אם זה טרור, הרי זה מעשה של אהבה: תגובות להרשעתה של דארין טאטור

הבוקר נמסרה הכרעת הדין במשפטה של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור בבית המשפט השלום בנצרת, שהיה עמוס מפה לפה. השופטת עדי במביליה איינשטיין פתחה בצורך הדמוקרטי לאזן בין זכויות אדם ללחימה בטרור ואז האשימה את דארין בהסתה לטרור ובהסתה לאלימות. בתגובה להרשעתה, אמרה טאטור כי היא לא מופתעת וכי ציפתה לכך. לכלי התקשורת הרבים שביקשו לראיינה אמרה – בעברית ובערבית – כי הדמוקרטיה בישראל היא ליהודים בלבד, כי היא תמשיך לכתוב וכי אם היה כאן טרור, זה היה מעשה של אהבה. עורכת דינה גבי לסקי ציינה כי מדובר באחד מפסקי דין החשובים בנוגע להפרת זכויות הערבים בישראל.

הפרופ' לספרות ניסים קלדרון, שהוזמן להעיד במשפטה של טאטור, קיבל הוכחה שהכיבוש חלש:

"אומרים שהכיבוש חזק. היום, כאשר הכיבוש הרשיע את דארין טאטור, קיבלנו הוכחה שהכיבוש חלש. הוא פחדן. הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל לא העלה בדעתו להעמיד לדין משוררים כמו אורי צבי גרינברג, שקרא בשיריו להתנגד לבריטים בנשק, או כמו נתן אלתרמן שקרא בשיריו, מדי שבוע, להתנגד לבריטים גם בנשק. חירות המשוררים נתפסת על ידי בני תרבות כאחד הביטויים הנאצלים של חברה חופשית ובטוחה בעצמה, גם כאשר היא נמצאת במצב מלחמה. אבל העריצות הסובייטית, ומעט גם העריצות של ימי מקארתי בארצות הברית, היו מבוהלות כל כך מן השירה, ששלחו משוררים אל בתי כלא. שתיהן נראו חזקות מאוד. שתיהן אמרו בקול ברור – בכך שאסרו משוררים – שהן חלשות, שהן מסמנות את קיצן. כאשר ילך הכיבוש הישראלי בדרך כל הארץ, תישאר לנו העבודה של חזרה לדמוקרטיה, סירוב לפחדנות, וחירות למשוררים."

המשוררת והמתרגמת טל ניצן, יוזמת גילוי הדעת של האמנים/ות ואנשי/נשות הרוח לשחרורה של טאטור, מסרה בתגובה:

"דארין טאטור היא הקורבן אבל הטרגדיה היא של כולנו, הן של מי שהובילו את הפארסה ומי ששיסו והסיתו, והן של מי שעקבו בחלחלה ובאי-אמון אחר הפרק המדכא הזה בתולדות מדינה שמתהדרת בנוצות דמוקרטיה אבל שוקדת להחריב את אבני היסוד של הדמוקרטיה זו אחר זו. סיומו המביש של משפט ראווה שבמדינה מתוקנת לא היה אמור להתקיים מלכתחילה – אקורד הסיום הצורם ברדיפה הנקמנית והמטופשת אחרי המשוררת דארין טאטור – ייזכר כאחד הרגעים הגרוטסקיים במירוץ הרשעות והאיוולת של השנים האלה."

ד"ר יוני מנדל, מומחה לשפה הערבית, שהעיד במשפטה של טאטור, מסר בתגובה את הדברים הבאים:

