• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

נכבה בעברית: לחפש פרצות מפתיעות

למרות הפנייה ימינה של מרבית הציבור הישראלי, שיעור ההיכרות של דוברי העברית עם המונח "נכבה" הולך ועולה משנה לשנה, במידה רבה הודות לפעילותו של ארגון "זוכרות". ספר חדש מספר את סיפורו של הארגון
תום פסח

סוציולוג, פעיל חברתי מתל-אביב, וחבר הוועד המנהל של "זוכרות"

"אלאונור: נכנסת אפוא למקום שלא הוזמנת אליו.

איתן: נכון […] הבחנתי שדלת הכניסה פתוחה מעט, כעשרה סנטימטרים. קראתי בקול ׳שלום׳, ומיד שמעתי קול גברי אומר, בפנים, ׳הם הגיעו׳. איש פתח את הדלת עם כוס יין בידו […] ׳אתה שותה יין?׳ הוא שאל ברוחב לב מפתיע. נבוכותי. לא ידעתי מה לומר. ניסיתי להסביר את הופעתי בדלת ביתם. התנצלתי, שאני לא מי שהם ציפו לקבל בדלת פתוחה. ׳אבל אתה שותה יין?׳ הוא התעקש ולא יכולתי לסרב. ׳אתם רואים שם את המשפחה?׳ הצבעתי לעבר אורחינו ונופפתי בידי לעברם כדי שיצטרפו. הוא נתן לי את כוס היין שלו.

אלאונור: אתה זוכר איך התחלתם את השיחה? תיארת להם את ג'וזף ומשפחתו? אמרת ׳הם מכאן, מקובאב׳, או אולי ׳ממשמר איילון׳? ואולי בכלל אמרת, ׳הם פלסטינים שחיים בנורבגיה׳? ("נכבה בעברית: יומן מסע פוליטי", עמ' 179)

ישראלי מספר לזוגתו כיצד הפגיש משפחה פלסטינית, בעלי הבית המקוריים שחיו בכפר קובאב לפני 48', עם הדיירים הנוכחיים, התושבים היהודים של מושב משמר איילון. האם ניתן לכנות את הנכונות של היהודים לקבל את הפלסטינים כהכנסת אורחים? מיהם האורחים ומיהם בעלי הבית?

הסצינה הזו, מתוך הספר החדש "נכבה בעברית: יומן מסע פוליטי", היא דוגמא אחת להפתעות הגלומות בו. את הספר אפשר אולי להגדיר כרומן הרפתקאות: הגיבורים חווים תפניות לא צפויות, חלקן עוכרות שלווה וחלקן משעשעות. הם נכנסים מבלי להיות מוזמנים, נתקלים בדמויות לא צפויות, מחברים בין מי שלא חלמו להיפגש, ובסוף המסע הם כבר דמויות אחרות לגמרי. וגם הנוף שסביבם עובר תהפוכות: מתוך מושב משמר איילון שבהווה נגלה פתאום הכפר שקדם לו, קובאב.

ספרם של איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין מתאר את פעילותו החלוצית של ברונשטיין במסגרת עמותת "זוכרות" להחדרת זכרון הנכבה ופלסטין של טרום 1948 אל לב השיח הציבורי בישראל, ואת ההצלחה המפתיעה של המהלך. למרות הפנייה ימינה של מרבית הציבור הישראלי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, שיעור ההיכרות של דוברי העברית עם המונח "נכבה" הולך ועולה משנה לשנה, במידה רבה הודות לפעילות הארגון. הפילוסוף הצרפתי ליוטאר תיאר מצבים שבהם העוולות שחווה קבוצה אחת כלל אינן ניתנות לביטוי בשפתה של הקבוצה האחרת, אך בשונה מכך, בורותו של הציבור הישראלי בהיסטוריה הקרובה של הארץ דווקא הצטמצמה משמעותית בעשור ומחצה האחרונים. הספר מציג גם עדות מפתיעה להשפעת הידע המתפשט הזה על עמדות ביחס לסוגיית היסוד המוכחשת ביותר של הסכסוך – השיבה.

יש כמובן היסטוריה לרדיקליות בישראל, ו"זוכרות" לא היתה הראשונה שדיברה בעברית על גירוש מרבית האוכלוסיה הערבית מן האזור שהפך למדינת ישראל. סוד הצלחתה של העמותה טמון באופן פעולתה, שברונשטיין ומרזה מזהים בו ארבעה יסודות: מחקר, תיעוד/ארכוב, יצירתיות, מעורבות גופנית. מחקר הוא הפיכת הפעילה עצמה למומחית בתחומה, מי שאוספת ממקורות כתובים ומעדויות בעל פה ומנגישה אותן לציבור. תיעוד/ארכוב הוא שימור הידע הזה, למשל בצורת כתיבה או צילום. יצירתיות מתבטאת בפעולה פוליטית שמתכונתה מפתיעה ולא שגרתית, ובשל כך היא מצליחה לאתגר ולפרק התנגדויות שגרתיות או צפויות של קהל היעד. מעורבות גופנית מאפיינת פעולות פוליטיות המאופיינות במגע חברתי ישיר ורגשי המכוון למשוך את תשומת לבם של הנמענים (להבדיל, למשל, מפוסט בפייסבוק). הספר עשיר בדוגמאות למרכיבים הללו, הניתנים ליישום בכל ארגון אקטיביסטי.

