מה בין עאהד תמימי לשמאלנית מזרחית

אני מצפה מהקהילה הפמיניסטית המאוד ענפה שצמחה בישראל בשנים האחרונות שתיקח חלק נרחב בהפסקת הדיכוי המשמעותי והגלוי ביותר המתרחש תחת קורת הגג שלה. אני מצפה שהיא תפעל נגד מניעת זכויות דמוקרטיות בסיסיות של נשים (כמו גם גברים וילדים), היכולת לנוע במרחב כאוות נפשן, להפגין בעד זכויותיהן וכל זכות אחרת שאני נהנית ממנה כאזרחית ישראלית שנולדה ללאום הנכון. אין לי ציפיות מהשמאל, אך בהחלט יש לי ציפיות כאלה מפמיניסטיות ומהתנועה הפמיניסטית.

במדינתי חיות נשים שלא זכאיות לזכויות הבסיסיות שלהן אני זכאית (גם לומר ״מדינתי״ זו פריבילגיה) ומחובתי בהגדרה שלי את עצמי כפמיניסטית לפעול להפסקת הדיכוי הזה. סולידריות נשית היא התשתית של הפמיניזם, לא? אז למה בעצם פמיניסטיות לא מתייצבות לצד בנות משפחת תמימי, למשל?

אשתף אתכן בהתלבטות הקשורה להימנעותי כפמיניסטית מזרחית מעיסוק בכיבוש ובמציאות חייהן של נשים פלסטיניות. התחבטתי בימים האחרונים האם לשנות את תמונת הפרופיל לכיתוב: ״Free Ahed Tamimi”, עם מעצרה המתמשך של הנערה הפלסטינית בת ה-17 שהתגרתה בחייל הישראלי. אם לומר את האמת, אני לא אוהבת לשנות תמונת פרופיל בשום מקרה, אבל במקרה הזה רציתי. ובכל זאת לא שיניתי. מדוע? התשובה לכך מורכבת.

חוויית מצוקתה של הנערה שחווה דיכוי יומיומי מאנשים במדים בחסות הממסד לא זרה לי, כמובן שאיני יכולה להשוות עצמי כאזרחית ישראלית בעלת זכויות למצוקותיה של עאהד תמימי, נערה פלסטינית שחיה תחת כיבוש ללא זכויות אדם בסיסיות, אבל בהחלט יכולה להבין את התסכול שלה מול ממסד מדכא בכסות של צדק ומוסר. כאישה, מרוקאית, לסבית אני יכולה להבין איך הממסד מדכא אותך ומתסכל עד כדי כך שבא לך לחבוט בנציג שלו. אוסיף שגם אני הייתי מעורבת פעם במקרה דומה עם שוטר במדים. התסכול שהתפרץ מולו היה רק ביטוי לתסכולי המתמשך, אך אותי כמובן לא כלאו. עאהד תמימי, לעומת זאת, כלואה כבר חודשיים בעוון סטירה לחיל והשבוע הוחלט שמשפטה יתקיים בדלתיים סגורות, בניגוד לבקשתה.

מדוע, למרות היכולת שלי להזדהות ולהבין עמוקות את מעשיה, בכל זאת התקשיתי לתמוך פומבית בעמוד הפייסבוק שלי בנערה הפלסטינית שחגגה את יום ההולדתה ה-17 בכלא הישראלי?

כאן מופיעה התנגשות הזהויות שלי, מזרחית ושמאלנית. על פניו אין קשר בין הדברים, הגדרת המזרחית מעידה על המוצא האתני שלי, הגדרת השמאלנית מעידה על תפיסת עולם פוליטית מסוימת. אך כיום בישראל של 2018, קיים קשר הדוק בין מוצא אתני לתפיסות פוליטיות. להגדיר עצמך כשמאלנית שווה ערך למחיקת הזהות המזרחית שלך או בשפה פשוטה – להיות "משתכנזת״. אני לא בטוחה שזה תמיד היה כך, אבל נדמה שעכשיו זה מאוד מאוד כך. בדיון משפחתי (שלא לומר שיחה קולנית מסביב לשולחן שבת) סיכמנו שאין ימין או שמאל, יש ביבי או לא ביבי, ליכוד או לא ליכוד, ואם אתה או את מזרחים אז ביבי, ואם לא, אז את אשכנזייה. חשוב לציין שבמשפחתי יש נציגות של כל הקשת הפוליטית, החל משמאל רדיקלי ועד ימין כהניסטי.