"השיר של דארין טאטור נכתב בערבית אבל איבד את כל הקונטקסט שלו כשהועבר לעברית על ידי שוטר, תוך כדי תרגום-מפליל, שגיאות והימנעות מהבהרות הכרחיות. השיר נכתב מנקודת מבט של קורבן, והוא עוסק בהתקוממות נגד אלימות וכיבוש ולא בקריאה לאלימות. חלק מהדברים ממש הלכו לאיבוד בתרגום. כך לדוגמה, 'שורת המחץ' כביכול שעליה התבסס המשפט – 'לך בעקבות שיירת החללים' – תורגם כ'שיירת השהידים', ומכאן, בעברית-ישראלית, כביכול כקריאה לפגיעה בחפים מפשע. זאת בעוד שני החללים (השהידים בערבית) היחידים המוזכרים בשיר הם מוחמד אבו-ח'דיר ועלי דוואבשה, שניהם ילדים פלסטינים שנרצחו על ידי קיצונים יהודים – הכי רחוק שאפשר מפלסטינים שנהרגו כשניסו לפגוע בישראלים. זה שמשוררת שכתבה שיר מחאה נגד הכיבוש הופכת להיות 'מסיתה לטרור' מעיד יותר מכל על גבולות השיח היהודי-ישראלי: שיח שבמסגרתו אין אפשרות לפלסטינים, בשום דרך, להביע מחאה שתיתפס על ידי ישראל כלגיטימית."

המשוררת עלמה מרים כץ, פעילה למען טאטור, קבעה כי פסק הדין מעיד על כך שאין חופש דיבור, אמנות ומחשבה בישראל:

"העובדה היא שכאשר אישה פלסטינית מוסלמית אומרת את דעתה בגלוי היא הופכת מסוכנת ויש להשתיקה. מזה שלוש שנים שדארין נמצאת במעצר בית בתנאים מחמירים, כל יום נוסף ללא חירות הוא טרגדיה שכן היא חפה מכל פשע. אני מקווה שגזר הדין לא יתעכב בסחבת נוספת ושהעונש לא יתעלם מהשנים הארוכות בהן דארין כלואה."

המשוררת והמתרגמת רחל פרץ ביקשה לשאול:

"איזו משמעות יש להרשעתה של דארין טאטור בישראל של היום, כשעשרות מפגינים פלסטינים נרצחים על הגדר בחסות סוללות משפטנים, כשדי בשני אנשים – מעורערים, מושחתים וציניים ככל שיהיו – כדי להכריז על מלחמה, כשמעמדו של בית-המשפט העליון – המתרס האחרון, והקלוש למדי ממילא, בפני חורבן מראית העין הדמוקרטית שלנו – עלול להתמוטט בעטיין של שתי מלים זדוניות, שאף משורר לא היה יכול להמציא: 'פסקת התגברות', כשראש הממשלה ושריו מסיתים ומשקרים בלי הרף ובלי להניד עפעף, בלי עונש ובלי סליחה? אין שום דבר מפתיע בהרשעתה של טאטור בישראל 2018. עכשיו רק נותר להתפלל שמענישיה – פיתומים מטומטמים של משטר ההסתה ושטיפת המוח שלנו – יואילו לקזז מעונשה את שלוש השנים האחרונות ולהניח לה לחיות כאדם חופשי. את מה ששלה ורק שלה – שירתה הנהדרת, תצלומיה היפהפיים, רוחה החופשית – אף בן-עוולה לא יוכל לגזול".

ד"ר שועי רז, חוקר, יוצר ומסאי, כתב כך:

"צ'רלס מינגוס (1979-1922), מגדולי הבסיסטים ומוסיקאי הג'ז במאה העשרים, אמר פעם בפתיח לנגינת Meditations (אלבומו, Town Hall Concert, משנת 1964) כי ידידו הטוב, אמן כלי הנשיפה, אריק דולפי (1964-1928) העמיד אותו על הזיקה בין המתחולל במטעים בדרום ארה"ב לבין שואת היהודים, בין האפריקנים-אמריקנים האנוסים לקטוף יבול מהבוקר עד הליל, לבין תנאי הכליאה של היהודים במחנות הריכוז בשנות הארבעים. לכן, המשיך מינגוס, הוא הלחין את הקטע, כדי להעמיד על הצורך להביא מספריים חותכות-תיל, שיוציאו את הכלואים משביים, בטרם יגיעו מי שיעמידו במטעים תאי-גזים ומשרפות. מינגוס לא נעצר על דבריו. הקונצרט לא הופסק. הקטע נוגן עד תום (כ-28 דקות) ובסופו נשמעות תשואות. מינגוס עמד על במה ציבורית בניו-יורק, לפני יותר מיובל שנים, וקרא לבני קבוצתו להתקומם ולהגן על חייהם מפני הבאים לשלול את חירותם; לא להסתפק בכך שבערים מסוימות נהנים שחורים ממעמד אזרחי משופר יחסית למדינות הדרום, אלא לזכור כי המאבק לחירות לא יושלם עד שכל בני הקבוצה יהיו חופשיים, ולא יימצאו תחת שלטונם של אלו שהחוק עומד לצידם. על דברי מינגוס אלה, חשבתי הבוקר, כשנודע לי פסק הדין בעניינה של דארין טאטור. טאטור לא רודפת ישראלים. טאטור מזדהה עם סבלם המתמשך ועם דיכויים של בני קבוצתהּ. היא שוחרת את חירותם ואת שחרורם. כן, מצבם של הפלסטינים ורמיסתם המתמשכת מעוררת בה זעם. האין זה ענין טבעי? האם מדינת ישראל באמת ובתמים סבורה כי על הפלסטינים החיים בתחומה לכרוע ולנשק אפיים ארצה את נעליהם הגבוהות של לוחמי צה"ל ולהודות להם על שנים של הגבלות, סגרים, מאסרים, חומות, מחסומים, ופעולות צבאיות? לטרור אין צד אחד. לשכול אין צד אחד. לשפיכות דמים אין צד אחד. לחירות אין צד אחד. וממילא, צדק שנעשה בנוכחות צד אחד – אינו צדק."