התוצאה של ההתנסויות האלה היא טרנספורמציה, והציר המרכזי של הספר הוא הטרנספורמציה שחווה ברונשטיין בעצמו. בן הקיבוץ התמים המארגן אירוע חנוכה ב"מבצר צלבני" הסמוך מגלה שהוא גדל על אדמות הכפר קאקון ובסמיכות לשרידים מן הכפר, שתושביו עזבו אותו לא בימי הצלבנים אלא במהלך הנכבה. יחד עם איתן משתנים גם הפעילים שסביבו, המשתתפים בסיורים, ואפילו עוברי אורח שנקלעו למקום. כך, למשל, ברונשטיין מספר על סיור באלמג'דל, כיום אשקלון, שבמהלכו הוצבו במקום שלטים המעידים על הגירוש. אדם שנכח שם, ככל הנראה תושב, עקר בכעס את השלט ממקומו "כי גם אני חי כאן". אישה פלסטינית, בת להורים שגורשו ממג'דל, מנסה להיאבק איתו ולשחרר מידו את השלט. הוא שואל אותה בערבית "מאיפה באת?" והיא עונה "מכאן," ומצביעה על בית אמה הנמצא בסמוך. לפתע, הגבר מציע לה להחזיר את השלט למקומו, וכך הם עושים, ביחד.

כריכת הספר בהוצאת פרדס
כריכת הספר בהוצאת פרדס

למרות הטענות המוכרות על אידיאולוגיה מקובעת, שטיפת מוח בלתי חדירה המאפיינת את מרבית הישראלים, פעולות הגרילה עתירות הדמיון של זוכרות התעקשו לחפש פרצות מפתיעות. בזכות זאת, ולצד צעדות השיבה של פלסטינים אזרחי ישראל, ותגובת המדינה  – חוק הנכבה מ-2011 שנועד להגביל אירועי זיכרון פומביים – חל זינוק בהיכרות של ישראלים עם המושג בשני העשורים האחרונים. מעבר להיכרות הגוברת עם מושג זה שהספר מתעד, מובאים בו גם שני סקרי דעת קהל שערך מכון גיאוקרטוגרפיה ב-2015 וב-2017, אשר חשפו תמיכה גבוהה להפתיע בקרב ישראלים יהודים במימוש זכות השיבה. בתגובה לשאלה על האפשרות של כל פליט פלסטיני וצאצאיו לחזור למקום שבו חיו עד 1948, ענו 13.2% שהם תומכים, בתנאי שהפליטים שישובו יוכלו לחיות בשלום עם הישראלים, ועוד 3% תמכו בדרישה באופן בלתי-מסוייג.

בהתחשב בהתעלמות המוחלטת מן השאלה במערכת הפוליטית הישראלית (לעומת המשקל העצום שמייחסים לה מרבית הפלסטינים בעולם), התשובות הללו מעידות על הפוטנציאל של פעולות יצירתיות נוספות לשנות את דעת הקהל הישראלית ולקרב את הפיוס.

חלק מקסמו של הספר נובע ממתכונת השאלות והתשובות, כלומר מן הדיאלוג בין המראיינת והמרואיין שהם גם בני זוג. אלאונור שוזרת בתוך השיחה גם את סיפורה, המרתק לא פחות, כבת לאם יהודיה ממשפחה של ניצולי שואה ולאב מוסלמי שגורש מן הכפר מנסורה ברמת הגולן ב-1967. בפרק האחרון נדון גירושם של 100 אלף תושבי הגולן, אירוע שהושכח עוד יותר מן הנכבה בתודעה הישראלית. העמותה החדשה שהקימו השניים, דה-קולונייזר, כוללת בתחומי פעילותה גם את תיעוד החורבן המועלם הזה.

אלאונור, ד"ר לאנתרופולוגיה, ואיתן, פעיל הצובר ידע על הנושא מזה עשרות שנים, מצליחים לספר את סיפורם בשפה קולחת, נגישה ונעימה מאוד לקריאה. מומלץ לכל מי ששינוי פוליטי ופיוס יקרים לליבה.

"נכבה בעברית – יומן מסע פוליטי", איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין, חיפה: הוצאת פרדס, 208 עמודים, 2018.

איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין במנסורה, בגולן, הכפר ההרוס של אביה של אלאונור. צילם גיל אליהו
איתן ברונשטיין אפריסיו ואלאונור מרזה ברונשטיין במנסורה, בגולן, הכפר ההרוס של אביה של אלאונור. צילום: גיל אליהו

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יאיר

    מעניין. אבל לדעתי אסור לשכוח את העובדה שהיהודים הסכימו למתווה החלוקה של האו"ם והערבים לא. הערבים התחילו במלחמה במטרה לסלק מפה את היהודים ולהשמידם. הערבים הפסידו במלחמה וברחו או גורשו מפה.
    בנוסף אם אני לא טועה – בעולם אוכלוסיה של צד מפסיד במלחמה שמוברחת משטחה, לרוב לא מוחזרת לשטח המקורי…

    1. יוסףה מקיטון

      שלום יאיר,

      "תכנית החלוקה": לאחר התחלתו של תהליך הנישול של הפלסטינים מאדמותיהם (כ 150,000 מגורשים עוד לפני התכנית), כשהמאבק בין שתי האוכלוסיות מתגבר, מתקבלת באו"ם תכנית שמוסרת את רוב הארץ (56%) לאירופאים שזה מקרוב באו, שהיו רק שליש מהאוכלוסייה והחזיקו רק ב 7% מהאדמות קודם לכן. החלק של היהודים כולל 50% תושבים פלסטינים. זו היתה תכנית לא הוגנת מלכתחילה, והיו לה מתנגדים משני הצדדים.

      "הערבים התחילו": המאבק בין האוכלוסיות הסלים בהדרגה. קשה להתחקות אחר "הירייה הראשונה", אבל מעשה הנישול וההתנחלות הראשוניים ברורים.

      וטוב שכתבת "אם אני לא טועה" לפני הטענה על חזרת אוכלוסיות, כי אתה אכן טועה, ורוב הפעמים האוכלוסייה שברחה או גורשה עקב מלחמה מורשית לחזור לביתה. המקרים שבהם זה לא קורה הם יוצאי הדופן הפחות נפוצים.

      1. ליכודניק

        אם תוכנית החלוקה לא היתה הוגנת, הרי שגם מדינת ישראל אינה הוגנת.

        נניח שב-48׳ הישוב היה מסכים לתוכנית ״הוגנת״ של מדינת כל אזרחיה, בראשות חאג׳ אמין אל חוסייני; הרי ברור שכמו בכל יתר מדינות ערב, היהודים היו מנושלים ומגורשים, ופלסטין הצעירה היתה הופכת למדינה ערבית רגילה של העולם השלישי, אם לא מסופחת לסוריה/ירדן/מצריים. ערביי ישראל ויו״ש היו מקבלים את התנאים המדיניים והכלכליים של סוריה ומצריים. יופי של הגינות.

    2. דןש

      דווקא בשל כך חייבים להזכיר את הנכבה ואת סיבותיה ולא להתעלם מהעובדה שאכן קרתה.
      מה גם ש"על הדרך" נעשו דברים שאין לעשותם תוך כדי ניצול המצב שנוצר בגלל הפלסטינאים ומדינות ערב. הפקעה מסיבית של אדמות והעברתם ליהודים ויצירת קבוצה של נוכחים נפקדים. ערבים שהיו בגבולות שביתת הנשק בתום המלחמה ולא השתתפו במפקד האוכלוסין.

  2. ליכודניק

    "למרות הפנייה ימינה של מרבית הציבור הישראלי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, שיעור ההיכרות של דוברי העברית עם המונח "נכבה" הולך ועולה משנה לשנה, במידה רבה הודות לפעילות הארגון"

    עם כל הכבוד לארגון ולשיטות הפעולה החדשניות שלו, אני חושב שהאימפקט הפרסומי הוא בעיקר בזכות החברים מהחמאס, עם המותג הקליט "יום הנכבה".
    בגוגל: "זוכרות נכבה"=5830 אזכורים
    "יום נכבה"= 138,000 אזכורים. פי 23.

  3. מבוגר אחראי

    "למרות הפנייה ימינה של מרבית הציבור הישראלי, שיעור ההיכרות של דוברי העברית עם המונח "נכבה" הולך ועולה משנה לשנה"
    אבל לא בגלל ארגון זוכרות כמו שהן רוצות לפרגן לעצמן אלא בגלל ההבנה שאם מצב הכוחות היה הפוך, הערבים לא היו משאירים פה יהודי אחד לרפואה והיו עושים בדרך שהם אוהבים .זיכרו את אירועי תרפ"ט.
    כמובן שכל מי שגורש מביתו סוחב טראומה, יגון וגעגוע . אבל את החבילה הזאת הערבים צריכים לשאת בעצמם , כיוון שהם גררו את האזור למלחמה ההיא. ומנהיגיהם השקרנים היום כאז מבטיחים להם הבטחות שלא יתממשו לעולם.
    חבל שארגון זוכרות נפלו בפח הזה . במקום לעודד את הערבים להשתלב היכן שהם נמצאים היום, לבנות להם חיים להם ולילדיהם. ארגון זוכרות מפיחות בהם תקוות שווא.
    הערבים לא יחזרו לשום כפר נטוש ,ושיבה לא תהיה. הסיפור הזה נגמר מזמן…
    תתבגרו.