כיצד נוצר הקשר הגורדי בין שמאלנות לאשכנזיות?

כולנו מכירות את הקשר ההיסטורי של מזרחים למפלגת הליכוד ולשנאה (בלשון המעטה) שרוחשים מזרחים למפלגת העבודה או למפא״י ההיסטורית. המאבקים המתרחשים בימים אלו בעניין חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, העדויות החשובות שפורש בפנינו סרטו של דוד דרעי ״סלאח פה זה ארץ ישראל״ על התעללות ממסדית ממושכת בעולים מצפון אפריקה ועוד, מציפים את השיח על הדיכוי המזרחי ברחבי הרשתות החברתיות.

השיח הזה מעורר תגובות רבות, חלקן גזעניות באופן מובהק. תגובה אחת מני רבות שראיתי לאחרונה בתגובה לפעילה מזרחית, למשל: "הרי את קיר עם כמו המדבקות של כל הסטיגמות של מזרחים – את מטומטמת, אין לך יכולת ורבלית, אחרי שאני מעלה טיעונים את קוראת לי בור וזהו, את תומכת בבנימין נתניהו, ר"מ המושחת ביותר בתולדות המדינה ואת אפילו גאה בטיפשות שלך", הכותב הוא גבר אשכנזי אשר במבט חטוף בפיד הפייסבוק שלו מצאתי קריאות שלו לסיום הסכסוך והשליטה הצבאית בשטחים.

אז השאלה אם ביבי טוב למזרחים או לא היא לא רלוונטית, והניסיונות להוכיח כמה ביבי רע למזרחים הוא מגוחך וחסר תועלת כיוון שהוא רק מנציח את הפערים ואת חוסר ההבנה הבסיסית בנפשות הפועלות ובנזקים של דיכוי ואפליה ארוכת שנים. הנאמנות של המזרחי/ת נתונה למפלגת הליכוד. זו אמנם אמירה דיכוטומית מאוד ואולי מעט אגרסיבית, אבל בשביל להבהיר נקודה חייבות לפעמים להיות אגרסיביות. הנאמנות למפלגת הליכוד היא כמו הנאמנות למשפחה בעבור המזרחי/ת, גם המשפחה הפוגענית ביותר תעניק תחושת שייכות וביטחון. אין אני גורסת כי ממשלת הימין טובה למזרחים או משרתת את צרכיהם, אך כיום היא משמשת כקונטרה למחנה השמאל האשכנזי אשר למזרחית אין יכולת להזדהות איתו, לקחת בו חלק או חלילה להשתייך אליו אלא אם תתכחש למוצאה המזרחי.

הקבוצה ההגמונית והשלטת בישראל היא גם היום, עודנה אשכנזית. זה לא משנה אם הם בשלטון או לא, ברור שעיקר הכוח במדינת ישראל שייך לאותה קבוצה – אשכנזית, שמאלנית, תל אביבית. בבתי משפט, בעסקים, ברפואה, בתקשורת ועוד. גם הנשים פורצות הדרך שסללו דרכן לעמדות מפתח עדיין תשרתנה את הצרכים והאינטרסים של קבוצת האליטה ולא של נשים אחרות שאינן ממוצא אשכנזי.