״המעצר הממושך וההרשעה של דארין טאטור בגלל שיר אינה המצאה ישראלית. היא מאפיינת משטרי רשע מאז ומעולם״, כותב עמוס נוי. ״תסתכלו טוב: זו תמונתו של משורר שנעצר, הוגלה, ונכלא עד מוות ולצידו השיר שבגללו נעצר. זו תמונתו של המשורר הרוסי אוסיפ מאנדלשטאם, שנלקחה בעת מעצרו הראשון. הוא נעצר בשנת 1933 בגלל שיר שקרא לחבריו. לאחר המעצר הוא הוגלה, נעצר שוב, ונשלח לגולאג. שם מת, כנראה, לאחר כמה שנים מתשישות ומחלות. גורל דומה, של כלא ממושך, היה מנת חלקם של לב גומיליוב ופונין, שנכחו בהקראה הזו. השיר, הלועג לסטאלין (והמוכר היום כ׳האפיגרם על סטאלין׳) בעצם ניבא את גורלו האישי, את תרבות ההלשנה, ואת שלטון הפחד מהמנהיג ומעושי דברו הצייתנים – המשטרה החשאית (בראשות יאגודה, שזו היתה אחת מפעולותיו הראשונות בתפקיד) ומערכת המשפט. ׳אנחנו חיים אך איננו חשים את הארץ מתחתינו, דברינו לא נשמעים אפילו במרחק עשר פסיעות….׳״

שירים של דארין טאטור

בתרגום שיח'ה חליווה ורחל פרץ

פרידה

כְּמוֹ תִּינוֹק הַקּוֹרֵעַ אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר בְּשִׁנָּיו
אֲנִי מְבַצַּעַת אֶת טִקְסֵי הַפְּרֵדָה.
בְּכִיס מִכְנָסַי טוֹמֶנֶת אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי
וְאֶת מַפְתְּחוֹת הַבַּיִת הָעַתִּיק.
אֲנִי חַיָּה עַל רְסִיסֵי הַחֲלוֹמוֹת
שֶׁהוֹתִירוּ נְבִיאֵי הַמִּזְרָח הֶחָדָשׁ
לַתְּמִימִים,
מַעֲשֵׂה רְמִיָּה הַמּוֹבִיל אֶל הַלֹּא כְּלוּם
שֶׁעַל פָּנֶיהָ שֶׁל מַחְשָׁבָה, הַשִּׁיבָה שְׁמָהּ.

