האבטלה בשפל אך הצנע החברתי נמשך

1. תקלה בתאוריה הכלכלנית

שיעור האבטלה בישראל, העומד על 3.7% בלבד, הוא הנמוך ביותר שנמדד בגבולותיה הכלכליים של מדינת ישראל מזה עשורים. ישראל לא יוצאת דופן בעניין זה. כך למשל, שיעורי האבטלה בארה"ב אף הם נמצאים בשפל היסטורי.

כל זה היה טוב ויפה (נניח) אם היו נלוות לירידה באבטלה מספר תופעות, שביניהן: עלייה בשכר העובדים, עלייה בהשקעות היצרניות, עלייה בפריון העובדים, עלייה בשוויון, עלייה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה ועלייה באינפלציה. גם אם מתקיימת עלייה בחלק מהפרמטרים, היא נמוכה בהרבה מן העלייה שמכתיבים המודלים הכלכלניים.

תגידו: לא נורא, כולה מודלים של הכלכלנים, זה לא שהם לא טעו בעבר. העניין הוא שהמודל הזה, הקושר בין שיעור האבטלה לבין האינפלציה משמש את הכלכלנים בשתי הזרועות של השלטון (בבנק המרכזי ובממשלה) בבואן לנהל את המשק. הקשר הזה משמש כאינדיקטור לקביעת מחיר הכסף ושיעור הגרעון הממשלתי (אם כי הכלכלנים איבדו את שליטתם באחרון). בגדול, זה משקף את העובדה שלכלכלנים אין באמת מושג מה קורה בכלכלה וישנה האפשרות הממשית שהם שופכים מים לדלי מלא חורים. או בעברית בת ימינו: לפנינו בעית משילות קשה. זה גם לא שחוסר היכולת להבין ולנהל את הכלכלה באמצעות המודלים היא תופעה חדשה, שכן מאז הביאו את העולם למשבר של 2007-8 אין לכלכלנים מושג מה פה קורה פה.

2. יש חור בדלי, הו יונה הו יונה

לקשר בין האינפלציה לאבטלה (ולכל שאר התופעות) היסטוריה קצרה אך חשובה לענייננו. בקצרה ובפשטנות מה: בשנות החמישים של המאה העשרים נוסח הקשר בין שני משתנים אלה באמצעות "עקומת פיליפס". זו מצאה תחליפיות בין אינפלציה לאבטלה. רוצה לאמר: עלייה באינפלציה גוזרת ירידה בשיעור האבטלה. המדיניות הקיינסיאנית שמשלה בכיפה באותן שנים בעולם העשיר (ישראל לא הייתה אז חלק ממנו) ניצלה את הקשר הזה על מנת לנהל מה שמכונה מדיניות צד הביקוש ודאגה לשמור על שיעורי אינפלציה שיגרמו לשיעור אבטלה נמוך.

זה בתורו הביא לעלייה במחיר שהעובדים – שגם כך היו מאוגדים בשיעורים גבוהים – יכלו לגבות עבור עמלם. מה שהביא בין היתר לעליית השוויון. מאחר שעלייה בשוויון מבוססת על העברת עושר מעשירים לעניים ומעמד הביניים, עלייה זו בשיעור השוויון תרמה לעליה בצריכה מן הסיבה הפשוטה שככל שאדם יותר עני הוא צורך חלק גדול יותר מהכנסתו. העלייה בצריכה של מעמדות אלה הביאה בתורה לעלייה בצמיחה ולעלייה באינפלציה וחוזר חלילה.

עכשיו, למעט איגודים, נשים, ולא לבנים עם כוח אין דבר שהניאוליברלים אוהבים פחות מאינפלציה. ולכן הם עמלו על נטרול הקשר הזה.

3. המזימה הניאוליברלית

בגדול, המאמץ התרכז בשני אפיקים. הראשון היה תיאורטי, ואותו הוביל מילטון פרידמן בשנות החמישים והשישים באמצעות המצאת המונח אבטלה טבעית ונטרול הזרוע הפיסקלית על ידי "הוכחה" שנזקה של מדיניות זו עולה על תועלתה הבטלה בשישים. התוצאה של התקבלות התיאורמות שהציע פרידמן בקרב הכלכלנים הביא לכך שהם קיבלו כמובן מאליו את שיעור האבטלה הקיים (והגבוה) כ"טבעי" ואת ההנחה שמדיניות פיסקלית של הרחבת גרעונות לא תביא לצמיחה אלא סתם לעלייה באינפלציה. באופן לא מפתיע, צמיחתו יש מאין של צבא מילואים של מובטלים לצד המלחמה שהוכרזה על האיגודים והלא לבנים שהובילו טנקי המחשבה הניאוליברלים הפחיתו מכוח המיקוח של העובדים ומנעו את כל התהליכים המתלווים לעלייה בכוח המיקוח שלהם כולל אינפלציה.

