הייצוג המזרחי החדש: מעין אצבע בעין

מזה עשרות שנים הייצוג של מזרחים על מסך הטלוויזיה בסרטים, סדרות ופרסומות, מתאפיין בלעג והשפלה בוטים. דוגמאות מובהקות לכך ראינו לאחרונה בפרסומת של חברת הדיור "אמונה", שבה מזרחים מתפרצים לסלון של משפחה אשכנזית ומפריעים לה בצורה גסה, ובסרטון "הערסים" של נאור ציון, שבו מזרחים משולים לחיות בשמורת טבע.

עם זאת, כדאי לשים לב לשינוי מעניין: בסדרות ופרסומות להלן, מזרחים/ות נושאים/ות בשורה חדשה, אנטי-תזה לאליטה אשכנזית שנמצאת בסימני דעיכה. אמנם מדובר בייצוג שאינו חף מבעיות, שכן המזרחים מוצגים כ"נובורישים" או במסגרת פרסומות מטעם חברות שוחרות לקוחות, אולם אי אפשר להתעלם מכך שבכל הדוגמאות מזרחים/ות מגלמים/ות דמויות גאות, מצליחניות, נאות וכריזמטיות.

לדוגמא, משפחת "טורטל" של סדרת "ארץ נהדרת". כמובן שלא מצוין שמדובר במשפחה מזרחית אבל הקודים ברורים: משפחת טורטל מכונה על ידי התושבים הותיקים יותר ביישוב כ"טיפוסים של הרחבה". בשאיפתם הרבה לבנות ולחדש, משפחת טורטל "הורידו את האקליפטוסים של המושב", רמז עבה לביטול המרחב האשכנזי מימי "חורשת האקליפטוס". הם לבושים בהידור אלגנטי (איך אפשר בלי חולצה מנומרת?), הווילה מרוהטת ומצוחצחת לעילא, בחוץ חונה ג'יפ יוקרתי וחי טורטל מדבר תכופות על הרכוש שברשותו (דונמים, דירות).

אכן, מדובר בסטריאוטיפ של "נובורישים", כסף חדש ורב. אך התנהלותם מתריסה, סוג של אצבע בעין, כנגד סגפנות אשכנזית צבועה (לצפייה, מדקה 4:04).  האשכנזים במושב מרבים להתלונן, להטריח ולדבר על סביהם וסבותיהם בנוסטלגיה מגוחכת ("אני צאצא לדור המייסדים של היישוב"), המוכרת לנו מחוגי השמאל בארץ. "אבא שלי לא היה מגרש את הערבים אם הוא היה יודע שאלה יבואו" אומר קפיטולניק, ברגע קומי שלעיתים רחוקות מאד ידונו בו ברצינות בשיח הציבורי בישראל. בניגוד למשפחת טורטל, שמשדרת בריאות, חדוות חיים והצלחה, האשכנזים ביישוב חולניים, מבולבלים וצרי עין. הם אליטה שעבר זמנה.

דוגמא שנייה מהסדרה "ככה זה". דורין אטיאס מגלמת בסדרה אישה מזרחית, שלי בוארון שמה, סוכנת נדל"ן (שדרוג מזרחי למתווכי/ות דירות) מצליחה. בוארון היא אנטי-תזה לדמויות האחרות בסדרה, שנמצאות במצב כרוני של דיכאון וחוסר תוחלת. כמו עלמה זק ("ספיר טורטל-דנטס") גם היא לבושה חולצה מנומרת, מחזיקה בית פרוורי הרחק ממרכז תל אביב ומתרברבת בבגדים שקנתה ("המכנסיים מבלגיה").

ההבדלים בין הדמויות ניכרים: מודן מתנהלת בעיקר בביתה, בחוסר מעש, ומשתדלת להתנתק מהעולם החיצון, בעוד אטיאס עסוקה-תמיד ובתנועה; מודן חטפה התקף לב ואסי כהן ניסה להתאבד, בעוד אטיאס משדרת חיוניות והצלחה; מודן וכהן עדיין עסוקים בהתחשבנות עם הוריהם, בעוד אטיאס ששה לקראת הגירושין מבן זוגה, מגישה לו את המסמכים ומעיפה אותו באדישות מביתה המתוקתק, כאשר הוא בחוצפתו מתפרץ לסלון. אטיאס היא מה שנקרא "ג'דעית", אישה מזרחית חזקה, מנהלת לבד את הבית והילדים, בשעה שבעלה העלוב עסוק במשבר גיל 40 מתמשך. מודן וכהן, לעומת זאת, מהדהדים את גיבוריו האבודים של יעקב שבתאי מהרומן הנודע שלו "זכרון דברים".

