האמנם רגב היא הקול של הפריפריה?

בתחילת השבוע – עוד לפני שערוריית ביטול המשחק עם ארגנטינה – סימנה לעצמה שרת התרבות ו"נציגת המזרחיות" מירי רגב מטרה חדשה: פסטיבל "קולנוע דרום" של מכללת ספיר. הפעם, הטריגר היה הקרנת סרטים עצמאיים שנוצרו על ידי נשים בדואיות מהנגב, כחלק מפרויקט "מוכָּרות". הנשים הבדואיות צילמו בעצמן את הפגיעה בזכויות האדם, הגזענות והדיכוי בכפרים הלא המוכרים. החלטתה של רגב להשתיק את הנשים האלה באיומים ולפגוע בפסטיבל בשדרות מזקקת בדיוק את המקום שבו היא נמצאת בקונפליקט בין המשטר למודריו, מוחלשיו ומדוכאיו – בין היתר פלסטינים, בדואים ומזרחים.

מדינת ישראל אף פעם לא ששה להציג את האוכלוסיות המדוכאות שלה דרך הקולנוע שהן יצרו בעצמן. רוח ההשתקה הכללית לפיה פועלת רגב נגד האוכלוסייה הפלסטינית והבדואית, כדי להדיר את הביקורת שלהן על המדינה (בין אם על ידי סגירת תיאטראות, ביטול תקציבים ואיומים נוספים), עלולה להגיע באופן טבעי לאוכלוסייה מודרת אחרת שמשמיעה ביקורת נגד המשטר – יוצרים ויוצרות מזרחים. ושם טמון הקונפליקט של רגב כנציגת השלטון: כי בעיניה ובעיני המדינה, כל קול ביקורתי צריך להיות מושתק, גם אם הוא מגיע מהאלקטורט שלקחה עליו בעלות וטוענת שהיא הנציגה שלו.

איך למשל הייתה מתמודדת רגב עם תסריט שבו מתואר עולה ממרוקו בשנת 47', הסובל מתנאים קשים באוהל, קשיי שפה ופרנסה – קושי המוביל אותו בעוד במדינת ישראל חוגגים עצמאות, לבכות את אובדן החירות האישית שלו? ככל הנראה, הייתה תומכת בהשתקה של היצירה, למרות שהיא יכולה לשרטט את הקושי והסבל של רבים מהמזרחים בשנותיה הראשונות של המדינה. או, מה היה קורה אילו ״סלאח פה זה ארץ ישראל״, המציג את פשעי מפא"י, היה ממשיך גם הלאה, לדיכוי של הימין את המזרחים – האם היה זוכה ממנה לאותו החיבוק?

זכיתי לעשות סרט קצר במכללת ספיר. מעולם לא הרגשתי שחוסמים את דעתי או לא מאפשרים לי להביע דעה שונה, להציג 'מזרחיות' באור אחר, לערער על התכתיבים של המדינה, לשאול שאלות ולהציג מקומות שבהם הדיכוי נגד מזרחים זועק וחי מתמיד. האם מירי רגב הייתה מעוניינת להשתיק אותי בעקבות הביקורת שלי נגד המדינה? האם גם קולות ביקורתיים מטעם מזרחים הם בגדר חתירה תחת השלטון ואסורים להפצה?

ביום שלישי השבוע ביקרתי בפסטיבל עצמו, המתקיים בלב העיר. במהלך ההפסקות בין הסרטים הקצרים, לא יכולתי להתעלם מהסרטונים שהפיצו סטודנטים ברשתות בעקבות השריפה שהשתוללה בשדה מול המכללה, לאחר שעפיפון מעזה נחת בו. לאורך ארבע שנות הלימודים שלי בספיר, אף פעם לא הרגשתי זעזוע ומחאה מצד חבריי לספסל הלימודים בנוגע לעוולה כלשהי. כשהם זעקו בכל זאת, זה היה בגלל עליית מחירי הקפה בקפטריה או כשהוצגה בספרייה תערוכת אמנות ובה חמסות עם הכיתוב 'איטבח אל יהוד'. אז הסתובבו עשרות סטודנטים עם פרצופים מודאגים מהזוועה שמתחוללת בספרייה, היו דיבורים על הפגנות ומחאות, אחד מהם גם "העלים" חמסה אחת ועוד הצדיק את המעשה בכך שהשירות של הצבא והמדינה לא נגמר אף פעם. סטודנטים ממושטרים היטב.

לעומת זאת, העיר שדרות והדיכוי של תושביה אף פעם לא הניעו את רוב הסטודנטים במכללת ספיר למחאה כלשהי, להבעת דעה או להצטרפות להפגנות; לא מצב התברואה המזעזע, כאשר אוספים את הזבל שלוש פעמים בשבוע ולפעמים גם בכלל לא. גם לא מצב המדרכות ומגרשי הספורט לילדים, הרחובות המוזנחים או תקציבי החינוך הנמוכים – חלק ממערך הדיכוי של מדינת ישראל נגד הפריפריה. כי מה לסטודנטים ולזה?

אבל מאחורי השדה שבו השתוללה האש, במרחק של פחות משלושה ק"מ, נורו למוות בשבועות האחרונים יותר מ-150 מפגינים לא אלימים, אלפים אחרים נורו ונפצעו, איבדו גפיים והפכו לנכים. מעניין כמה מזה גרם לקול זעקה מצד הסטודנטים בספיר. מעניין כמה סטודנטים לקחו מצלמה והלכו לתעד את הזוועה. מסקרן כמה מהם עמדו איתנו בצומת יד מרדכי בקריאה להפסיק את הירי הנפשע במפגינים שהגיעו כדי להתנגד לדיכוי שלהם ולזעוק למען החירות שלהם.

בסיום ההקרנה המאוחרת של משבצת הסטודנטים, פגשתי אישה שדרותית שמגיעה לפסטיבל באופן קבוע. משנה א' אני זוכר אותה פוקדת את משבצות הסטודנטים בבוקר ולפעמים גם בהקרנות הסרטים המאוחרות יותר. אישה דתייה בת כ-50 עם שמלה ארוכה וכיסוי ראש, מתענגת מקולנוע ונהנית מאירוע תרבות כל כך חשוב בלב שדרות. מגיעה לבדה וממהרת תמיד לתפוס מקום בשורות הראשונות. דיברתי איתה קצת אחרי, ולא יכולתי להתחמק מהמחשבה על מירי רגב והאיומים שלה על הפסטיבל החשוב הזה, שמאפשר השמעת קולות אחרים ושונים ומתקיים בעיר. פסטיבל שנכון להשמיע עליו ביקורת במובנים מסוימים, אבל קשה להתעלם מהעוצמה שלו וממיקומו הגיאוגרפי.

אני חושב על הכאב שהאישה הזו הייתה חווה אילו היה הפסטיבל מבוטל על ידי "נציגת המזרחיות" מירי רגב. כי האישה שהכתירה את עצמה כקול של הפריפריה וכמי שנלחמת למענה, תשתיק גם את הפריפריה מבלי להסס ברגע שבו יוצגו בה יצירות ביקורתיות ומעוררות שאלות. מירי רגב תעמוד בצד שהיא בחרה מזמן נגד המודרים והמושתקים של אותה חברה, בצד של המדינה, הצד של השתקת הקולות. גם היא, כמו הסטודנטים המבוהלים, תתמקד תמיד בשריפה של שדות ולא באנשים של שדרות, או חס וחלילה – באנשים של עזה.