האפיק השני היה חיסול מדינת הרווחה כפי שהכרנו אותה, כדברי ביל קלינטון שהוביל מאמץ זה בארה"ב בשנות התשעים. בגדול, מדיניות זו חתרה להביא לשינוי בתפקיד המדינה שעד אז ראתה את תפקידה בהגנה על חיי העניים מפני ניצולם בכל מחיר בשוק באמצעות דיור ציבורי וקצבאות המבטיחות קיום בלא קשר לתעסוקה. כל אלה הביאו לכך שא/נשים לא היו צריכות לעבוד בכל מחיר בשביל לקיים את עצמן וילדיהן. השינוי שהוביל קלינטון הפך את היחס: הבטחתו היתה שהשלטון ידאג שאזרחיו יחיו כל עוד יעבדו. הדבר נעשה על ידי הפניית הכספים (וקיצוצם, ברור קיצוצם, אסור להיות תמימים מדי) שהופנו לדיור ציבורי לסיוע בשכר דירה והקצבאות אותן נערי האוצר מכנים "מחליפות עבודה" למס הכנסה שלילי ויישום תוכנית ויסקונסין.

כל זה הביא, מלבד סבל בל יתואר לעניות, לכך שהקשר בין אבטלה לאינפלציה נותק, או לכל הפחות אבד ממובהקותו. האירוניה היא שניתוק זה הביא דווקא – תיאורטית, גם אם ההכרה בכך טרם חלחלה לקודקודם של הכלכלנים – לכך שהתיאורמות של פרידמן הוכחו כלא יותר מאפרטוס אידיאולוגי שמשמש לניצול העניים העובדים על ידי ההון ומשרתיו.

4. נתוני האבטלה הנמוכים
הסיפור המתרחש בגבולותיה הכלכליים של ישראל שונה במאפייניו מהסיפור בארה"ב. ראשית, בישראל לא הייתה מדינת רווחה מעולם. שנית, התהליכים התרחשו באיחור אופנתי של עשור עם יישום חומת המגן הכלכלית של הצנע החברתי וההתעללות בעניים החל מ-2003 אך ללא יישום משמעותי של תוכנית ויסקונסין ומס הכנסה שלילי עד לאחרונה. יתרה מכך, בגלל שיעור ההשתתפות הנמוך יחסית בכוח העבודה בישראל של אלה שבניכויים מצבנו מצוין לפני 2003, השינוי במדיניות הרווחה הביא לכעשור של צמיחה שהתבססה על הגידול בכוח העבודה בכל מחיר. כל זאת על רקע עולם השקוע במיתון ארוך טווח. הדברים הללו השתנו לאחרונה.

כיום, כך נדמה (ובהעדר סטטיסטיקה נורמלית ומיעוט המחקר הנגיש לציבור, זה יישאר ברמת הנדמה) שיעור האבטלה הנמוך בישראל נובע מכמה מקורות, ביניהם שניים שהתיאוריה הכלכלית מכירה: בועת נכסים שמגדילה את צריכת בעליהם ועלייה בשכר המינימום שהגדילה את צריכת העניים. שתי תופעות תורמות יחדיו לגידול בביקוש המקומי המניע את הצמיחה. לצד אלה אנו עדים למיצוי המדיניות של הצנע החברתי וההתעללות בעניים הבאה לידי ביטוי בירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה. אולם ישנו גם גורם נוסף שנוטים להתעלם ממנו, שאליו הפנתה האקטיביסטית ריקי כהן בן לולו את תשומת הלב בפוסט שנכתב עם פרסומה של כתבה בוואלה החוגגת את הצניחה במספר הנשים הדורשות הבטחת הכנסה: "היו צריכים לכתוב 'הפעלנו טרור בירוקרטי על נשים, הצלחנו לשלול הרבה קצבאות לנשים שעובדות בשכר זעום ובתמורה גם יוצרים להן חובות בביטוח לאומי'. זו אכן בשורה ליום האישה אבל הם התבלבלו בכותרת".

למעשה, הדבר מתבצע באמצעות חידושה "מתחת לראדר" של תכנית ויסקונסין בישראל בשם הרענן "מעגלי תעסוקה".

מה חלקו של כל גורם? קשה להעריך בהיעדר נתונים וניתוחם על ידי נשות מקצוע האמונות על מלאכה זו. אבל ברור שההישג של שיעורי האבטלה הנמוכים שנחגג על ידי שלטון נתניהו ושותפיו לדרך כדוגמת התודעון (הארץ) והפמפלט (דה-מרקר) מושג בין היתר על ידי הפקרת חייהן של נשים עניות לטרור בירוקרטי, ושטרור זה הוא רק צעד ראשון במסע הייסורים המותווה להן. ואת זה צריך לעצור.