דוגמא שלישית: סרטון הפרסומת של "בזק" בהשתתפותו של פאר טסי. בהמשך לשיר "דרך השלום", טסי נראה שמח וטוב לב, יוצא מביתה של הפרטנרית שהוא הכיר ללילה אחד. ברחוב הוא פוגש את גידי גוב שיוצא עם הכלב לסיבוב של בוקר. ניתן להבין מי מבין השניים הוא הסקסי והנחשק. גם כאן המפגש המזרחי-אשכנזי עובר קידוד: טסי שואל את גוב מאיפה הם מכירים, אולם  גוב לא מכיר את השיר "דרך השלום" בשיא הצלחתו. גם טסי מנסה לחשוב מאיפה גוב מוכר לו. ככל שהפרסומת מתקדמת, גוב נעשה מודע למימדי הצלחתו של טסי, לאור ההיכרות של אנשים ברחוב איתו והחשיפות הרבות שטסי מקבל באינטרנט, עד אשר הוא נכנע ומתבטל בפניו: "גדלתי עליך", גוב מגזים. טסי, לעומת זאת, ממשיך לנסות ולנחש מאיפה הוא מכיר את גוב, ובסופו של דבר מכנה אותו "גידי הררי". גם הנרטיב של פרסומת זו מצביע אפוא על סוג של "חילופי משמרות", הפעם מבחינה מוזיקלית ותרבותית.

כדאי לשים לב לדמיון הרב בין דמויות המזרחים הללו. הן מדברות בשפה מוגזמת של הצלחה ואופטימיות. חי טורטל מרבה להשתמש בביטוי "טיל" על מנת לתאר את הוויתו ושאיפותיו; שלי בוארון חותמת כמעט כל שיחה עם לקוחותיה במילה "אש"; ופאר טסי חוזר פעם אחר פעם על "המיליון" שלו (צפיות, שקלים, קאברים, עוקבים). את "רגשי הנחיתות" המיוחסים למזרחים/ות, החליפה הצלחה מופגנת, עודפת, קאמפית. אם המסוגלות, היכולת להאמין שביכולתך להצליח בתחומך ו"מגיע לך" להצליח (כאן) היא פריבלגיה השמורה בחברה הישראלית לאשכנזים, נראה כי השדה הכלכלי – אשר בניגוד לזירות אחרות, דוגמת האקדמיה, אינו כבול לחלוטין למשטר הפריבילגיות האשכנזי – מציע למזרחים ממעמד בינוני אופק של הצלחה, והדבר מקבל ביטוי בדימויים טלוויזיוניים.

שתי פרסומות נוספות מהזמן האחרון משקפות גם הן את המגמה שעליה אני מבקש להצביע. בפרסומת המדוברת לבזק, הזמר עמר אדם מציג את הנתב החדש של החברה, בעיבוד מזרחי לשיר "בוקר טוב" מהמחזה "עוץ לי גוץ לי". אדם הכרזימטי שולט בסצנה בביטחון עצמי מופגן, חינני ואוהב אדם. בדומה לדמויות לעיל, הלבוש המוגזם, טריינינג צבעוני, דווקא מעצים את נוכחותו המרשימה. בפרסומת אחרת לקק"ל, הזמרת עדן בן זקן פוגשת את דוד בן גוריון ומראה לו את פועלה המבורך (כביכול) של קק"ל. בניגוד לדוגמאות הנ"ל, הפרסומת של בן זקן ובן גוריון מציגה סוג של "כור היתוך" אשכנזי-מזרחי, ולא ניגוד תרבותי ואתני, אולם יש לשים לב שדמות האשכנזי היא למעשה דמות מתה, מגולמת על ידי שחקן, בעוד שבן זקן משחקת את עצמה. גם כאן הדמויות המזרחיות מוצגות כאנרגטיות וסקסיות.

אני בהחלט מודע לביקורות אפשריות על נקודת המבט שהצעתי: ההצלחה המזרחית נעשית בחסות שיטה כלכלית שמשאירה רבות ורבים, כולל מהציבור המזרחי עצמו, מחוץ לחברה האזרחית; מדובר בשיח פנים-יהודי אשר לערבים אין בו מקום שכן הם לעולם לא יהוו מודל ראוי של ישראלי, וקק"ל, כידוע, היא גוף גזעני שמשווק קרקעות ליהודים בלבד; גם במסגרת הייצוגים החדשים, מזרחים עדיין נוטים לדבר בעברית עילגת ונותרים בתחום החומר "הפרקטי", להבדיל מתחום הרוח; ובסופו של יום, במישור יחסי הכוח שבין אשכנזים למזרחים, נראה כי מי שגורף את ההון מההצגה הזו הם קופירייטרים, תסריטאים ובעלי חברות הפקה אשכנזים.

אולם אי אפשר להתעלם מההבדל הקריטי שבין הייצוג המזרחי המסורתי, כעבריינים וטיפשים, לעומת הייצוג החדש, שמהדהד את ההצלחה הכלכלית של ציבור מזרחי לא מבוטל. חשוב לא פחות, נראה כי בזירות חשובות הדיבור האשכנזי על "ארץ ישראל היפה" ו"מלח הארץ" מאבד מיוקרתו החברתית ובדרך להיחשף, באמצעות הייצוג המזרחי החדש, כפיקציה מגוחכת. למרות שמדובר בהתפתחות שנעשית בגבולות השיח המיינסטרימי, כדאי לעמוד על משמעותה ולחשוב על הפוטנציאל הגלום בה.

עוד בנושא: הטור של אינס אליאס ב"הארץ" על האישה המזרחית החדשה בטלוויזיה