• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אם חשדתם לרגע שאלפי ילדים נעלמו

אל חשש! מתברר שהכול כשורה. האיש/ה שמאחורי הפרופיל הבדוי בפייסבוק העונה לשם "נונה דולברג" עושה לילות כימים כדי לספק תיאוריות הרגעה לציבור בעניין חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן

במסגרת המחקר שלי לדוקטורט, יצא לי להסתובב הרבה בארכיון צה"ל ולקרוא פקודות מבצע רשמיות שהוציא הצבא, באתרים שבהם גורשו התושבים הפלסטינים. מה שאופייני לפקודות הללו (לפחות ברמה החטיבתית) הוא שלרוב לא מדובר בהן בפירוש על סילוק תושבים. ישנו בדרך כלל מבצע צבאי לעילא, המכוון נגד כוחות צבא סדיר או חמושים השוהים באזור. במסגרת המבצע הזה, נכתב בסעיף כלשהו שיש צורך גם לכבוש כפר כלשהו, ובקצה הפקודה נכתב שיהיה צורך בהפגזה או ב"ריכוך" על מנת לכבוש את אותו כפר.

ניתן לקרוא פקודה כזו בשני אופנים – תמים, או ביקורתי. בקריאה תמימה, מדובר, כפשוטו, במבצע צבאי, ופקודה כזאת תשמש "הוכחה" לכך שלא היתה שום כוונה לגרש תושבים – שהרי הדבר לא נאמר בשום מקום. בקריאה תמימה פחות, ניתן לשאול – אם היו תושבים בכפר המדובר, איך התכוון הצבא לטפל בהם אחרי כיבושו? מדוע לא מופיעה פה אף מילה על גורלם הצפוי? אם הכוונה היתה להפגיז את הכפר, האם הצבא התכוון להשתמש באמצעים שיבחינו בין לוחמים לבין תושבים? (התשובה, כמובן, היא לא: הצבא עשה שימוש סדיר במרגמות שהיה ידוע לגביהן שאינן פוגעות במדויק). אם לא נעשה שימוש באמצעים כאלה, כיצד התכוונו להבטיח שהתושבים יוכלו להישאר במקומם תחת ההפגזות? קריאה ביקורתית במסמך תניב את המסקנה שבין השורות, מדובר פה בפועל על פעולה שתוביל לריקון הכפר, אבל באמצעות אליבי רשמי שעוטף את פעולת הגירוש הזאת בנוהל רשמי ולגיטימי. נוהל כזה יאפשר אחר כך להכחיש את הכוונה לגירוש, שלא היה אז מדיניות רשמית ומוצהרת של ממשלת ישראל, ואף זכה להתנגדות של גורמים בתוכה.

נזכרתי בפקודות המבצע הללו כשראיתי כיצד כמה מחברי, חלקם אקדמאים בכירים ושמאלנים מדופלמים שיודעים לבקר את המדינה נחרצות בהקשרים אחרים, מתייחסים לתופעת הרשת "נונה דולברג". לא הרבה ידוע לנו על "דולברג" מלבד העובדה שזה איננו שמה (או שמו) האמיתי, ומלבד האובססיה שלקתה בה כאשר הוסר חלקית החסיון על פרסום מסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן – חסיון שהיה אמור לחול עד שנת 2066. למיטב ידיעתי, "דולברג" מעולם לא הסבירה מדוע לדעתה הוטל חסיון של קרוב לשבעים שנה על הפרשה המעסיקה אותה כל כך.

בחשבון הפייסבוק של "דולברג" מתפרסמים בתדירות גבוהה "תחקירים". ניתן לאפיין את ה"תחקירים" הללו לא כתאוריות קונספירציה אלא כהיפוכן, מעין "תאוריות הרגעה". כלומר, אם חשדתם לרגע שאלפי ילדים, רובם ממוצא מזרחי, נעלמו תוך שיתוף פעולה ועצימת עין של המדינה, אם ידוע שבכירים כיגאל אלון מסרו ילדים תימנים לאימוץ כאילו היו כלבלבים במעון לחיות, ואם החשד הזה גורם לכם לחוסר נוחות – אל חשש! מתברר שהכול כשורה ואפשר להירגע. ניתן כמובן לשאול מי קהל היעד של תאוריות הרגעה כאלה, מיהם הצרכנים החוששים כל כך לתדמיתו של יגאל אלון (אחד מאדריכלי הנכבה, ש"דולברג" מכנה אותו "סמל יפי הבלורית והתואר")? לפחות לפי שמות המשפחה שלהם, מרבית המשתפים את הפוסטים של "דולברג" אינם ממוצא מזרחי, אתיופי, יוצא חבר העמים או פלסטיני.

