הגיע הזמן לזרם ערבי אלטרנטיבי

רגע לפני שהרשימה המשותפת מתפרקת על רקע משבר הרוטציה (וטוב שכך), הגיע הזמן שהחברה הפלסטינית בישראל תאתגר את המפלגות הערביות לגבי השתתפותן בבחירות לכנסת. בואו נהיה כנים, המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הישראלי, שמונה 13 חברי כנסת, טרם הניבה כל שיפור במעמד האזרח הערבי או הישג פוליטי משמעותי. מנגד, אי הסכמות פוליטיות וחברתיות שבו וחזרו על עצמן, מהמשחק המלוכלך של חד"ש ואחמד טיבי בסוגיית הרוטציה ועד המחלוקת האידיאולוגית לגבי רעיון "המחנה הדמוקרטי" של איימן עודה – במסגרתו הוא מנסה לקדם עם מרצ ופלגים מהמחנה הציוני מעין פלטפורמה פוליטית שמתעלמת מתרומתם לכיבוש, תוך הדחקת בל"ד והתנועה האיסלאמית לשולי הפוליטיקה.

אמת להיאמר, ניתן להמשיך לכתוב מאמרים לגבי הליקויים הפוליטיים בתוך הרשימה המשותפת ולהטיח האשמות. אך לדעתי הבעיה אינה נובעת מאי הסכמות אידיאולוגיות אלה בחזון הפוליטי. לא ברור מדוע המפלגות הערביות עסוקות בלהטיף לעולם אידיאלי, לדאוג לרווחת הכלל, להציג פתרונות לכל הבעיות שצצות, כאשר ברגעי משבר בין הימין והשמאל הישראלי הקפידה הרשימה לצדד בשמאל – ממתווה הגז ועד חוק ההמלצות. זה אותו שמאל שלא הראה שום הסתייגות לנוכח ההכרזה האמריקנית על ירושלים כעל בירת ישראל, ולא עמד לצד החברה הערבית כאשר המשטרה רצחה את יעקב אבו אלקיעאן ומהדי אלסעדי, ושחבריו באופן עקבי לא מהססים להצטרף למקהלה הגזענית בעת הצורך.

עם זאת, גם אנחנו הערבים לא עצרנו לחשוב לרגע שמא ייתכן שהבעיה היא באסטרטגיית הפעולה שלנו. אינני מבין מהיכן מגיע הצורך שלנו, כמי שמשתייכים לקבוצה לאומית כבושה, להציג פתרונות לקבוצה המדכאת. המחשבה שאם נתנהג יפה המדכאים ישנו את דעתם עלינו ויחדלו מלהפלות אותנו ואף יסיימו את הכיבוש היא לא יותר מהבל ליבראלי מערבי, אשליה מנותקת מהמציאות. החברה הישראלית בכל רבדיה מרוויחה מהכיבוש ומהדיכוי ואין לה שום סיבה לשנות את התנהגותה, מגניבת האדמות בגדה המערבית, עבור בניצול כוח עבודה פלסטיני זול, ועד קיום מערכת פוליטית ומשפטית שמקנה זכויות יתר ליהודים. הדיכוי משתלם ליהודים כי שוויון דורש ויתור על פריבילגיות ואנשים מטבעם נלחמים להגן על הפריבילגיות שלהם.

למרות כל זאת, אינני מחסידי התפיסה שלפיה המפלגות הערביות צריכות לפרוש מהכנסת, מה שיאפשר לערבים ציונים דוגמת זוהיר בהלול, עיסאווי פריג׳ או חמד עמאר למלא את הוואקום הפוליטי. מה שאני מציע הוא לאמץ אסטרטגיה שלא ממקמת אותנו עם הימין או השמאל הישראלי, אלא בזרם ערבי אלטרנטיבי שפועל למקסם את רווחיה הכלכליים והחברתיים של החברה הערבית. כלומר להכיר בכך שהפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה סקטוריאלית – מהאשכנזיאדה של מרצ ועד המפלגות החרדיות, ולבחון את היחס שלנו בכנסת מתוך אותה זווית.

לדוגמה, אנו צריכים לשאול למה הרשימה המשותפת התנגדה למתווה הגז, למרות שהייתה יכולה לסחוט את הממשלה לתקציבים לחברה הערבית. הרי גם אם המתווה לא היה עובר והכספים מהגז היו נכנסים לקופת המדינה, אין לנו שום סיבה להניח שהכספים יזרמו למקומות אחרים חוץ מתקציב הביטחון ומפעל ההתנחלויות. דוגמה נוספת – חוק המרכולים: מבחינה כלכלית יש לחברה הערבית אינטרס שהוא יעבור, כדי לצמצם את התחרות בשבת, ושנית, זה הרי ויכוח פנים יהודי. לאור זאת, אינני מבין את הרצון שלנו להתערב בסוגיה אידיאולוגית יהודית, את מי זה מעניין?

הגיע הזמן להתחיל להתבונן על השדה הפוליטי בעיניים מפוקחות וספקניות, ולהכיר בכך שקהל היעד של ההנהגה הערבית הוא החברה הפלסטינית בישראל. עלינו להתנהג עם השמאל והימין כפנים שונות של אותו מטבע במובן הטוב והרע של המילה. הנציגים שלנו בכנסת צריכים לבחון כל מקרה לגופו ולשאול כיצד סוגיות שעולות יכולות למקסם את הרווח שלנו. לגבי המחויבות המוסרית שלהם, זו חייבת להיות בראש ובראשונה מושתתת על הנחת יסוד של היותם חלק מהעם הפלסטיני ועל ההבנה שכל ממשלה מימין ועד שמאל היא רעה לנו. נציגינו מוכרחים להבין שכל עוד אין בפנינו שום אופק מדיני או שותפים פוליטיים, אנו צריכים לדאוג רק לעצמנו.