• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

נמשוך להם את השטיח מתחת לרגליים

הפלסטינים יפסיקו לחשוב על זכות השיבה, יפנו את כוחם ומרצם לשיקום ועזה תשגשג. איך הנסים האלה יקרו? ב"הארץ" יש מי שחושבים שצריך למנוע מהם את התמיכה של אונר"א וככה הם ישכחו את המולדת. תגובה
גיא בן-פורת

פרופ' גיא בן פורת מלמד במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

האם בעטיו של היסח דעת זמני אישר עורך המאמרים של העיתון לפרסם מאמר הקורא, הלכה למעשה, ליצור אסון הומניטרי בעזה? האם חשב שמאמר כזה הוא חלק מהדיון הלגיטימי בגורלה של עזה וגורלנו? או שמא היה זה חלק מקהות חושים שהשתלטה עליו ועלינו, אשר במסגרתה ההצעה להרעיב אוכלוסיה אזרחית כדי לכפות עליה הסדר היא חלק לגיטימי מהדיון הציבורי? מעבר לאיווולת האסטרטגית שבה, ההצעה המגולמת במאמר "בעזה נלחמים רק על זכות השיבה" למשוך את השטיח מתחת לרגליהם של אזרחים בעזה באמצעות מניעת הסיוע של אונר"א, היא גם עוול מוסרי ומוטב שלא הייתה עולה על הנייר. אבל, מכיוון שעלתה מן הראוי גם לתת לה תשובה.

זכות השיבה, לטענת עדי שורץ ועינת וילף, מושרשת עמוק בקרב תושבי מחנות הפליטים ומתוחזקת דרך הסיוע של אונר"א הממשיך זה שנים להעניק להם מעמד פליטות ובפועל מונע מהם להסכים לכל פשרה. הפתרון? "ייבוש דרישת השיבה הפלסטינית מהתמיכה הכלכלית והמדינית שהיא זוכה לה ממדינות המערב באמצעות אונר"א." כל כך פשוט, כי הערבים כזכור "מבינים רק כוח" ומה שעבד כל כך טוב בעבר מן הסתם יעבוד גם עכשיו. אונר"א תיעלם, הפלסטינים יפסיקו לחשוב על זכות השיבה ועזה תשגשג או, בלשון הכותבים "העם הפלסטיני יתחיל להפנות את מרצו לבניית מדינה משלו, במקום לחלום על הריסה של מדינה שכנה."

למדינה השכנה הזו, כדאי להזכיר, יש אחריות מסוימת למחנות הפליטים בעזה שבהם חיים מי שגורשו מביתם באותה המדינה או נאלצו לברוח מהם. צריך מידה רבה של חוסר מודעות עצמית ממדינה שקמה על כיסופי גלות של אלפיים שנה כדי להטיף לפליטים דור חמישי שאינם פליטים ושהגיע הזמן שישכחו מהמולדת. אפשר כמובן להמשיך ולטעון, שלא הייתה ברירה, שבמלחמה כמו במלחמה ושאת העבר אי אפשר לשנות. אבל גם כאן לא מסתיימת אחריותה של המדינה השכנה ששלטה בפועל משך ארבעים שנה ברצועת עזה ובמחנות הפליטים האלה ויכולה היתה לשקם אותם אך לא עשתה זאת. את העוני, הצפיפות והביוב הזורם ברחובות, והעכברושים המטיילים בין הבתים, זוכרים היטב כל מי ששירתו בעזה.

אבל כל אלה מחווירים למול השורה התחתונה של המאמר ולמשמעות שלה:

"ישראל אולי לא יכולה לקחת מהפלסטינים את חלום השיבה, אבל היא בהחלט יכולה — וצריכה — לפעול כדי לקחת מהם את התמיכה המוסרית, המשפטית והכלכלית שהעולם נותן להם למימוש חלום מסוכן זה, באמצעות פירוק אונר"א. התחמקות מפעולה כזאת וניסיון לקנות שקט לטווח קצר, מביאים למחיר שאנו משלמים כעת: עשרות הרוגים וגינויים מכל העולם — למרות שישראל, באופן סביר לחלוטין, מגינה על גבולה הבינלאומי."

