די להפצצות

גם למען בטחונה, על ישראל להפוך את פירוז האזור ליעד מדיניות מוצהר, כחלק ממדיניות שחותרת להסכמי שלום עם שכנותיה
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

ההחלטה להפציץ הכור בסוריה היא חלק מתפיסה כללית – "דוקטרינת בגין", אשר מוצגת כגישה להגנה עצמית: לישראל מותר, והיא אף חייבת, למנוע בכוח פיתוח יכולות גרעין בקרב מדינות עימן היא נמצאת בעימות. אולם תפיסה זו רחוקה מהצגת התמונה המלאה. בבסיס, נמצא את מדיניות הגרעין הישראלית והעמדה שמחייבת בלעדיות גרעינית (לפי פרסומים זרים) גם במחיר עימות מזוין. על פני הדברים, מדיניות הבלעדיות הגרעינית היא מדיניות מפוקפקת מבחינה מוסרית. זה תקף משני צדי המשוואה – קיומה של תכנית גרעין (אף אם היא ממותגת כ"ברירת שמשון"), והנכונות לאכוף בלעדיות בכוח. אולם לא אנסה לדון בשאלות מורכבות אלו כאן.

ככל הידוע לי, במשך השנים עיראק, לוב וסוריה ניסו לפתח כורים ויכולות גרעין, ישנה תכנית הגרעין האיראנית, ואנו שומעים גם שערב הסעודית מבקשת לפתח תכנית משלה כמשקל נגד לתכנית זו. העתיד ודאי צופן לנו עוד התפתחויות מסוג זה. עובדות אלו מעוררות שתי שאלות: הראשונה, היא עד כמה תכנית הגרעין הישראלית היא זרז להתפתחויות אלו ולאלה שעוד יבואו. השאלה השנייה, היא האם הבלעדיות הגרעינית היא הדרך הטובה ביותר להגן על ישראל מפני איומים קיומיים.

לגבי השאלה הראשונה, התשובה מורכבת. מראשית פיתוחה של תכנית הגרעין העלו מתנגדיה את החשש שזו תאיץ במדינות אחרות לפתח תכנית משלהן. ואכן, קל לראות במאמצים של מדינות אחרות תגובה לגרעין הישראלי ותו לא. אולם ספק אם בכל המקרים זה נכון, או לגמרי נכון. לתכנית הגרעין האיראני למשל היסטוריה ארוכה, הקשורה לאופן בו תופסת עצמה איראן באזור וה"פצצה הפקיסטאנית" מעברה השני. עם זאת, קשה שלא לראות בקיומה של תכנית הגרעין הישראלי גורם נוסף, וחשוב, הן במקרה האיראני והן במקרים אחרים.

השאלה השנייה חשובה אף יותר: האם המדיניות הישראלית הנוכחית עדיפה במשהו על פני מדיניות אשר חותרת לפירוז אפקטיבי של האזור? פירוז אינו מטרה קלה להשגה. עם זאת, מזה כשלוש שנים יש לנו דוגמא לפיקוח אפקטיבי – הסכם הגרעין עם איראן. אולם הקושי המרכזי אינו טכני, אלא מדיני. הסכם פירוז אזורי יחייב משטר פיקוח משותף ומבוסס (גם) על מנגנונים משותפים, ומידה לא מבוטלת של שיתוף פעולה והבנות. כפי שגורסת ישראל הרשמית זהו אכן היעד הראוי, אולם מימושו תלוי בקיומם של הסכמי שלום.

אולם בעוד שישראל הרשמית וסרבנית השלום פונה להעדרם של הסכמים כאל תירוץ להמשך מדיניות הבלעדיות הגרעינית, הפתרון המתבקש הוא ההפך הגמור: גם למען בטחונה, על ישראל להפוך את פירוז האזור ליעד מדיניות מוצהר, כחלק ממדיניות שחותרת להסכמי שלום עם שכנותיה. מדיניות זו גם תציב מכשול גבוה ואף בלתי עביר בפני פיתוח יכולות גרעיניות בקרב שכנותינו, וגם תצמצם ואף תבטל את הצורך בפעולות לוחמתיות.

ליוזמה רצינית משולבת ביוזמת השלום של הליגה הערבית ויוזמת שלום עם הפלסטינים יימצאו פרטנרים רבים באזור. מה כבר אפשר להפסיד?

שתי ההתנגדויות המיידיות לרעיון של פירוז אשר חוסמות את הדיון עוד לפני שהחל הן הקושי בהגעה להסכם, והאפשרות שהפיקוח או האכיפה לא יצלחו. לגבי הקושי בכל להגיע להסכם – ברור שהצלחתה של מדיניות אשר חותרת לפירוז אינה מובטחת. אולם ראשית, ליוזמה רצינית משולבת ביוזמת השלום של הליגה הערבית ויוזמת שלום עם הפלסטינים יימצאו פרטנרים רבים באזור. שנית, מה כבר אפשר להפסיד? שוב, צריך לזכור מה עומד על הפרק ומהן הסכנות שיוזמה כזו באה למנוע.

