רפואה פרזיטית ומסעודה משדרות

מי דואג יותר למסעודה משדרות? שר האוצר משה כחלון או שר התיירות יריב לוין? השאלה הזו עלתה בעימות הקולני שפרץ בישיבת הממשלה בדיון הסוער סביב ההחלטה של ועדת המחירים הבין־משרדית של הבריאות והאוצר לחייב דיווח על מחירי ניתוחים פרטיים בשירותי הבריאות הפרטית. לוין מחה נמרצות נגד ההחלטה והתריס כלפי פקידי האוצר, "אתם מנסים להרוס את הרפואה הפרטית, כמו שהרגתם את התיירות הרפואית". בתגובה, כחלון נעמד על רגליו וצעק לעברו, "אני אפקח על הרפואה הפרטית. אתם רוצים להרוס את הרפואה הציבורית. אתה דואג לתייר שיקבל את הרופא הטוב – בזמן שמסעודה לא תוכל לקבל את הרופא הטוב. במקום שמנהל המחלקה יטפל במסעודה, הוא ילך לנתח תייר". בתשובה, צעק שר התיירות: "הפריפריה חשובה לי לא פחות מאשר לך".

קשה לחשוד בלוין שצרכיה של מסעודה משדרות קרובים לליבו. סוגיות של צדק חברתי ודאגה לשכבות מוחלשות אינם בראש דאגותיו: השר לוין מקדיש את זמנו ומרצו בעיקר להתקפות על בית המשפט העליון, הפרקליטות והתקשורת.

בעולם מוסרי וצודק, שירותים רפואיים צריכים להינתן לאזרחים על פי צורכיהם ולא להיות מותנים באמצעים הכלכליים שעומדים לרשותם. שירותי הבריאות במדינת רווחה מתוקנת צריכים להיות ממומנים על ידי המדינה — ולא על ידי האזרחים. קיום רפואה פרטית, שקושר בין היכולת הכלכלית האישית של אנשים לבין איכות הטיפול שיקבלו, חותר תחת העיקרון המוסרי הזה. ומה קורה בישראל? על פי הנתונים מ־2014, ישראל ממוקמת בתחתית הטבלה, במקום ה־32 מבחינת היקף ההוצאה הציבורית על בריאות, כאחוז מהתוצר מכלל 34 המדינות החברות ב־OECD. נוסף לכך, בישראל קיים שיעור גבוה במיוחד של מימון פרטי של שירותי בריאות ביחס למימון הציבורי: 39 אחוזים מההוצאה הלאומית על בריאות ממומנים על ידי משקי הבית לעומת 28 אחוזים במדינות ה־OECD.

על פי מסמך שפורסם לפני חודש על ידי החוקרת ברברה סבירסקי ממרכז אדוה (גילוי נאות, אני משמש יו”ר המרכז) עולה שבין 2005־2015 ההוצאה הממוצעת של משקי בית על ביטוחי בריאות פרטיים כמעט הכפילה את עצמה: מ־170 שקלים לחודש ל־323 שקלים לחודש.

הרפואה הפרטית בישראל היא במידה רבה פרזיטית, על גבה של המערכת הציבורית, שכן הרופאים שעובדים בה הם גם שעובדים במערכת הציבורית, ושמעדיפים לעבוד בפרטית בשל התגמול הכספי הגבוה יותר שלו הם זוכים. יתרה מזו, כפי שגילה דו"ח מבקר המדינה מלפני שנתיים בעניין בית החולים "הדסה", העבודה הפרטית של הרופאים נעשית על חשבון עבודתם הציבורית. אין זה מקרי שהסתדרות הרופאים המייצגת את הרופאים מתנגדת למהלכים אלו. אבל מערכת הרפואה הפרטית בישראל אינה אי עצמאי שמתקיים לצד מערכת שירותי הבריאות הציבורית ואינו בא על חשבונה. כפי שעולה מעמדת משרד הבריאות שקבע ש"הגידול בהיקף שירותי הבריאות הפרטיים גרר התייקרות של תשומות במערכת הבריאות הציבורית… הגידול במערכת הבריאות הפרטית פגע בתפוקות וביעילות המערכת הציבורית והעלה את הוצאות משקי בית במאות שקלים למשפחה בשנה".

צריך לשים לב שהחלטת הממשלה הסתפקה רק בדרישה המינימליסטית לדיווח — ולא לדרישה הראויה יותר לפיקוח — על מחירי הניתוחים. אם רוצים למצוא דרך יעילה וצודקת לשיפור מערכת הבריאות בישראל אפשר ללכת בדרכה של קנדה, וליצור הפרדה מוחלטת בין השירות הציבורי לרפואה פרטית. כך אפשר היה למנוע ניגודי אינטרסים בין הרפואה הפרטית לציבורית, ולגרום לכך שהרוב המוחלט של הרופאים היה נשאר במערכת בריאות ציבורית יעילה ושוויונית יותר. וכך, איגור, התייר הרפואי ממוסקבה, לא היה זוכה לשירותי בריאות טובים על חשבונה של מסעודה משדרות.

פורסם בידיעות אחרונות