צריך מידה רבה של חוסר מודעות עצמית ממדינה שקמה על כיסופי גלות של אלפיים שנה כדי להטיף לפליטים דור חמישי שאינם פליטים ושהגיע הזמן שישכחו מהמולדת

כדי להבין את המשמעות של ההצעה הזו אין צורך להידרש לדיווחים של סוכנויות בינלאומיות וארגוני זכויות אדם על המצב בעזה. אפשר היה לצפות בכתבה הנדירה של אוהד חמו על חיי היומיום בעזה, המחסור וחוסר התקווה. יתרה מכך, קציני צה"ל מתארים את עזה כמצויה על סף או בתוך משבר הומניטרי. המחסור במים, חשמל, תרופות ומוצאי מזון, האבטלה העצומה והעוני מוכרים וידועים.

הוצאת הסיוע של אונר"א, מבלי להציע תחליף משמעותי, עלולה להפוך את המשבר ההומניטרי לאסון של ממש, לקריסה של שרותי התברואה ולהרעבה של האוכלוסיה. לא ברור על איזה יסודות והנחות אסטרטגיות בנויה ההנחה שמשבר הומניטרי ישנה את עמדות הפלסטינים כלפי זכות השיבה בישראל, שכן ניתן לחשוב שבדיוק ההיפך יקרה. אבל בשביל לפסול הצעה שעשויה לפגוע פגיעה אנושה באכולוסיה אזרחית, ולדון אותה להרעבה, לא צריך להיות אסטרטג, מספיק להיות בן אדם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    הסיוע של אונר"א היה חייב להיפסק לפני שנים רבות ולא היום, כאשר מאוחר מדי. הסיוע של אונר"א היה מחוייב זמנית לטפל במצוקת הפליטים הפלסטינאים. אבל עצם המשכותו לאין קץ, הוא בלם כל אפשרות של שיקום והתבססות והנציח את בעיית הפליטות. אלמלא הסיוע, הפליטים היו מתמזגים במדינות אליהם הגיעו ו/או במדינות אחרות בעולם. גם היהודים היו פליטים לאחר השואה ולאחר גרושם מארצות האיסלם – אבל הם שוקמו במדינת ישראל ובמדינות העולם האחרות.
    סיוע של האו"מ חייב להיות לתקופות קצרות. סיוע שימחק את בעיית הפליטות ויאפשר לאלו שהיו פליטים לשקם את עצמם. נכון שהיום האו"מ חייב לסייע לפליטי סוריה, לתושבי רצועת עזה המצויים במצוקה לא בגלל מה שקרה ב 1948 אלא בגלל מה שקרה בימי שלטון החמאס המקריב את האזרחים על מנת לממש את שלטונו ואת הזיותיו.
    לא זכות השיבה הביא את תושבי עזה למה שהביא – החמאס חייב להפסיק את "שגיוניתיו" והרצועה יכולה להגיע לשגשוש ולפריחה.

  2. סמולן

    אני לא בטוח שהבנת אותם, או שאולי הבנת ואתה בהכחשה. בכל מקרה, כמו תמיד, אני כאן לעזור.

    לספר של וילף והאיש הפחות מעניין ממנה אפשר היה לקרוא "איך ומתי הומצא העם הפלסטיני", שכן בזה בדיוק הם עוסקים: כיצד כנופייה של רודנים נאלחים, חלקם בעלי תואר מלוכה, יחד עם פקידי או"ם ואינטלקטואלים ערבים, הקימו מבמה בינלאומי שמטרתו היא חיסול ישראל, והעם בםלסטיני הוא השיטה שלו.

