה החדשה, שכמו נלקחה היישר ממצען האידיאולוגי של מפלגות השמאל בישראל בת זמננו – חברה חילונית ושוויונית, חתירה לאיזון בין ערכי מדינת רווחה לבין יוזמות פרטיות, חינוך חינם לכל מבית הספר ועד לאוניברסיטה, ועוד ועוד. הרצל האמין כי חלום ומעשה אינם רחוקים אלה מאלה, והודות לחזונו המדיני זכינו לימים למדינה. אני אינני הרצל, קטונתי מהבאת תיאורים אוטופיים בעט סופר לשרטוט צביונה של מדינת ישראל העתידית. יחד עם זאת, ברמה האישית אבקש לסיים את דבריי במשאלה אחת: אני תקווה שלצד ההתפתחויות הטכנולוגיות המרשימות שעוד צפויות לטלטל ולשנות את חיינו מן הקצה אל הקצה, נדע גם לשמור על צלם אנוש ולטפח ערכים של הגינות, אהבת אדם, כבוד הדדי ומעורבות חברתית.

דוד נוה: מדינת ישראל ומדינת ישמעאל (או איך שהם רוצים לקרוא לזה), יחיו זה לצד זה בשכנות טובה, בכבוד והערכה הדדית ושיתוף פעולה לטובת שני העמים ולתפארתם.

אילן גילאון: ישראל שבה אדם שעובד במשרה מלאה מתפרנס בכבוד. ישראל שבה דיור הוא זכות וצורך אנושי ולא סחורה. מדינה שבה כל אזרח יודע שכשהוא נכנס לחדר הניתוחים, שיתפרו אותו בחוט הכי טוב, שהמנתח שלו יהיה הכי טוב, שהתרופה לשיכוך הכאבים שיתנו לו תהיה הכי מתקדמת – בלי קשר לכמה כסף יש או אין לו בחשבון. ישראל שבה כל ילד מקבל שיעורי העשרה, יוצא לטיול השנתי ומשתתף בפעילויות מיוחדות בלי קשר לכמה ההורים שלו מרוויחים. ישראל שבה הכלכלה לא מתנהלת כמו ג'ונגל אכזרי אלא כמו גן מטופח, שבו כל צמח מקבל את המים והדשן שהוא צריך. סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא צעד ראשון במסגרת שינוי המיקום של ישראל במרחב הגיאו-אסטרטגי. הקמת ברית הגנה אזורית, נאט"ו של המזרח התיכון, שתפעל למיגור דאעש, ארגוני הטרור וכל הכוחות הלוחמים הלא-מדינתיים במרחב. מסגרת אזורית, שמבוססת על אינטרסים ביטחוניים משותפים, תתרום משמעותית ליציבות המרחב ותיצור את התנאים המתאימים לנורמליזציה, קידום שיתופי פעולה בתחום המחקר והפיתוח, איכות הסביבה, חינוך, תרבות ומסחר.

אופיר פז: אם נשכיל להתגבש סביב הדגל הדמוקרטי, ננצח בבחירות ונחזיר את ישראל להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, נאחה את השסעים שפער נתניהו ונעמול על איחוד הישראלים ולא על פילוגם. או-אז נשחרר את העם הפלסטיני מהקולוניאליזם שכפינו עליו ונסייע לו לשגשג. אם לפלסטינים יהיה טוב – לנו יהיה טוב. אם אנו במרצ בפרט וב"לא-ימין" בכלל, לא נשכיל להתגבר על ענייני אגו ונמשיך לעסוק בתפל במקום להתמקד בקריטי העכשווי – נצעד זקופים וגאים, בידינו דגלי השמאל, פלסטין והגאווה אלי-קבר, או למצער, אל הארצות שמעבר לים. ישראל לא תתמוטט מיד. דיכוי האזרחים בתוך הבית והאפרטהייד בקולוניה יובילו למלחמת מיליציות בפנים ולמלחמת השחרור של הפלסטינים (שאינתיפאדה היא משחק ילדים לידה) בתמיכת אומות העולם. ישראל המשיחית תשחזר את חורבן בית שני שהביאו הסיקריקים ואת החורבן שהביאו עלינו בר-כוזיבא ורבי עקיבא.

*