לאן נעלמו כל הפמיניסטיות בישראל?

פרקליטתה של עאהד תמימי, עו״ד גבי לסקי, הגישה תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, על הטרדת קטינה במהלך חקירתה. בתלונה שהגישה, טוענת לסקי כי שוטר חקר את תמימי יחד עם אדם שהציג את עצמו כקצין אמ"ן, שהטריד אותה מינית ואיים עליה בניגוד לחוק, במהלך חקירתה. בתלונה מפורטת הטענה להטרדה מטעם אותו קצין ש"אמר למרשתי הקטינה כי יש לה פני מלאך, עיניה כחולות, שיערה בלונדיני ודברים נוספים בסגנון הזה. דברים אלה הינם מטרידים וגורמים לאי נוחות גדולה ומיותרת אצל מרשתי ואף עולים לכדי הטרדה מינית של מרשתי בזמן חקירתה על ידי איש מרות". ‎בנוסף לכך, טוענת לסקי בתלונה, כי הקצין אף איים עליה במעצר של קרובי משפחתה אם תמשיך לשמור על זכות השתיקה. "במהלך חקירתה שמרה תמימי על זכות השתיקה על אף שחקירתה בוצעה תוך הפרת זכויותיה כנחקרת וכקטינה", נכתב בתלונה.

‎אילו הייתה תמימי קטינה ישראלית לא היה עולה על הדעת שתחוזק במעצר עד תום ההליכים אך כשבקטינים פלסטינים עסקינן כוח השיפוט והגיונותיו מופעלים באופן אחר לחלוטין. משפטה של תמימי מוכיח כי מערכת אכיפת החוק הנפרדת המיועדת לפלסטינים פוגעת בזכויותיהם של קטינים פלסטינים ולא מונעת התנכלות. אבל אי אפשר לספר את סיפור חייה של תמימי, שלאחרונה מלאו לה 17 בעודה במעצר, מבלי להבין שהוא כרוך ללא הפרד במאבק על עצם קיומה ועל זהותה של משפחתה ועמה.

זה יכול לקרות לכל אחת ואחת מאיתנו. לכל נערה פלסטינית אחרת. כל נערה בגילה של תמימי, במקום להתמודד עם שאלות רגילות של גיל ההתבגרות, עשויה למצוא את עצמה מתמודדת עם אלימות החוקרים ועם שרירותיות המערכת. מצבה של תמימי מעורר בי אי נוחות בייחוד לאור העובדה שאף לא אחד מהארגונים הפמיניסטיים ברחוב הישראלי אינו יוצא פומבי נגד המעשים המתועבים הללו. מדוע אף עמותה פמיניסטית אינה משמיעה את קולה? חשבתי שאישה מדוכאת היא אישה מדוכאת וכי יש לעמוד לצידה, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אז מדוע מאבק חברתי או מחאה המושתתת על בסיס מגדר הופכת להיות פתאום כל כך ספציפית כשהקורבן הוא אישה פלסטינית שלא מתנצלת?

‎ייתכן שכשלתי בהבנת הפמיניזם ומטרותיו, אבל בכל זאת התאכזבתי לגלות שלא משנה עד כמה הפמיניסטית הישראלית הממוצעת פתוחה, מכילה ומקבלת, כשזה מגיע לתמימי הפלסטינית היא תבכר לצדד בדיכוי, אפילו במחיר של התנכרות לאישה. כפעילה חברתית ופוליטית אני מערערת כיום על מה שיש לעמותות הפמיניסטיות ברחוב הישראלי להציע. ‎אני מודה. לא הייתי רוצה להיות במקומה של תמימי. אני רק יכולה להתפלל עבורה ולקוות בשבילה להמשיך להיות הגיבורה שהיא. כנגד כל הפחדים והסיכויים.

מקרה תמימי מוכיח לצערי שהזהות הלאומית גוברת על כל השיקולים האחרים במאבק החברתי, שהוא בעצמו לא פחות פוליטי. דווקא בעידן שבו קמפיין  metoo#מצליח לשבור חומות של שתיקה ולאחד גברים ונשים בהתנגדות לפגיעות מיניות בכל מיני זירות: בתעשיית הקולנוע, באקדמיה, ברחוב, בפוליטיקה ועוד, דווקא עכשיו שותקות הפמיניסטיות הישראליות לנוכח ההטרדה של תמימי? דווקא עכשיו הן שוכחות את העיקרון המגדרי ואת העובדה שכל אחת יכולה הייתה להיות במקומה – לא משנה מאיזה צבע, גזע, עדה או לאום? אז עאהד תמימי בלונדינית,  והוטרדה על הרקע הזה והמדיה בישראל התקשתה להרפות מהמראה החיצוני שלה: "בלונדינית בת 12 נתנה לי סטירה", הצהיר המ"פ. חברי כנסת תהו אם מדובר בשחקנית או בפלסטינית אמיתית וגם גדעון לוי השמאלני יצא מגדרו לנוכח השער הזהוב.

‎כפמיניסטיות אנחנו אמורות לדעת שזה לא משנה איך אנחנו נראות, גברים מטרידים נשים בכל הצבעים, בכל הגילאים ובכל הצורות. אבל אזור הנוחות של הפמיניסטיות הישראליות ממשיך לתת יד לשימור הסטטוס קוו שבו נשים יהודיות נמצאות מעל נשים פלסטיניות במדרג. נלסון מנדלה אמר פעם ש״אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים״. לא לנקוט צעד בהקשר של תמימי זה לגמרי לתמוך בהמשך העוול ושלילת החופש של האחת, על חשבון האחרת.

יארה גראבלה (22) היא פעילה פוליטית וחברתית מיפו