כשסיפרתי לאחותי (הליכודניקית) על התערוכה המדהימה של רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב חולון (ממליצה בחום!) היא קודם כל שאלה אם היא משלנו או משלהם, כלומר, האם היא נשארה נאמנה למזרחיות שלה או שהיא "מכרה את עצמה" לאשכנזיות על מנת להצליח? השאלה הכעיסה אותי בהתחלה, אבל גם הבהירה לי עוד קצת את הדיכוטומיה שקיימת ועודנה בחלוקה הפנים ישראלית בשאלת עמדת הכוח. הצורך לזהות את עצמך האם לנו את/ה אם לצרינו קיימת כל עוד את בעמדת כוח נחותה יותר. הדרך היחידה לשנות את מאזן הכוחות כשאין לך כוח כלכלי או חברתי היא באמצעות כוח כמותי, שנוצר בהתלכדות לשם מאבק משותף או זהות משותפת. (מעניין ששם המפלגה הנהנית ממצב הדברים הקיים הוא – "ליכוד"). כיום, הכוח היחיד השווה העומד לרשות כל אזרח ואזרחית במדינה הוא פתק בקלפי אחת לארבע שנים (במקרה הטוב).

אז אם לא בעמדות כוח בבתי משפט ואם לא בשליטה בהון או בתקשורת אז באפשרות להחליט מי ינהל את המדינה. הבחירה במפלגת הליכוד והשארתה בשלטון מחזירה למזרחית מעט שליטה במרחב הציבורי שבו היא חיה. אם נחזור לדימוי הנאמנות למשפחה הרי שבחירה במפלגת הליכוד היא בחירה ב"בית". לתת לבוז׳י או דומיו את השלטון משמעו ניצחון מפא״י והנצחת הדיכוי המזרחי, הגדלת הפערים בין מזרחים לאשכנזים וקבירת השיח על ה״שד העדתי״, ולא בטוחה שעם גבאי זה יהיה שונה, למרות שם משפחתו המזרחי.

שאלת העם הפלסטיני הלכוד תחת כיבוש ישראלי, לא רק במובן הפיזי של הכיבוש אלא גם במלחמה על התודעה הישראלית המתנהלת על גבו, מאתגרת אותנו, המזרחים. הפלסטינים הם כלי משחק בידי האליטה האשכנזית, מימין ומשמאל. הימין והמרכז הפוליטי ישתמשו בהם כאובייקט להפחדה והשמאל הפוליטי ישתמש בהם כאובייקט להצלה. בכל מקרה אין גשר רחב דיו המקשר בין מזרחים לפלסטינים כיום, על אף הדמיון הגדול במרכיבים של התרבות והשפה הערבית.

המזרחים והמזרחיות נתונים עמוק במאבק הפנימי להכרה בדיכוי שחוו וחווים עדיין מאותה קבוצת אליטה המתיימרת להציל את העם הפלסטיני. ובפועל איך זה מיתרגם ליומיום? אדגים זאת באמצעות הקהילה והפעילות הפמיניסטיות.

נראה שמרבית העשייה והמשאבים של פמיניסטיות מזרחיות, עולות ברה״מ, אתיופיות ומיעוטים נוספים בחברה הישראלית, היהודית יתרכזו במצוקות פנים מגזריות. במצוקת הדיור הציבורי והמצוקות הנוצרות מתוך החיים בעמדה כלכלית וחברתית נחותה, מצוקה כלכלית יומיומית של נשים וילדים, הכרה באפליה ארוכת שנים וממוסדת, חיים לצד מהגרים, חיים בקו האש בעוטף עזה ועוד ועוד. הפריבילגיה של הפניית המשאבים לעיסוק במצוקות של עם אחר עוד לא קיימת עבור מרבית הפעילות הפמיניסטיות המתמודדות עם הצטלבויות דיכויים על רקע היותן נשים, ממוצא אתני לא אשכנזי, ממעמד חברתי בינוני וממעמד כלכלי בינוני ומטה.

השמאל האשכנזי הליברלי אימץ לעצמו את העם הפלסטיני. זוהי פריבילגיה שניתנה לו על רקע היותו במעמד כלכלי וחברתי בינוני וגבוה. הרי כמעט לא נמצא אשכנזים או אשכנזיות בלשכות הרווחה, במקלטים לנשים, בבתי מחסה לדרי רחוב או בדירות חירום לנשים בזנות. המאבק (החשוב והמוצדק) נגד כיבוש העם הפלסטיני הפך להיות נר לרגליה של קבוצה זו בעם והמקרבן הפך למושיע.