"משחירים" את זכר הבלורית
"משחירים" את זכר הבלורית

אז איך מייצרים תאוריות הרגעה?

"דולברג" עושה שימוש במגוון רחב של שיטות, שאפשר לסכמן בנקודות הבאות:

א. פטישיזם של מסמכים. אם קיים מסמך כתוב רשמי, ניתן לצרף צילום שלו ולהכריז בביטחון שנפתרה התעלומה. למשל, אם ישנו מסמך אימוץ עבור ילדה שנעלמה, זו הוכחה חד-משמעית לכך שהיא אומצה כחוק. (מבט קרוב יותר על המסמך היה מעיד על כך שחסרה בו חתימת האם הביולוגית, מה שמעלה שאלות על חוקיות האימוץ). ואם ישנו מסמך מבית החולים המעיד שהילד נפטר ממחלה קשה, אין בכלל ספק שהוא נפטר – גם אם ההורים מעידים שהיה בריא לגמרי יום לפני כן.

ב. פטישיזם של נהלים. רבים מן ההורים שחיפשו את ילדיהם התגוררו במעברות נידחות, לא ידעו לקרוא עברית, ולא נעשה שום מאמץ לחזור למעברה ולאתר אותם. אך אם יום אחד פורסמה מודעה חיפוש קטנה בעיתון אחד כחלק מנוהל האימוץ, מבחינת "דולברג" סימן שהכול נעשה כראוי. (מודעות כאלו התפרסמו, למשל, בביטאון המפד"ל "הצופה״, וביטאון פועלי אגודת ישראל ״שערים״, שתפוצתם היתה נמוכה). כך, למשל, במקרה של מרים שוקר, ועדת החקירה הממלכתית קבעה שהיא אומצה ללא ידיעת הוריה שהמשיכו לחפש אותה במשך עשרות שנים, למרות שפורסמה פעם מודעה בעיתון בעניינה.

עו"ד דרורה רוט נחמני, שחקרה את העדים מטעם ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תמ"ב, סיכמה את "גישת רשויות האימוץ כלפי האימוצים הפרטיים: למרות שעקרונית גינו את התופעה, נראה שלא נעשה הרבה כדי למנוע אותה… בדרך כלל ניתנה לגיטימציה של הרשות למתן צו אימוץ רשמי" (מתוך פרוטוקול הוועדה). במילים אחרות, לדבריה הרשויות הלבינו רטרואקטיבית מהלכי אימוץ בידי גורמים פרטיים, למרות שהתקיימה חריגה מן הנהלים שהיו מקובלים באותה העת.

באופן דומה, באותן שנים נמנע בכוח מפלסטינים אזרחי ישראל לעבד את אדמותיהם במשך מספר שנים, ולאחריהן האדמות הופקעו על פי החוק שמתיר הפקעת אדמות לא מעובדות. אז הנוהל התקיים והגזל נגזל.

ג. שיטת הקומקום. פרויד אפיין הכחשה באמצעות הבדיחה הבאה: א' שואל מ-ב' קומקום נחושת. כאשר א' מחזיר את הקומקום, ב' תובע אותו למשפט, משום שכבר לא ניתן להשתמש בקומקום. א' מגן על עצמו באמצעות הטענות הבאות: "ראשית, מעולם לא שאלתי קומקום מ-ב'. שנית, בקומקום כבר היה חור כשקיבלתי אותו. שלישית, הקומקום היה במצב מצוין כשהחזרתי אותו." כל משפט בפני עצמו עשוי היה להיות תשובה סבירה, אבל הצירוף שלהם הוא בלתי סביר בעליל. בדומה לכך, הכותרת של כל אחד מהפוסטים של "דולברג" היא "חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן (חס וחלילה לא נזכיר אשכנז) פרק…".

