קפיטליזם ועבדות - גירסה כחול-לבן

ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, מציע לא לשלם לעובדות ועובדים זרים שכר מינימום. וגם לא לשלם להם פנסיה. כי למה לשלם להם? "אנחנו לא מכריחים אף אחד לבוא, וגם בשכר נמוך יותר יהיו מי שירצו לעבוד בישראל", הוא אומר. והרי בסוף הם ממילא נוסעים – לנפאל, או לאנשהו בצד האחר של העולם. שיזדקנו וימותו על חשבונם.

ברור ש"הוזלה" בעלות העסקת עובדים מיובאים תפגע עוד יותר בעובדות ובעובדים המקופחים והמוחלשים בישראל: הם יצטרכו להתיישר כלפי מטה, להיות זולים עוד יותר – או לאבד את מקום העבודה. ובינתיים, פירוש ההצעה הוא גם, ששני אנשים שיעסקו באותה עבודה, אבל אחד מהם הוא "כוח אדם מיובא" (ונבדל בצבעו או בשפתו או בדתו או במוצאו) והשני מקומי – יקבלו באופן רשמי לגמרי שכר שונה. לדברים כאלה יש שם בעולם, והם נקראים בעברית צחה גזענות. אבל שמחון חושב, שזה פשוט הגיוני מבחינה כלכלית. השאלה היא כמובן למי.

איש אחד, שחי רוב ימיו כמהגר חסר אזרחות, פליט פוליטי, התחיל לכתוב במחצית השנייה של המאה ה-19 ספר (שלא גמר אף פעם) בשם "הקפיטל". הוא ניסה להסביר איך קפיטליזם עובד. זה ממש לא הסבר מושלם, אבל חלקים ממנו חיוניים לגמרי. השאלה של מרקס היתה, איך נוצר ערך עודף ומי מנכס אותו. זו שאלת השאלות. (מרקס דיבר על ערך ולא על מחיר, כלומר, על מבנה העומק ולא על פני השטח, על מערכת האילוצים והכוחות שמבנה את פני השטח, אבל נניח לכך).

ערך כוח עבודתו של אדם, טען, הוא מה שנדרש כדי לייצר אותו ולייצר אותו מחדש: מזון ובגדים, קורת גג, חינוך והכשרה, תשומת לב וטיפול. כל הסיפור של ערך עודף, אמר, הוא זה: כוח עבודה שערכו נמוך יכול לייצר מוצרים שערכם גדול ממנו עצמו, וכך נוצר ערך עודף. השאלה היא, מי ייקח לידיו את הערך העודף הזה, ובמשטר קפיטליסטי עושים זאת אלה שקונים (מדויק יותר – שוכרים זמנית, לפי שעה) את כוח העבודה ואז לוקחים לידיהם את פרי עבודתו.

ערכו של כוח אדם (וכך נתפסים בני אדם בעיני מי שמבקשים להפיק מהם רווח) הוא מה שנדרש כדי לייצר אותו. מה זה אומר? גם מה שדרוש לתחזוקה היומיומית של כוח האדם, כדי שיבוא מחר בבוקר שוב לעבוד, אבל גם מה שנדרש לתחזוקה לטווח ארוך של כוח האדם – כדי שכוח האדם יתרבה (ילדים), כדי להכשיר כוח אדם עתידי (עובדים), כדי שגם הם יהיו מוכנים להגיע לשערי המפעל ולציית לכללים (חינוך, אילוף), בקיצור – כדי שכלל היחסים החברתיים המייצרים כוח אדם ישועתקו. מרקס קרא לזה "ייצור מחדש" של בני אדם.

איך מייצרים-מחדש, משעתקים יחסים חברתיים ובני אדם? את העבודה הזאת לא עושים ברובה במפעל. חלק גדול ממנה נעשה בבית, ובמקרים רבים במסגרת המשפחה: אמהות עושות אותה, הורים מכינים אוכל, מלטפים את הראש לילדם, מכינים אותם לחיים, וילדים מטפלים בהוריהם המבוגרים. חלק מהעבודה הזו של ייצור-מחדש של בני אדם מאורגן חברתית מחוץ למשפחה – בבתי ספר, במרפאות, במסגרת הסדרי טיפול ורווחה. כדי שיהיה כוח אדם שאפשר להעסיק במסגרת היחסים הקפיטליסטית, צריך מעטפת חברתית שלמה וצריך הרבה עבודת טיפול (care work), ולא יפתיע אותנו בכלל שגברים ונשים לא נושאים בה במידה שווה ושהיא עצמה ממוגדרת. וכאן עולה השאלה, מי ישלם על ייצור-מחדש של בני אדם, על תחזוקה לטווח קצר וארוך של כוח אדם.