    שים לב: ברור שאתה ודעותיך הם תוצר לוואי שולי של המהלך הזה. סביר שכמו רבים ממשכילינו אתה מאמין שהעם היהודי הומצא על ידי אינטלקטואלים פשיסטים בתחילת המאה העשרים, ובעת ובעונה אחת אתה מאמין שהעם הפלסטיני קיים כעובדה, שמבטאת קיום קבוצתי השזור עמוק במרקם מולדתו. הפער במשלב הלשוני אינו מקרי: כי שתום שגב היה אומר לו דיבר בכנות, ישראל היא קומבינה של אוסטידן עם ריח דגים, בעוד שהפלסטיניות חולקת משהו מהאצילות שבערבים. זה תמיד ככה: כאלו אתם, או כאלו אנחנו. וילף וההוא ששכחתי את שמו מציעים הסבר לקיומנו, בתהליך שראשיתו בארמונות השיש של הרודנים – כולם פרט לרודני ירדן – והמשכו בכיתות הלימוד של אונר"א.

    זה כמובן רק חלק מהמהלך ההיסטורי, ובתוך החלק הזה עצמו מדובר בלא יותר מהיפותיזה נועזת, אבל נראה ששווה לבדוק אותה. כי זו הסוגה של וילף: כתיבה כך שחברת הכנסת הממוצעת תוכל לקרוא בערב יחיד, ולחשוב. המחשבות, כפי שניתן לנחש, אומרות שמה שאנו מכנים "פלסטינים" לא אוחז בעוינות רצחנית כלפינו מטבעו, לא בגין החטא המחריד של הנכבה, כי אין שם משהו מחריד, וגם לא בגין פשעי הכיבוש, כי הכיבוש הוא בעיקרו הגנה עצמית מפני אותה עוינות רצחנית. לא, אומרים וילף ופלמוני, אלו הסברים מהותניים, חסרי פתרון ומנציחי סבל, בהתאמה לסדר שתוארו. והם גם אידיוטיים, כי המציאות, כפי שמרקס וובר היו אומרים, כוללת גם אידיאולוגיה כוזבת המסותנזת על ידי מוסדות חברתיים פורמליים ולא פורמליים. או שאולי זה כצוב אצל גראמשי ולוקאץ'? מכל מקום, הם איתרו לשיטתם את מפעל הייצור של הפלסטיניות הרצחנית והעויינת, ולא מדובר בביבי אלא באונר"א, ועוד יותר מכך באפוטרופוס הבלתי צפוי שלו, משרד הבטחון לענפיו.

    כמו כל הסבר טוב של השמאל, האחריות והסמכות נמצאים בהישג ידנו. כל מה שנדרש הוא להפסיק להגן על קבוצת המושחתים הזחוחה בארגון הפליטים המוזר ביקום. ובעקבות ההחלטה לא להגן עליהם, הארגון יקרוס כי כולם פרט לנו נגדו, מפעל השנאה שממנו נולדת יפסיק לפעול, הפלסטינים יתעשתו ויהיו אחים, ורחוק ברקע תוכל אולי לראות לא רק את קווי המתאר של פדרציית כנען, אלא אולי גם שיבה ממשית, ברצון ועזרה הדדית. לא הייתי ממהר לתקוף אותם.

    1. שאול סלע

      אין מניעה לכתוב שסמולן הוא חלאה כל עוד הוא מסרב להזדהות. הסיבה שסמולן הוא חלאה לא בגלל סירובו להיחשף אלא בגלל שהוא הצדיק פשע ציוני אשכנזי נגד מזרחים בנוסף לזחיחות שהוא גילה לנוכח שריפת ספרי הברית החדשה. הצדקת הפשעים שכנגד המזרחים ע"י סמולן מעולם לא החזיקה מים בפרט לאחר שצפינו בסדרה סלאח של דוד דרעי.