שיטת הקומקום
שיטת הקומקום

כך, יש פה תלונה על השמטה כביכול של ילדים אשכנזים מהדיון בחטיפות (נזכיר בסוגריים שעמותת עמרם מעלה לרשת עדויות של הורים בלי הבדלי מוצא, כולל גם של מיעוט ההורים האשכנזים שילדיהם נחטפו מהם). במקביל, "דולברג" מדברת בביטול על "נרטיב החטיפות" – ואם כך גם הילדים האשכנזים לא נחטפו. מדובר, אם כן, בשתי טענות סותרות שהדבר היחיד המשותף להן הוא ההכחשה. באותו אופן, ההורים בתיאורים של "דולברג" גם נוטשים באכזריות את ילדיהם, וגם ממשיכים באופן מרגיז להאשים את המדינה במשך שנים בחטיפתם של ילדים שהם עצמם לא רצו. הסתירות לא מפריעות כשתאוות ההכחשה עזה כל כך.

ד. חפשו את ה"אינטרסנטים". כמעט כל "תחקיר" כולל רמיזות לעמותות המפיקות רווחים כלכליים ופוליטיים מ"נרטיב החטיפות". כפי שנתניהו רק צריך לומר "הקרן החדשה" ולתרץ בכך את מדיניותה של ממשלת רואנדה ביחס לפליטים האפריקאים, "דולברג" קורצת פה לקהל היעד שלה, ולא צריכה לספק לו הוכחות לאותם רווחי עתק. קהל היעד הזה כבר שמע במשך שנים האשמות כלפי "עסקני הקיפוח" שהם האחראים האמיתיים ל"שד העדתי" במדינת ישראל.

עושים מיליונים מהפרשה
עושים מיליונים מהפרשה

ה. אבדה ילדה. בתקופה שבה הורים דיווחו שילדתם נלקחה מהם, היה גם דיווח בעיתון על ילדה שננטשה בידי הוריה. ה"חוקרת" לאו דווקא מוכיחה שמדובר באותה ילדה, ובכל זאת מצרפת לפוסט בנימת ניצחון גזיר עיתון מהתקופה. הכול מסתדר – אם רק נניח שההורים משקרים.

ו. גזור והדבק. עבור מי שטרח לקרוא את עדויות ההורים (שמאות מהם, כאמור, הועלו לרשת), התופעה הבולטת ביותר היא הסדירות שלהן. מאות הורים שלא הכירו זה את זה מספרים סיפור דומה – ילדיהם הגיעו לבתי החולים ואז נמסר להורים שהילדים נפטרו. הם לא קיבלו תעודת פטירה או ראו את ה"גופות", ולעיתים נדירות התעקשות מול הצוות הרפואי הצליחה להביא להשבת הילדים ה"מתים". "דולברג" גוזרת במיומנות את הקטעים הללו מתוך העדויות, ומחליפה אותן בקטעים פרי עטה שבהם מודגש חסדה של המדינה (שדאגה לחלץ את הילדים מן המחלות והתנאים הקשים במעברות) ומואשמים ההורים הרשלנים (ששוב ושוב נטשו את צאצאיהם בבתי החולים). לעיתים היא מקדימה לקטעים שהיא מוסיפה את המילים "ככל הנראה".

כדאי להיזכר מיהו קהל היעד של התיאורים הללו. מי מסרב להאמין שהמדינה יכולה לפרק משפחות, ומעדיף להאשים את ההורים, המזרחים ברובם, שלא טיפלו כראוי בילדיהם? אחד מהמגיבים בדף של "דולברג", בעל שם משפחה אשכנזי מובהק, ענה לתהייה כיצד הורים במעברה היו יכולים לראות מודעת חיפוש קטנה שהתפרסמה פעם אחת ב"שערים", ביטאון פועלי אגודת ישראל. כך הוא מס(ג)ביר:

"כחמישים אלף תימנים ותיקים כבר היו בארץ כשהגיעה עליית מרבד הקסמים. הם היו מעורים בחברה ומודעים לכל מעקשיה, הם היו מיוצגים בכנסת בהסתדרות ובשלטון המקומי. הם קראו עיתונים גדולים וקטנים, ובוודאי היו להם קרובי משפחה בין העולים החדשים. הם הכירו היטב את פעילות ויצ"ו (סבתא שלי!) וידעו לפנות אליהן לעזרה – והרבה. השמועה על תימניה במצוקה היתה מגיעה אל הכתובת הנכונה אילו רק רצתה בה".

"דולברג" מחזקת כמובן את דבריו של הנכד של אותה פעילת ויצ"ו. כזכור, ויצ"ו הוא אותו ארגון שמסרב עדיין לחשוף מסמכים רבים הקשורים לפרשה.

