"זכות הצעקה" ונחת זרועם של השוטרים

בעצם שמה של הסדרה התיעודית החדשה של הבמאי אורי רוזנווקס, שמשודרת החל מאתמול (א') בערוץ 8, טמונה אחת השאלות המרכזיות שבהן היא עוסקת: למי, מתי ואיך מותר להשמיע את קולם, למי אסור ולמי אין ברירה או מוצא אחר אלא לצעוק צעקות לא מנומסות בסגנון ״הם לא נחמדים״.

הסדרה "זכות הצעקה" בנויה מקטעי ארכיון בלבד, כך שהבמאי נותן לגיבורי המחאה, לפוליטיקאים ולתקשורת המסקרת אותם לדבר בקולם. הוא עצמו משפיע על היצירה בעיקר באמצעות החיפוש הארכיוני והעריכה ומאפשר להם בכך הזדמנות להשמיע את קול המחאה שלהם באופן לא מתווך מדי, כך שלכולם תינתן הזכות הזו.

הפרק הראשון שעוסק בפנתרים השחורים ובגוש אמונים מעמיד את שתי קבוצות המחאה הללו זו מול זו, כך שההשוואה ביניהן, בין היחס שקיבלו מהפוליטיקאים ומהתקשורת היא בלתי נמנעת. כמו בסרט הוליוודי שבו המצלמה עוקבת אחרי אחד מבני הזוג ואז אחרי השני בנפרד, בזמן שהצופה מצפה לאיחוד המרגש ובו רכבות מתנגשות וזיקוקים ממלאים את האוויר, כך מוליך אותנו הבמאי אל ההיסטוריה וההווה של המחאה בישראל. כשרואים מי ההורים של מחאות ההווה, אפשר להבין את מחאת האתיופים, מחאות הקוטג׳, מחאת הלא-נחמדים, מחאות נגד גירוש פליטים ונגד שחיתויות למיניהן. שיר הנושא עם מוזיקת הצעקה של אבי בללי, עוזרים למסגר את הפרק הזה ברגשות המבעבעים תחת הקרום הדק של מה שהעין רואה (״רשות הדיבור לחבר סכין, רשות הדיבור לחבר פחד, רשות הדיבור לחבר ייאוש, רשות הדיבור לחבר בחילה״).

רובנו רוצים להאמין שיש לנו השפעה וכוח בעולם, שאנחנו לא רק נתונים לגזירות הגורל של המציאות והחיים המודרניים עוזרים גם לחזק את האשליה הזו: תרופות שלא היו בנמצא, תנאי הגיינה וניתוחים למיניהם האריכו את החיים באופן משמעותי וחלקם מעניקים אשליה שאפשר להישאר צעירים לנצח: להחליק קמטים ולהרים עפעפיים. קשה לנו לקבל את העובדה שיש דברים שאין בכוחנו לשנות ושהזמן עושה את שלו וכולנו נמות במוקדם או במאוחר. מהסיבה הזו אנחנו מגיעים לצפייה בסרט כזה עם משאלה לסוף טוב, להצלחה ולהשפעה על המציאות החיצונית. זו גם אחת הסיבות שבעטיה קשה לנו להודות שיש מחאות שנכשלות או מצליחות רק לטווח ארוך או כחלק ממאבק כולל ו/או מזיקות. קשה לנו גם להודות שמחאה שמצליחה, הצליחה מסיבות אחרות לגמרי. כלב תחש של חברים היה נוהג לנבוח על הרכבת שחלפה כל עשר דקות ליד הבית, כאילו הוא מגן עליו מפלישה המונית. וכך כל עשר דקות הוא זינק ממקום מושבו, לקח לעצמו את זכות הנביחה האינסטינקטיבית שלו וחזר למקומו מרוצה על כך שהצליח שוב להבריח אותה ולהגן על הטריטוריה שלו בחדר האורחים.