ומה באשר לטענה שהסדר פירוז הוא הימור פרוע, משום שייתכן שהוא לא יצלח – למשל, שלמרות אמצעי הפיקוח מדינה בהסדר תצליח לפתח מתחת לאף נשק גרעיני, או שמנגנון האכיפה נגד מדינה שמפתחת נשק כזה ייכשל? חשוב לדון ולעיין באפשרויות הללו. אולם ההתנגדות הזו מבטאת כשל מחשבתי נפוץ. לא נכון להשוות בין הסדר פירוז על סכנותיו לבין המדיניות הקיימת בהנחה שהיא מצליחה. ההשוואה הנכונה, כמובן, היא בין הסדר פירוז על סכנותיו, לבין המדיניות הקיימת על סכנותיה.

גם בלי הסדר פירוז איש לא מבטיח שהמודיעין יצליח לגלות כל תכנית גרעין שמישהו מנסה לפתח מתחת לאף (והמקרה הסורי יוכיח), ואף אחד לא מבטיח שאם תתגלה תכנית כזו ישראל שוב תצליח לפגוע בתכנית כזו ולהשמידה, ובפרט מבלי להביא למלחמה.

אם כך, השאלה אינה האם ישנה אפשרות – דחוקה ככל שתהיה – שמדינה כלשהי תבקש לרמות את משטר הפיקוח, לפתח נשק גרעיני, ותצליח לעשות זאת בהסתר. השאלה היא עד כמה, אם בכלל, קיומו של הסכם כזה מקטין או מגדיל את הסיכוי שזה יקרה. כך גם לגבי האפשרות לפעול באופנים שונים אם ישנה תכנית כזו. השאלות הללו רציניות מכדי להשאירן בלא דיון.

לסיכום, נראה שהמדיניות הקיימת דחפה כמה מדינות לפיתוח תכנית גרעין, והביאה לכמה תקיפות והרבה מאד פעולות אחרות. הקונצנזוס הקיים מופקר. הגיע הזמן לקדם אלטרנטיבה טובה יותר לביטחון ישראל וביטחון האזור.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    במהלך השנים לא תהיה כל אפשרות למנוע פיתוח נשק גרעיני לכל מי שיחפוץ בכך.
    נכון שכל עוד המצב באזורנו סוער, אנחנו חייבים לשמר את כוחנו או לפחות את עמימותנו.
    אינשאללא לכשיבוא השלום – מאזן האימה "ישליט סדר" וימנע שמוש בכוח משחית. גם כיום ישראל לא תוכל למנוע התחמשות בידי המדינות הסובבות אותנו – אלא אם תחפוץ בויתור על יתרונות השלום ותצא למלחמה לחיים או למוות.

  2. סמולן

    תראה. משום מה, אף אחד לא מעלה את המובן מאליו: שלנוכח תכנית פירוז איזורית, כולל פירוק כל מאגרי הנשק הגרעיני הקיימים, ישראל תצליח לפתח לה בחשאי ארסנל קטן וסודי של הנשק הזה, ותפעיל אותו כדי לרסק את שכניה התמים.

    הסיבה לכך, כמובן, היא שזוועות האנטי ציונות לענפיה עוד לא הובילו את ישראל להפעיל את הארסנל הזה אפילו פעם אחת. לכן, ישראל היא בוודאות משתמשת אחראית בכח קטלני מהסוג הזה. יתכן שגם איראן, דעאש ובאדר-מיינהוף מהסרט החדש הם כאלו, אבל אין לדעת.

    אבל באמת שלא זה העניין, אלא המחשבה המוזרה שהערבים ראויים להפקיר את גורלם בידי מילת הכבוס הציונית, ושראוי שיעשו כך. מילא שזו טענה מוזרה בהעוקץ, זו טענה מוזרה בכלל. נראה לי שיש לכך כמה תשובות, כולן ספקולטיביות:

    1. הכותב משוייך למיליה החברתי שיעסוק באכיפת הפירוז על ישראל, ועל סמך היכרות טובה עם אנשי שלומו הוא משוכנע שהדבר אפשרי.

    2. על ישראל יוטלו מגבלות חמורות במיוחד, אולי בגין זמינותה המופלגת של הטכנולוגיה הזו במדינה היחידה באיזור שממש שולטת בה כבר. אין לדעת באילו אופנים יבוצע הפיקוח הצמוד, אבל למען שלומם של שכנינו יתכן שיכלול כליאה או חיסול של מדענים ומהנדסים במקצועות רלוונטיים. או משהו ברמת מחוייבות דומה.