      1. סמי קורעין

        תמהני עליך שאול, על שאתה תוקף בחמת זעם אשכנזי בשל גזענותו הנאלחת נגד מזרחים, ומתעלם במזיד ממזרחים דוגמת אמינוב שכל עולמם הצר סובב סביב הפלסטינים, ושנאה ארסית כלפי הציונות. כל זאת בלא להזכיר אף פעם את הגזענות האשכנזית הארורה.
        לעורכי האתר: אם אתם ניחנים ביושרה אינטלקטואלית, דומני כי הביטוי חלאה כלפי סומלן, קשה מנשוא לעומת מה שכתבתי על מזרחים, חסרי מודעות לחלוטין, המשרתים בתמימותם את הגזענות האשכנזי המבחילה…

      2. סמולן

        הי שאול. יותר אדישות מזחיחות. הברית החדשה כוללת כמה מהטקסטים הנפלאים בעולם, וחבל (ומוזר) שעד כה לא היה להם תרגום מדעי לעברית: כל מה שיש לנו הם תרגומים מיסיונריים מוטים עד מאד. הציונים לא עשו לנוצרים את החסד שעשו עם הקוראן והתרגומים שלו. אני איכשהו מתקשה להתרגש מכך ש 500 עותקי הברית החדשה נשרפו באור יהודה פעם, כי בעולם עם אינטרנט מלכות הספרים כבר אינה לגמרי זו של חומרי העולם הזה.

    2. ד ר

      נראה שסמולן שבר סופית מהמרחב של אסמול אציוני למרחב של אחרון עסקני הליכוד שמטרחנים על "שקר העם הבלסטיני". זה קצת חבל, בגלל שבמודל הקודם הוא סיפק הטרלות אורייניות יחסית עם ערך מוסף סולידי; אבל זה גם קצת לא חבל בגלל שזה מוכיח את התזה הישנה על פריכות ה"ריאליזם" לסוגיו. העת זו, מה שנקרא.

        1. ד ר

          קראתי. בלה בלה בלסטינים בלה בלה מומצאים בלה בלה רודנים ערבים מפחידים עם זקן.

          1. סמולן

            טוב. המונח "המצאת עם" הוא בעל משמעות כפולה. מחד הוא משמש כדי לטעון שהעם המדובר לא התקיים כלל לפני ההמצאה, וגם לא מתקיים "באמת" אחריה. מאידך, הוא משמש גם כדי לדבר על הדרכים שבהם התעצבה התודעה ההיסטורית *הפעילה* של העם המדובר, בלי קשר לשאלה אם היתה לו תודעה היסטורית פחות פעילה קודם, ובלי קשר לשאלה אם הוא קיים היום במובן עמוק.
            העם היהודי הוא מטרה מובחרת לניתוחים כאלו, שקיימים כל הזמן. יש כאלו שטוענים שהיהדות היא "רק דת", והציונים המציאו אותה כלאום מלאכותי. עמים אחרים הם אמיתיים, בשיטה הזו, אבל היהודים לא עומדים בקריטריונים. זה, מה ששלמה זנד כתב ב"איך ומתי הומצא העם היהודי": פעם כנראה היה עם אחר, יהודאי ולא יהודי. נשארה ממנו דת, שהציונים הפכו למעין עם חדש, מלאכותי ולא ראוי למדינה.