את הדוגמאות הללו כדאי לזכור לפני שמותחים קשר נסיבתי, שאנחנו כל כך נוטים למתוח בין שני אירועים: היינו רוצים להאמין שגוש אמונים הצליחו בפעולתם, כיוון שהם מלאי אמונה בצדקת דרכם, כמו שאומר ימין סוויסה בסוף הפרק. אבל האם מרטין לותר קינג לא היה משוכנע? ומלקולם אקס? הם היו כל כך משוכנעים ומאמינים, עד שהם הקריבו את חייהם למען זכויות השחורים בארה״ב ובעולם בכלל. אבל היו גם כוחות גדולים מהם והם מחו כמיעוט נגד אינטרסים של כוח וכסף. כמו גם הפנתרים השחורים בישראל, שדרשו צדק חברתי וזכויות שוות לכולם – כולל כמובן לפלסטינים – כל זה בזמן שגוש אמונים דרשו לקיים אינטרסים של אליטה, שרק הולכת ומשמינה מאז. במובן הזה, הסוף של המחאות הללו הוא יחסית ידוע מראש, אבל הפרק מראה את רגעי הלידה שלהן, את הפיטום או ההרעבה של התינוק שהולך להיוולד מכל אחת מהמחאות הללו.

"זכות הצעקה", פרק ראשון לצפייה:

אנשי הפנתרים השחורים ואלפי המפגינים המזרחים חוטפים מכות מהמשטרה והתקשורת מתארת אותם כאלימים ואת המשטרה כאילו השוטרים סיימו הרגע בהצלחה קורס להרגעת רוחות. כך מתוארת ״הפגנה בלתי חוקית״ של הפנתרים בכיכר ציון, שבה המשטרה לא התערבה בכלל ״כל עוד״ המפגינים לא ״הפריעו״ ונהגו באלימות. בסוף אכן יש צעקות באופן מובן. התמונות הברוטליות מדברות בעד עצמן, בעוד שפורעי החוק האמיתיים של גוש אמונים מדברים במתק שפתיים, נענים בדיבורים ושכנועים של חיילים אותם הם תוקפים, בזמן שהחיילים מנהלים איתם שיחות על מוסר (מוסר!) ושומרים על איפוק.

הפנתרים השחורים – רובם גברים בוגרי חיי רחוב עם סצינות יומיומיות של משטרה על סוכניה, סמים וזנות – יודעים שיש להם ענין עם ממסד עוין וצבוע, שמנסה ומצליח למסגר מחאה על צדק חלוקתי כאיום בטחוני (גולדה הכמו תמיד מזועזעת ״איך יכולה יד יהודית לזרוק בקבוק מולוטוב״ בירושלים, שבה הערבים ״בדרך כלל בשקט״. היא אף פעם לא מאבדת שליטה ולא צריכה לצעוק. כשאת ראש ממשלה את יכולה לדבר בקול של דודה אנגלוסקסית שלקחה כדור שינה ולהורות על הפצצות באופן רגוע).

הפנתרים גם מבינים שלא יעזרו להם ניסיונות לעבור בתור ילדים טובים מציון. הם שייכים לדור שלא יכול להסתיר את המזרחיות שלו וגם לא מעונין בזה: המבטא של סעדיה מרציאנו, צ׳רלי ביטון, ראובן אברג׳ל ואחרים נותן את קולו והם לא מנסים להיכנס לתוך חליפות פשתן בקיץ ולא מנסים לחקות דיבור והתנהגות שירגיעו את נציגי השלטון. הם מוחים עם דגל שחור, מעבירים ביקורת על גח״ל ועל ניצולו את המזרחים ונאלצים להפסיד בסופו של דבר, לאחר שהשב״כ מייסד את ״הפנתרים כחול לבן״ עם סוכניו, שלוקחים מהפנתרים השחורים את הקולות החסרים להם כדי להיכנס לכנסת. מלחמת יום כיפור מתיכה את כל החברה הישראלית בשכול ומוות ומשתיקה את גל המחאה הזה. לצפירה בבתי הקברות יש זכות צעקה.