    3. לחילופין, יתכן שהכותב מאמין שיש פער עקרוני כלשהו בין ישראל ושכנותיה, שיהפוך את הפיקוח והענישה לקלים ויעילים גם בלי משתפי הפעולה מהסעיף הראשון או רבי הטבחים מהסעיף השני. תכונה כזו יכולה להיות, נאמר, גודלה הקטן של המדינה, קלות פיקוח מודיעיני עליה, רגישותה לסחיטה כלכלית ואחרת, וכן הלאה. מימדים שלא קיימים אצל שכנינו, אבל מאפשרים לישון בשקט ביחס לאיום שבהתגרענות ישראלית חשאית.

  3. ליכודניק

    דומני שהכותב יורה חץ מוסרי ואז משרטט סביבו מטרה תועלתנית,
    כלומר- החליט שמדיניות הגרעין של ישראל פסולה, ואז מנסה להראות שהיא מסוכנת.
    הוא שואל שתי שאלות:
    – האם מדינות ישראל דוחפת את שכנותיה לפיתוח גרעיני משלהן
    – האם מדיניות ישראל יעילה, ביחס לפירוז
    כל הראשונה הוא מודה שלא ניתן לענות*,
    על השניה הוא עונה בהתפלפלות כי יש לשקול את *סכנות* המדיניות הקיימת (סכנות שטרם התממשו ב-60 שנה: אף מדינה ערבית לא הגיעה לגרעין חרף אי-הפירוז), קורא לקיים דיון, ומסכם בכך שמדיניות הפירוז היא חלופה טובה יותר.
    כלומר, הטענה כי מדיניות הגרעין אינה מועילה- לא בוססה.

    אבל סבבה, בוא נישאר רגע ברמה המוסרית.
    אני מצדיק לגמרי את המונופול הגרעיני של ישראל.
    ישראל נתונה לאיום קיומי. היא מוקפת בדיקטטורות ערביות שכבר השתמשו בהפצצות והפגזות ללא אבחנה ובגז נגד אזרחים ערבים.
    ישראל הראתה ריסון רב, מעולם לא השתמשה או איימה בגלוי בשימוש בנשק שלה, ובסיסית- היא דמוקרטיה.
    ממילא, אם יש מדינה שזכאית לבלעדיות גרעינית- זו ישראל.

    * ואני מזכיר שאין זה משנה; הגיאופוליטיקה של ישראל היא כזו, שמבחינתו גם יתרון קונבנציונאלי הוא נשק להשמדה המונית; הגרעין הישראלי פותח משנות ה-50' לא מול גרעין ערבי היפוטתי, אלא נגד צבאות ערביים ממשיים מאוד שזממו להשמידנו.

  4. נפתלי אורנר

    ישראל במצב בטחוני טוב. מנהיגנו דואגים לקיים אותנו במצב חרדה מתמיד לטובת המשך הכיבוש וטיפוח ההתנחלויות

  5. יריב פינטו

    השאלה היא היכן ישראל תהיה במקרה של כשל עם פירוז והיכן במקרה של כשל ללא פירוז. מאחר וישראל עלולה להיות מושמדת במקרה ומדינה עוינת תשיג נשק גרעיני, הרי שישראל זקוקה לאופציית מכה שנייה שתשמש כהרתעה מול תקיפה גרעינית. למעשה, במידה ויהיה נשק גרעיני בידי מדינה עויינת, ישראל תוכל להשאר רק עם אופציית המכה השנייה ולוותר על הארסנל הראשוני, בבחינת לא נהיה הראשונים להציג נשק גרעיני במזה"ת.
    באשר למה אפשר להפסיד בחתירה להסכם פירוז אזורי – מאומה. קיום שיחות הינו חיובי גם אם לא ישיג את מטרתו, כפי שאנו חווים מול הפלסטינים. כיום נראה שהמטרה אינה עוד שלום אלא שיחות שלום. אפשר לשחזר זאת עם שיחות פירוז.

  6. יהושע רוזין

    בעת משטר. השאה. באיראן כשהיה לו הרבה כסף מעליית מחיר הנפט ,גם הוא רצה את הצעצוע. הזה וישראל עזרה לו . כך שהמשטר. האסלאמי רצה לפתח תכנית גרעין הוא מצא תשתית בעזרתה האדיבה של ישראל. אני צופה. שישראל לא תוכל לשמור. על מונופול והמצב יהיה של מאזן ,,אימה׳׳ גרעינית. זה עבד טוב במלחמה. הקרה. ושלא יספרו לי שאיראן האיסלאמית מדינה מטורפת . אם יש מדינה. מטורפת אז זאת ישראל.