מבחינת ההון, הסדרי רווחה – קצת חינוך, קצת רפואה, קצת טיפול בקשישים – הם לא מעשה חסד: הם דרך אחת לייצור מחדש של כוח אדם. בכמה ארצות הצליחו להכריח את בעלי ההון לשלם חלק מהוצאות התחזוקה והייצור-מחדש של כוח האדם. ברוב העול עדיין נושאים אחרים – אמהות (ובאופן חלקי אבות), ואנשים רגילים שמשלמים מסים כדי לממן חינוך ושירותי בריאות וכו'.

איך אפשר להגדיל את הפער בין ערכו של אדם לבין הערך שהוא מייצר, כלומר לייצר יותר ערך עודף? בכל מיני דרכים. דרך אחת היא פשוט לקחת בני אדם מוכנים שמישהו אחר, ואם אפשר רחוק ועני, עבד על ייצורם; בני אדם שמישהו אחר ליטף את ראשם בבוקר, מערכת חינוך אחרת גידלה אותם, חברה אחרת נשאה בהוצאות תחזוקתם וזיקנתם – ולהשתמש בכוח האדם שלהם. זה רעיון מעולה. וכשהם יזקינו, כלומר כשכוח האדם יתבלה, לא יצטרך המעסיק לתחזק אותם או לשלם משהו כדי לשעתק את מערכת היחסים שתאפשר קיום לטווח ארוך. ממש לא: כשבני האדם יתבלו, נשלח אותם בחזרה למקום שממנו הם באו, ופשוט לא נשלם. שיזדקנו על חשבון מי שגידל אותם! שימותו להם שם, בשקט! אנחנו נייבא כבר אנשים חדשים.

זה בדיוק מה שאומר האיש המכהן כראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון.

צריך לומר, שזה לא לגמרי חדש. בעבר, ההון הישראלי ייבא עובדים מוכנים כאלה ואז זרק אותם לאבטלה ועוני מעבר לגדרות ולמחסומים – פלסטינים החיים תחת כיבוש ישיר ועקיף, בגדה המערבית וברצועה. רבים מהם נתנו את מיטב שנות חייהם פה, על הפיגומים של תל אביב, בבתי החרושת של גוש דן, באלף ואחד מקומות עבודה קטנים וגדולים. חלק ניכר מהכסף ששילמו לקרנות פנסיה והבראה שמור עדיין בקופת האוצר. הם נזרקו בסביבות 1993–1994 והוחלפו ב"עובדים זרים" חדשים וטריים. אלה הועסקו ב"הסדרים כובלים", בלי חירות, ובתנאי ניצול. גם רבים מהם נזרקו בתורם, אבל במסגרת הסכמים בינלאומיים שחייבו לשלם להם חלק מהוצאות ייצורם מחדש. אחר כך הביאו חדשים.

איך קראו במאה ה-16 או ה-18 או ה-20 לבני-אדם שעולים בזול, משמשים ככוח אדם, מועסקים בתנאי שעבוד קשים, וכשהם מתבלים אפשר לזרוק אותם בלי לדאוג לייצורם מחדש? עבדים. וכל מערכת כלכלית המבוססת על עבדות מאמצת גזענות כדי להסדיר את המערכת. גזענות שיטתית, לא הלך רוח אינדיבידואלי אלא אידיאולוגיה רשמית. ברוכים הבאים!

*

קראו עוד:

– ברברה ארנרייך וארלי הוכשילד (עורכות), האשה הגלובלית, מאנגלית: מיכל פורת (הוצאת בבל, 2006). קראו כאן את המבוא לספר.

– ברברה ארנרייך ואנט פואנטס, נשים בקו הייצור העולמי, מאנגלית: שלמה סבירסקי (הוצאת ברירות, 1987); הספר זמין במסגרת פרויקט כותר.