ההתגייסות של אליטות ותיקות להשתיק את פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן אינה אמורה להפתיע. כך היה במשך עשרות השנים מאז נלקחו הילדים מהוריהם. השתכללות שיטות ההכחשה מחייבת אותנו להפיץ בהבלטה גדולה עוד יותר את דברי העדים הראשיים, בני המשפחות. אני מאמין להם.

לארכיון חטיפת ילדי תימן בהעוקץ

בהפגנת הענק בירושלים, שארגנה תנועת עמרם 21.6.2017
בהפגנת הענק בירושלים, שארגנה תנועת עמרם 21.6.2017
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יאיר

    הקריאה הביקורתית של פקודות המבצע נשמעת לי ממש כמו תיאוריות הקונספירציה…
    להמציא כל מיני תיאוריות זה אולי יחסית קל אבל להוכיח אותן זה קשה. האם למשל המפקדים שכתבו את פקודות המבצע אומרים שלזה באמת האם התכוונו? האם שאלו אותם?

  2. רועי פלד

    גבב של שטויות ושקרים. דולברג דווקא מוכיחה פעם אחר פעם את הקשר בין הדמויות המוזכרות בעיתון לדמויות המופיעות במסמכים או ברישומי בתי החולים. "פטישיזם של מסמכים" הוא פטישיזם לאמת. למקורות היחידים שנכתבו בזמן אמת, מתוך שגרת תיעוד, ללא צורך להצדיק דבר ולא מתוך נרטיב. כל חוקר אקדמי מתחיל, חוקר משטרה מתחיל, משפטן מתחיל, יגידו שראיות שנוצרו בזמן אמת חזקות עשרות מונים מסיפורים שמדווחים אחרי שנים, גם אם המדווח עושה זאת בכנות מלאה. אף אחד מהמסמכים שהיא מביאה אינו עומד בפני עצמו. ההצלבות שבהן הן המוכיחות מעבר לכל ספק סביר את אמינותם. הסיפורים על ילדים שננטשו (לא אבדו) גם הם מקושרים ביותר מצורה אחת על-ידי הוועדות לילדים ספציפיים שנטען בהמשך שנחטפו. היא לא הותירה מקום להשלמות בדמיון. ואגב, מתברר שנטישת ילדים הייתה תופעה בהיקף הרבה יותר רחב ממה שאני הייתי מעלה על דעתי, וגם זה דבר שאומר דרשני. למיטב זכרוני דולברג מעולם לא טענה ל"רווחי עתק" שהל העוסקים בנושא. גם זו טענה מומצאת. היא טענה לאינטרסים פוליטיים ורווחים פוליטיים או ציבוריים, וזו טענה סבירה לגמרי.
    כמובן שהכותב נוקט פה בטקטיקות הטעייה שהוא יוצא נגדן. כך למשל הוא מלין על זה שפורסמו מודעות בעיתונים שתפוצתם נמוכה, ומעלים את העובדה שבאותה מידה פורסמו מודעות בעיתונים בעלי התפוצה הרבה ביותר (כשמביאים פרסום מ"דבר" אומרים שזה היה עיתון של ההתיישבות העובדת, כשמביאים מעיתון של הפועל המזרחי, אומרים שתפוצתו הייתה נמוכה…).
    זה גם קשקוש לטעון שהיא סותרת את עצמה באמירה על כך שלא מזכירים ילדי אשכנז. דולברג לא טענה מעולם שלא נעלמו ילדים מזרחיים. ודאי שהיא מכירה בכך שנעלמו ילדים רבים. לכן היא תמהה למה לא מזכירים את העובדה שנעלמו גם ילדי אשכנז. היא לא טוענת שלא נחטפו ילדים ונחטפו גם ילדי אשכנז, אלא שלא נחטפו ילדים, כי אם נעלמו מסיבות טרגיות מגוונות, ביניהם גם כמה ילדי אשכנז.
    וזו רק רשימה חלקיות של הכשלים הלוגיים והלא לוגיים במאמר הזה.

    1. נעמה קטיעי

      אז מה רועי, אתה טוען שאין דבר כזה עיתונות מגוייסת? האם דיווחי העיתונות בזמנו על בריחת פלסטינים היא עדות לכך שלא היה גירוש? ומה עם אותה הודעה שפורסמה על נטישת מרים שוקר, בזמן שהמערכת יודעת שאביה מחפש אותה? מדהים באיזה קלות אובד לכם חוש הביקורתיות כשמדובר בעוולות שאשכנזים אחראים להם.