            אבל הרבה קוראים את זנד לא בעניין הקיום של היהודים, אלא לגבי התהליכים שבהם הפך עם פסיבי לעם אקטיבי, כזה שיש לו דיפלומטיה עצמאית וכאלו. זו הדרך שבה אני קורא את וילף. המשמעות היא בערך ככה: אני לא באמת יודע לומר מה ההבדלים בין פלסטינים לערבים אחרים, בין היתר כי אני מכיר בעיקר פלסטינים, וגם זה לא משהו. לכן, אני לא יודע לומר אם הם מובחנים מאד מערבים אחרים היום, ושור-אז-הל קשה לקבוע מה היו ההבדלים בעבר. מה שאני כן יכול לחשוב עליו, הוא שהם מחוייבים באופן מאד קיצוני גם להשמדה אלימה של ישראל וגם להגליית היהודים מהארץ. יש כמובן כמה יוצאים מן הכלל כמו איימן עוודה, אבל גם הם מקפידים על הבעת חיבה לאלו שנגדנו, והבהרה שבשורה התחתונה, הם בעד אלו שנגדנו הרבה יותר משהם בעד אידיאל השלום: אם יצטרכו לבחור בין שלום איתנו ובין שותפות עם אויבינו, הם יבחרו באוייבים.
            מה שמוזר בעמדה הזו היא שהיא כבר בת שבעים שנה, מתקיימת גם לנוכח הפסדים שיטתיים – קמפיין פוליטי אנטי ציוני מתקיים שנתיים-שלוש, ובסוף ישראל מנצחת – ולנוכח סבל גדול. מוזר מאד, אם כן, שהאחדות הפלסטינית מתקיימת בשאלת המחויבות להחרבת ישראל. וכאן, מה שוילף מציעה הוא לא בדיוק איך נוצר והומצא העם הפלסטיני לכשלעצמו, אלא איך וכיצד הומצא העם הפלסטיני כנשק נגד ישראל. זה הדבר שהיא מפרקת, וזה מה שהיא מגיעה בו למסקנות מפליאות: הבסיס השיטתי הוא מערכת החינוך של אונר"א. היא הוקמה ככזו בכוונה ותוך מעורבות רבה של מדינות ערב ושליטיהן הרודנים (זה מה שיש שם). אבל, היא ממשיכה לפעול דרך שותפות והסכמה של מערכת הבטחון *הישראלית*. וכך נשמרת ההמצאה בדבר מה שהעם הפלסטיני צריך לעשות (החרבת ישראל), ובדבר איך שהוא צריך לעשות את זה ובעצם את כל הפוליטיקה שלו (אלימות).

            אין לי מושג כמה ההצעה שלה נכונה, אבל היא בוודאי מרעננת: יש משהו שאפשר לעשות כדי לקדם חיים ביחד. ולכן, כתבתי שאם תתבונן מספיק רחוק בהצעה שלה, היא מכוונת למשוך את השטיח לא מתחת לרגלי הפלסטינים אלא מתחת לרגלי האלימות הפלסטינית והמחוייבות להשמדת ישראל. אם זו תעלם, אפשר יהיה לדבר על אופני קיום ביחד. היות ואני די מחבב פלסטינים ויהודים, נראה לי שהאפשרויות לקיום ביחד בצורה טובה הן פשוט בלתי מוגבלות: אם הפלסטינים יחליטו להפסיק את השטויות ולייצר זוגיות טובה עם ישראל, תוך זמן לא ארוך והרבה ויכוחים קטנוניים כדרכנו, תהיה להם לא רק שיבה אלא סל קליטה לעולה. זה נראה לי חזון ששווה לחשוב עליו, גם אם הוא אומר שיש בעיות בצד הפלסטיני, כולל מערכת החינוך של אונר"א ומושכי החוטים שלה. כאמור, אני לא בטוח שזה ניתוח נכון (או ממצה), אבל הוא בוודאי רענן, ואומר שהאלימות היא לא מכת שמיים, אלא תוצאה של מבנה תמיכה ישן ואבסורדי למדי, שנשמר מטעמים אבסורדיים גם הם. שווה לחשוב על זה.

  3. ליכודניק

    נו, אז מה לדעת הכותב- חוקר מנהל ומדיניות ציבורית- היא *כן* הדרך הנכונה לפתור את המשבר ההומניטרי בעזה? הוא הרי מעשי ידי אדם, פרי הרשלנות וחוסר העיניין של החמאס בעיניינים אזרחיים.
    ב-94׳ ו-2005 היו בעזה חשמל, מים ראויים לשתיה בברזים כל היממה, שירותי רפואה, וביוב מסוים. כל אלו נפגעו בגלל שהחמאס משקיע את כל מרצו בצעדות אויליות, רקטות פרימיטיביות ומנהרות תקיפה מטופשות, שעוד לא פגעו באף אזרח ישראלי- כלומר, צעדים שאין להם סיכוי להכריע את ישראל ולחלק את רכושה לתושבי עזה. אז איך דואגים לשלטון בעזה שאשכרה מציע דרך מעשית לשפר את מצב התושבים שם?..

