באינטגרציה ברור מי מארח ומי מתארח

בימים א'-ב' בשבוע הבא יתקיים כנס יובל לתכנית האינטגרציה בחינוך, תחת הכותרת "שילוב, הדרה, ושינוי חברתי". הכנס, ביזמתו של ד"ר גל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה ובשיתוף פעולה עם ד"ר איתי שניר, מתקיים בחסות המכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ובשיתוף האגודה הישראלית לחינוך משווה.

תוכנית הכנס מגוונת ועשירה וכוללת מבט היסטורי על האינטגרציה בימיה הראשונים וכן בחינה מזוויות שונות של המצב כיום, בארץ ובעולם. בין היתר, יתקיימו דיונים על אינטגרציה בחינוך הדתי, מבט השוואתי על רפורמה חינוכית בישראל ובפולין ועל שינוי חברתי בחברה רב תרבותית. אורח הכנס, פרופ' מייקל ס. מרי מאוניברסיטת אמסטרדם יאתגר את הקהל בשאלה האם האינטגרציה בחינוך היא מחויבת המציאות. כך, מול האינטגרציה כתכנית חינוכית נשאלת השאלה מה מקומן של תכניות נפרדות, כמו קדמה בשכונת הקטמונים או בתי ספר כמו חיוואר או מסאר בחברה הערבית, המבקשות להבטיח לתלמידיהם הבאים מקבוצות מוחלשות הישגים לימודיים לצד חיזוק הזהות והתרבות שעליה הם גדלו.

ד"ר נפתלי שם טוב, חוקר תיאטרון ומרצה בכיר בחוג לספרות אמנויות ולשון באוניברסיטה הפתוחה, ידבר על חוויותיו האישיות בתיכון אינטגרטיבי במושב שכותרתו "אורחים לא רצויים או בני בית: להיות ילד/ת אינטגרציה". להלן יובא החלק הראשון של דבריו.

את הכנס בן היומיים יחתום מושב חגיגי שבו יושק לראשונה ספרו החדש של חברנו פרופ' יוסי דהאן "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך". דהאן, מייסד אתר זה ואדם רב פעלים, יגיב לדיון על הספר שבו ישתתפו משה כהן-אליה, יוסי יונה, יולי תמיר ותמי הראל-בן שחר.

לקריאת פתח הדבר בספרו של יוסי דהאן

***

אורחים לא-רצויים: נפתלי שם טוב

כדרומי-מזרחי בוגר תיכון אינטגרטיבי בצפון תל אביב בשנות השמונים, אני יכול להעיד על כך שהתלמידים הדרומיים היו אורחים בלתי רצויים בתיכון האינטגרטיבי בצפון תל אביב. להבנתי, אינטגרציה כפי שהיתה אמורה להיות בישראל היא מפגש "בגובה העיניים" של היכרות כנה והבנה משותפת בין קבוצות אתניות ומעמדיות שונות. חוויה זו בהחלט לא התרחשה בתל אביב.

מרבית בתי הספר התיכוניים העיוניים נמצאים במרכז-צפון תל אביב, רובם גם הוקמו עוד לפני קום המדינה ובאופן מסורתי למדו בהם בעיקר תלמידים מצפון תל אביב, לרוב אשכנזים ממעמד בינוני. צוות המורים גר הוא באותו אזור, ואף חלק מהורי התלמידים היו בעצמם בוגרי אותו תיכון. אני וחברי הובאנו בהסעות לתיכון המרוחק מאזור מגורינו. בעוד שהתלמידים מצפון תל אביב הרגישו בתיכון כחלק טבעי ורצוף מבחינה חינוכית וקהילתית, עבורי ועבור חברי נמצאנו במעמד של outsiders חיצוניים לתפיסה ולקהילה שבתוכה הוקם ונוסד התיכון.

באינטגרציה הזו היה די ברור מי המארח ומי האורח. מי אמור לסבול את מי. ומי אמור לומר תודה ולהודות על כך שניתנה לו ההזדמנות להיכנס בשערי בית הספר העיוני… החוויה של להיות אורח לא-רצוי הודגשה בצורות רבות בבית הספר: מהרכב הכיתות שהיה בנוי בעצם על הקבצות שהותאמו באורח פלא למיקום המגורים והאתניות של התלמידים ועד חוסר רגישות ויחס גזעני מוסווה וגלוי של מורים לתלמידים. כדי לשרוד חינוך שכזה, המשמעות היא הפנמה של הקודים החברתיים והלימודיים שבית הספר מוקיר תוך ויתור או דחיקה לשוליים כל ביטוי מעמד או אתני של התלמידים הדרומיים.

מכיוון שהיה מדובר בתיכון שש-שנתי הכולל חטיבת ביניים, התלמידים בכיתה ז' סווגו לכיתות שהיו בעצם הקבצות לימוד – בניגוד גמור להנחיות משרד החינוך. כך, היו כיתות שהיו מיועדות לבגרות עיונית מדעית ותוגברו כבר מכיתה ז' בשעות של מדעים ומחשבים, היו כיתות שהיו מיועדות למסלול בגרות עיוני-הומניסטי וכיתות שמראש לא יועדו לצלוח את כל שנות התיכון – ואכן במעבר לכיתה ט' הן "נעלמו". בכיתות המיועדות להנשרה היו רק תלמידים דרומיים, בכיתות האחרות כמות הדרומיים היתה פחותה בהתאמה.

הייתי תלמיד יחיד מכפר שלם שסיים בגרות מדעית בתיכון. אני זוכר עד היום את המעבר לכיתה ט', כשביום הראשון ללימודים הבנתי ששתי כיתות מהשכבה "נעלמו" מנוף בית הספר, ורוב תלמידיהם הועברו לבתי ספר מקצועיים בדרום העיר. מי שלמד בכיתה המדעית והתקשה במקצוע כזה או אחר לא היה זכאי לקבלת תגבור מבית הספר. לחברים לכיתה מצפון העיר היו כמובן משאבים לשיעורים פרטיים. במובן זה, תלמיד מדרום העיר שהתקשה היה כל העת מועמד להורדה להקבצה נמוכה והוא נאלץ להתמודד עם הקושי הלימודי ללא עזרת בית הספר. בנוסף לכל אלה, היו לא מעט מורים שהעירו הערות גזעניות והעניקו יחס מפלה וחשדני כלפי תלמידים מדרום העיר, והאווירה הכללית היתה של ניכור קשה.

לתוכנית המלאה של הכנס