    2. דרור

      אין גם מסמכים שמעידים על השמדת העם היהודי. אנחנו יודעים מעדויות ומהנתונים בשטח, לא ממסמכים

  3. אבירם בורסקאי

    משהו לא טוב קורה לסטנדרטים האקדמיים אם בעל תואר דוקטור, מרצה במוסדות אקדמיים, כותב הבלים כאלו.
    על פי הקריטריון האווילי "חפשו את מה שלא כתוב" אפשר "להסיק" כל תיאוריית קונספירציה הזויה שנהזית בראשם המעוות של הוגיה.
    דולברג מדברת על עובדות. רק על עובדות. שלא כמוך, היא אינה מציירת את המטרה סביב החץ.
    אם יש לך משהו הגיוני להגיד, אתה מוזמן, אם לא, עדיף שתלך ללמוד איך מבחינים בין אמת לשקר.

  4. בתיה קריספין יעקב

    כרגיל. האליטה האשכנזית תוקפת את מי שחוו על בשרם את חטיפת ילדיהם מידיהם והעלמתם. (לאימוצים, ובעיקר לניסויים מפלצתיים), מדוע אינכם נאבקים להסרת החיסיון בטרם יצונזר????

  5. דפנה

    אז עכשיו מדובר כבר באלפי ילדים?
    לוועדת בהלול-מינקובסקי הוגשו תלונות על 342 מקרים של ילדים שנעלמו, וועדת שלגי דנה ב – 505 מקרים, ובפני וועדת קדמי הוצגו כבר כ – 800 מקרים.
    השנים חלפו, ההורים הלכו והזדקנו, למעשה יש להניח שרובם כבר אינם בין החיים, אבל איכשהו הילדים החטופים ממשיכים להיוולד.
    אשמח לשמוע מה עמדתו של תום פסח באשר לפלא הביולוגי הזה.

    1. ג. אביבי

      להכחיש את נושא החטיפות למרות אין סוף ראיות ועדויות זאת טיפשות קשה.
      ללגלג על אלפי משפחות שלהן נחטפו ילדים זאת לא רק רשעות מחליאה – זאת מחלת נפש קשה. אני מתפלא שהאתר הזה עוד לא חסם אותך – כשם שנאצים ונאו-נאצים נחסמים באתרים אחרים.

  6. פריץ היקה הצפונבוני

    על גירושים של אזרחים לא מוציאים מסמכים רק מסבירים מה היא ,,רוח-המפקד׳׳ והמבין יבין מה עליו לעשות. ב1948 לקצין מתנדב מקנדה בן דונקלמן, שפיקד על היחידה שכבשה את נצרת נרמז שעליו ,,לפנות את התושבים׳׳ .הוא כקצין עמד על כך שזכותו לקבל הוראה בכתב. זו לא ניתנה לו והגירוש בוטל.

  7. ניסים יעיש

    אין זה משנה אם פרשת חטיפת ילדי תימן והבלקן הייתה או לא הייתה, ואני מא ין שהיא כן הייתה והמדינה עשתה את כל אשר לאל ידה להסיר את הפרשה. ארה"ב הדמוקרטית אף היא חטאה ופשעה כלפי אזרחיה במחשכים וכנוה מן הסתם מדינות דמוקרטיות אחרות. לכן יש לחקור ולחשוף ללא שום הגבלה כלשהי כל פרט או ממצא בפרשה עד אשר תחשף האמת לאמיתה. באשר לפלשתינים אתם בעוקץ מטרתכם להביא נכבה על העם היהודי. וכל מעיינכם כאילו בשם הצדק ההיסטורי, לחשוף את ערוותה של המדינה היהודית. אז זהו שלא. לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו כפי שזו נתנת לעמי אירופה, לארה"ב, לאוסטרליה ולכל עם שכבש שטחים גרש את הילידים ורצח בהם במיליונים. מדינת ישראל קמה בהכרזת האום ואילו לערבים היתה בינה, אז גם להם הייתה מדינה בשטחי ארץ ישראל. במקום זאת הם בחרו, ועדיין ממשיכים, לזרוק אותנו לים והפסידו אזי יש להם בעיה. כך נולדו גבולותיהן של מדינות מנצחות וחילופי אוכלוסיות בתום המלחמה. היעלה על הדעת ש 7 מיליון אזרחים צכים ממוצא גרמני שגורשו בכוח במלחמת עולם השניה ידרשו זכות שיבה? תצאו מהסרט הדמיוני שמאלני שלכם. מדינת ישראל היהודית תשרוד לנצח.