חורייה

אֲנִי אֶלְעַס אֶת הָאָזִיק שֶׁלִּי
אֲנִי אֶשְׂרֹף אֶת הַחֲשֵׁכָה
אֲנִי אֶתְפֹּס אֶת מָה שֶׁנִּמְלַט מִמֶּנִּי
אֲנִי אֶתְחַבֵּא בְּתוֹכִי, אֲגָרֵד אוֹתִי, אֶלְעַס אוֹתִי
וְחָיִיתִי.
כִּי כָּל מָה שֶׁבִי נוֹשֵׁם.
הוֹ שָׁמַיִם הַאֲזִינוּ:
אֲנִי נָסָה אֲלֵיכֶם
אֲנִי בָּאָה
הֲרֵי עָזַב
הַכְּאֵב אֶת עוֹרְקַי

הזיה חפה מפשע

הִגַּשְׁתִּי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת אֶלֶף סִבּוֹת לְהָרְגֵנִי
נוֹשֵׂאת אֶת דָּמִי בְּכַף יָדִי וְאֶת רוּחִי עַל פִּרְקָהּ
שֶׁהֲרֵי הָעֹשֶׁק רַב דָּיוֹ כְּדֵי שֶׁאֵשֵׁב מוּל כֵּס הַמִּשְׁפָּט
כִּתְמוּנָה מֵתָה בְּתוֹךְ סֵפֶר קָרוּעַ
פָּנַי חִוְּרוֹת כִּדְיוֹ עִתּוֹנִים
אֲנִי הַנִּרְצַחַת שֶׁבְּתוּלֶיהָ הוּשְׂמוּ בִּכְלוּב האנס
וַאֲנִי הַנֶּאֱשֶׁמֶת בְּעֵינָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט
אֲנִי מִי שֶׁפִּתְּתָה אֶת הַסּוֹהֵר לְכָלְאֵנִי וְלַחְמֹד אוֹתִי
כְּלָאוּנִי וְאָמְרוּ כִּי אֲנִי פּוֹשַׁעַת
וַאֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע אֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע

* * *

זָרים על שפתֵך

דנה אמיר

אֲנַחְנוּ, שֶׁהִסְגַרְנוּ עַצְמֵנוּ לְתַּרְדֵמָה מִתְמַשֶׁכֶת,
שֶׁהִנַחְנוּ לַאֲפֵלָה הַמִצְטַבֶּרֶת סְבִיבֵנוּ לְהַחֲשִׁיךְ חַלּוֹן
אַחַר חַלּוֹן,
שֶׁנָהַגְנוּ בִּיְהִירוּת כְּמוֹ לֹא הִתְדַּפַּקְנוּ מַעוֹלָם עַל
דֶּלֶת חֲתוּמָה בָּעֳבִי הַלַּיְלָה,
שֶׁהִטֵּנוּ אוֹזֶן לְכָל לְשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה,
שֶׁחָטָאנוּ בְּלַהַג, בִּשְׁמִיטָה, בְּיוֹדְעִין,
בְּלֹא אוֹמֶר,
שֶׁפִּקַּחְנוּ עַל סִפְרֵי הַקִּינוֹת כְּמוֹ עַל
תַּקָּנוֹנֵי הִתְנַהֲגוּת לִשְׁעַת חֵירוּם,
שֶׁשָׁכַחְנוּ כִּי עֵת לְהַחֲשׁוֹת אַךְ גַּם
עֵת לִזְעוֹק,
שֶׁצִלֵּנוּ לֹא הִכִּיר בָּנוּ שָׁעָה שֶׁהִתְיָצַבְנוּ זָרִים
עַל שְֹפָתוֹ, זָרִים עַל שְֹפָתֵךְ,
יוֹדְעִים שֶׁגַּם אִם נָבוֹא וְנִפְנֶה עַד
יִפָּתַח פֶּתַח בָּאֵזוֹר הָרֵיק,
וּנְבַקֵשׁ לָשׁוּב בַּעֲדוֹ עַל עִקְבוֹתֵינוּ, עֵרִים,
קְרוּאִים לְעַצְמֵנוּ,
הָיֹה לֹא נִהְיֶה תְּאוֹמֵי הַצַּעַר שֶׁלָךְ,
אַתְּ, שֶׁהַמַעֲגָל שֶׁחָגְת סְבִיבֵךְְ מַגְּלֶה אוֹתָךְ מִן הָעוֹלָם,
שֶׁאֵינֵךְ יְכוֹלָה לָשִׁיר אֶת שִׁירֵךְ אֶלָא מֵאֲחוֹרֵי קִיר שָׁקוּף,
מָלֵא עֵינַיִם.

שירה של דנה אמיר פורסם לראשונה בגיליון מס' 12 של "המוסך"