  4. שאול סלע

    לעדי שורץ יש רקורד מרשים של פירסום מאמרים שמנסים לטייח את האפליה והדיכוי של המזרחים בידי האשכנזים.

    צבי בן-דור בנית על הראיון של עדי שורץ עם נתן ויינשטוק שספרו על ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מתיימר להפריך את תזת האידיליה:

    שוב בוכה העבר היהודי במזרח:

    במסגרת השלמת הפיכתה של הציונות מאידיאולוגיה פוליטית לכנסיה. מביא עדי שורץ את דבריו של ״החוזר בתשובה״ נתן ויינשטוק (״אנטי ציוני שעבר מהפך מוחלט״, מזכיר לי את ההקדמות שכתבו כמרים לפולימיקות נגד היהדות שכתבו יהודים מומרים בימי הביניים). לא קראתי, עדיין, את הספר. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע ששורץ חוטא להיסטוריה שהוא מנסה לתאר בראיון עם ויינשטוק. הוא קובע שיש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ בין יהודים למוסלמים במזרח התיכון והספר בא להפריכה. מכאן גם אמור לנבוע כוחו של הספר. ובכן, בניגוד למה שמדמין שורץ (שעשה את זה כבר פעם אחת עם צאתו של כתב הפלסתר מטעמו של מרטין גילברט), אין אינטלקטואל או היסטוריון מזרחי רציני שטוען שהיתה ״אידיליה״. אידיליות הן ענין למשוררים. אשר לנוסטלגיה של מזרחים לימיהם במזרח התיכון. שוורץ כנראה לא שם לב שעיקרה של הנוסטלגיה עוסק באותה היסטוריה של ה״יומיום״, של מה שנקרא הeveryday. אותו עבר לא כלכך חמקמק, נטול אירועים, שויינשטוק, כבר עכשיו אפשר לקבוע, מתעלם ממנו לחלוטין כאשר הוא כותב היסטוריה שנעה מפוגרום לפוגרום בהפרשי זמן ומקום משתנים. תנוח דעתם של שורץ ווינשטוק, אף מזרחי, אף אדם, לא מתגעגע לפוגרומים, לא במזרח, ולא במערב. אז לא הפרכתם כלום.

    השימוש ב״דחליל ההיסטוריוגרפי״ לפיו יש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ (שימו לב, זו מילה של שורץ, לא לא של אף אחד אחר), לא הופך את הספר של ויינשטוק ל״פורץ דרך״ (ואני לא מתרשם מ״900 המקורות״ ששורץ מתפעם מהם, לא משחקים פה בלמי יש יותר גדול). כשהיסטוריונים מזרחים יוצאים נגד הפרשנות הציונית של העבר היהודי במזרח התיכון הם לא טוענים שהוא אידילי. הם רק טוענים שהפרשנות הציונית מעוותת את העבר הזה לצרכיה. זה הכל. וזו עמדה לגיטימית. ולא ברור, מה בחר שורץ להגחיכה כשהוא כותב רצנזיה, שאמורה להיות רצינית, על הספר. אגב, הראשונים שיצאו נגד הפרשנות לפיה העבר היהודי בגלות הוא כולו רצף אחד של דמעות ופוגרומים היו היסטוריונים אשכנזים (נטולי דמיון מזרחי) דוגמת סאלו בארון שכתב כבר ב1928 נגד התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית באירופה.

    על חלק מן הטעויות בספר בהקשר המרוקאי שלו כבר סיפר לי חבר. המשך יבוא אם יהיה זמן.

    נקודה אחרונה: אולי הגיע הזמן להירגע קצת מחלק נכבד של השמאל הצרפתי לדורותיו?

    ושיקו בהר על ההיסטוריה הסוציו פוליטית "הפנים ישראלית" ו"הקדם ישראלית" של יהודי ערב – http://bit.ly/1j3XUe8