מצד אחד יתקוף האשכנזי השמאלני את המזרחים הבכיינים הדורשים הכרה במצוקותיהם החברתיות ומצד שני ירצה להושיע את הפלסטינים  אשר חיים תחת כיבוש בחסות שלטון הימין. האליטה שקרבנה ועדיין מקרבנת באופן שיטתי וממוסד חלקים נכבדים בעם שלה על רקע מוצאם האתני צריכה לטפח לה עיסוק מחמד, העם הפלסטיני ודיכויו נשמע כמו נושא שמצריך טיפול ולא גובה מחיר כבד מדי, הרי לא יחזירו שטחים במדינת תל אביב ולא יפנו קיבוצים כדי לשכן פלסטינים מתוקף זכות השיבה. בל נשכח שהסבא והסבתא של מרבית הא.נשים בקבוצה זו היו בפלמ״ח ובאצ״ל, מטובי בנינו ובנותינו אשר כבשו אדמות, גזלו רכוש וסילקו אנשים מבתיהם, אבל היום צאצאיהם מכים על חטא. בעצם לא בטוח שהם מודים בחטא או מתחרטים עליו, הם בעיקר מאשימים את נתניהו, בכל דבר. בלי טיפה של לקיחת אחריות.

ואיך כל זה קשור לעאהד תמימי?

ציינתי קודם שאין כיום גשר המקשר בין מזרחים לפלסטינים, שתי הקבוצות חיות כיום תחת דיכוי, באופן שונה ובצורות דיכוי שונות מאוד, אך המדכא הוא אותו אחד – ההגמון האשכנזי שאיכשהו הצליח לשלח את הקבוצות האחת באחרת. על אף הזהות הדומה מאוד, התרבות, השפה, הלך הרוח, המנהגים והיכולת של יהודים מארצות ערב לחיות במשך מאות שנים בשלום ובכבוד עם שכניהם הערבים המוסלמים. אך זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שההגמון מנציח שליטתו על ידי שילוח קבוצות בעלות זהות משותפת האחת באחרת, טקטיקה מוכרת. כיום הזכות שלי לעמוד לצידן של נשים פלסטיניות פקעה ממני כשבחרתי במזרחיות שלי, כיוון שבמצב הדברים כיום ההתנגדות לכיבוש היא של השמאל, והשמאל שייך לאשכנזים. בבואי לתמוך בהתנגדות לכיבוש הפלסטיני באקט הפשוט יחסית של החלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק אני ניצבת מול שאלת זהות. האם אני בוחרת  בזהותי המזרחית או השמאלנית? אקט שכזה מביע הצהרה פוליטית במרחב הציבורי, לחברי המזרחים – הימנים – בפייסבוק אני אומרת – אני לא משלכם.

אבל אני מתנגדת להתנייה זו ובוחרת דווקא מתוך זהותי כאישה פמיניסטית מרוקאית, קודם כל לעמוד לצידן של נשים אחרות, ומסרבת לתת בעלות על מאבק כלשהו לקבוצה מסוימת. אז אני בוחרת בפריביליגיה שלי כאזרחית ישראלית בעלת הזכות להביע דעה חופשית במרחב הציבורי לנקוט עמדה ברורה כנגד כל סוג של דיכוי או כיבוש, בין אם כלפי נשים מזרחיות בשל מזרחיותן ובין אם כלפי נשים פלסטיניות בשל לאומן.

כאישה פמיניסטית המכירה בדיכוין של נשים פלסטיניות אני מרגישה צורך בסיסי ועמוק לתמוך בהתנגדות לכיבוש ואני ניצבת נאמנה לצידה של עאהד תמימי ובנות משפחתה במאבקן לחיים בחירות ועצמאות, גם אם לא החלפתי את תמונת הפרופיל שלי.

לירון כהן היא פמיניסטית, מרוקאית, שדרותית ולסבית