לעומת זאת, אפשר לראות איך גוש אמונים מקורבים לשלטון: לפוליטיקאים, לצבא ולתקשורת. חנן פורת מחליף מילים עם קציני צבא שתומכים בהתנחלויות. כל זה נעשה בנועם ומשובה, כאילו הוא ילד שבונה והורס בתים עם טרקטור בארגז החול בגינת הבית שלו. למה בעצבים באמת, אם זה לא כתוב בהוראות של המחזאי? ההתנגשות כביכול בין המתנחלים לבין הצבא היא של שתי קבוצות אשכנזיות, שמשחקות בשוטרים וגנבים. הוא מדבר במונחים צבאיים על ״מבצע״ הקמת מאחזים ובסופו של דבר מסוקר על ידי התקשורת כבעל הבית ולא כמתנחל (ובקולו של חיים יבין לפני הבחירות, שאומר ״אנחנו מתארחים אצל חנן פורת״, כאילו שהוא לא עיתונאי ישראלי בתקופת בחירות, אלא אורח מפינלנד שבא ללמוד על מנהגי הסוכה). הצילומים, הדיאלוגים והמבט ההיסטורי מתוך הידע של היום, מראים את המשחק המשותף של ממשלת ישראל והמתנחלים: הם משחקים בחתול ועכבר בזמן שברור שמדובר בחתול וחתול, שהאחרון מתחפש לעכבר, כדי שאף אחד לא ישים לב שהוא שומר על השמנת.

את זה הבינו גם בתנועת האוהלים, ואפשר לראות את ימין סוויסה מנסה להשיג צדק חברתי וחלוקתי בתוך הקו הירוק, באמצעות הקמת ההתנחלות המזרחית ״אוהל מורה״. וכדי להראות ששום דבר כמעט לא השתנה מעט, חוץ מהעליה ברמת האלימות שהמשטרה מפנה כלפי מפגינים היום והעובדה שגם מפגינים ומפגינות אשכנזים כמו דפני ליף גם נפגעים מנחת זרועם של השוטרים, אפשר לראות תמונות עדכניות יחסית ממחאת האתיופים במרכז תל אביב שדוכאה ביד חזקה ובזרוע נטויה על ידי המשטרה שרדפה באכזריות אחרי המפגינים. גם המפגינים האתיופים צריכים לצעוק, הדיכוי של הפוליטיקאים דואג לכך שהם יצעקו, ואם זה לא קרה השוטרים יכו אותם, כך שהם יאלצו לצעוק מרוב כאב. ויש סיכוי טוב מאוד, שרוב השוטרים הרודפניים הללו הם בני הדור של בני הפנתרים השחורים.

גם המפגינים האתיופים מאוד מאמינים בדרכם ומוכנים לספוג חבטות והשפלות וקשה לשבור את רוחם, אבל המדכאים שלהם מחזיקים נשק, אלות והרבה כוח להרוס את נפשם וגופם. מה שנשאר למפגינים הוא רק הקול הקטן של כל אחד, עד שייאלם. השוטרים הם בניהם של אלו שחטפו מכות, נשלחו לבתי ספר מקצועיים וזכו להיות שוטרים עם קביעות ואלות ועכשיו נהיים הסדיסטים בשירות המשטר. הם התמחו ברדיפה של שחורים אחרי שינקו את הרעל של התקשורת הישראלית שסיפרה על הפנתרים השחורים בישראל שהם תומכים של ״קיצונים ואלימים בארה״ב״ ולא ברור אם הם בעלי דעות עצמאיים או ששמאלנים הלבישו עליהם כאלו (כי מזרחים הם הלא נעדרי מחשבה עצמאית וקל להסית אותם לחשוב כך או אחרת, בשל האמוציונליות הגלומה בהם והיותם נשלטים על ידי דחפים פרימיטיביים).

הזכות לצעקה ולקול עצמאי היא כמו הזכות לכבוד בסיסי עם דיור ראוי, טיפול רפואי וחינוך טוב שיאפשר לך לדבר בקול רהוט וברור. ההסברה הישראלית גורסת שהזכויות הללו הם של כולם, אבל למעשה רק למי שהשלטון חפץ ביקרו, יש יכולת גם לממש אותה. מי שמקורב לשלטון, ממילא נזקק פחות להשתמש בזכות הצעקה.