  8. ג. אביבי

    הכחשת פשעי החטיפות ההמוניות והניסויים הקטלניים על ילדי תימן, המזרח והבלקן, זהה בחומרתה רק להכחשת השואה ע"י הניאו-נאציים ושאר אנטישמיים. ככל שמתרבים הממצאים המפלילים כלפי הממסד האשכנזי וסימני השאלה בקרב המזרחים (ולאחרונה גם בקרב חלק מהאשכנזים), כך תעשיית ההכחשה השקרית מתגברת.
    המפליא בפרשה הזאת, שברור כיום לכל בר-דעת שאכן הייתה, הוא שהציבור שמקרבו באו הפושעים והמרצחים השפלים, מנפיק לנו תעשייה שלמה ונמרצת של הכחשות ומכחישנים מקצועיים. לחלק גדול מהמכחישנים ברור שהפשעים ההמוניים הללו אכן בוצעו, אבל הם מנסים ליצור "אמת" אלטרנטיבית. המאפיין האישיותי של רוב המכחישנים מזכיר במידה רבה את אלה של תועמלני המפלגה הנאצית בשנות ה30 – 40 בגרמניה. כמו אבותיהם האידיאולוגיים מאותם הימים הם סבורים שאם חוזרים על השקרים שלהם ללא הרף ובתקיפות, יותר ויותר אנשים יאמינו להם. לדידם לשקר יש רגליים – צריך רק לתחזק אותן יום-יום ולהיראות רציני עם שיק "מדעי"'.
    עוד מאפיין המשותף לכולם היא התפיסה שכנגד המזרחים והערבים (האחר) השימוש בשקרים הוא לגיטימי. לגיטימי ממש כמו במלחמה נגד האויב. כך למשל, אותם אלה שנאחזים בשקר – ש"ב 48 הערבים יצאו מכאן כי קיבלו הוראות ממנהיגים ערבים" (כאשר האמת היא שהם גורשו מכאן בכוח ובאכזריות ע"י המוסדות הציונים וכוחותיהם) – וחוזרים עליו שוב ושוב, סבורים שרוב הציבור מאמין להם (למעשה חוץ מאשר בישראל אף אדם רציני בעולם לא מאמין לכזבים האלה). אם השקרים לגבי 48 עובדים כל כך יפה בארץ למה לא להשתמש באותה שיטה כנגד המזרחים? – אליבא פושעי הגזענות האשכנזית.
    יש ביניהם, כגון אותה מכחישנית לא חכמה 'דולברג', שמביאים כ"הוכחה" כתבות מהעיתונות הישראלית. אותה עיתונות שידעה, שתקה ושיקרה במשך עשרות שנים, בפרשה זאת וברבות אחרות, היא כל דבר חוץ מעיתונות אובייקטיבית וחופשית. כתבותיה בוודאי שאינן הוכחות למשהו. יש להזכיר כאן שהעיתונות הישראלית, החל מ 1946, כבולה למעשה בהסכם 'וועדת העורכים'. מאז אותה שנה (לפני קום המדינה) העיתונות הישראלית על כל שלוחותיה מתאמת עמדות עם המנגנונים הממשלתיים, החשאיים, המשפטיים והצבאיים בעניינים רבים (כגון הפשעים ההמוניים הללו). תפקידה של אותה עיתונות הוא לספק תעמולה קבועה או ליצור דעת קהל שתאפשר לשמר את כוחה של האליטה האשכנזית בישראל.
    מעל כל אלה, התעלמות מעדויותיהן של אלפי משפחות על החטיפות ומעדויות של מי שהשתתפו בביצוע הפשעים בטענות מגוחכות ,רק מחזקות מוסרית את מכחישי השואה. ההתעלמות או הפסילה של אלפי עדויות מפי אנשים נורמטיביים היא פסיכוזה מסוכנת. היא מעידה שמדינת ישראל לא רוצה או לא יכולה להיפרד מהאלמנטים הפרוטו-נאציים שהנחו אותה מראשית הציונות בא"י.