"תגידו תודה שאתם לא הומואים בעזה"

בכל שנה, סביב חודש הגאווה, מגיע לשיאו פרדוקס מובנה בשיח הפוליטי בישראל: ככל שקבוצה מסויימת נהנית מפחות זכויות, כך היא מצופה להיות יותר אסירת תודה על דברים שנתפסים כמובנים מאליהם ליתר האנשים. הפלסטינים צריכים להגיד תודה שהם יכולים ללמוד באוניברסיטה, פמיניסטיות צריכות להגיד תודה שהן לא באיראן, יוצאי אתיופיה צריכים להגיד תודה שהם לא באתיופיה, להט"בים צריכים להגיד תודה שהם יכולים להסתובב ברחוב (דוגמאות נבחרות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן). קבוצות האוכלוסיה שהזכרתי מותקפות או מופלות באופן שיטתי על ידי המשטרה, מערכת המשפט, מוסדות הציבור ושוק העבודה, אבל נדרשות לברך על כך מתוך השוואה לתרחיש דמיוני, שבו נולדנו במקום אחר אבל שמרנו על התיוגים שהופכים אותנו לשוות פחות.

שיח ההודיה שגור בפי טרולים ברשת, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון וגם חברי קהילה, והוא מבוסס על כמה סתירות מהותיות. הראשונה היא שבכל שלב במאבק אנחנו נדרשים להפסיק להאבק ולהגיד תודה על מה שהושג בסבבים הקודמים של אותו מאבק, שלא היו קורים אם באותו רגע היינו עוצרות ואומרות תודה. אני בטוחה שקווירים בשנות השבעים יכלו להיות אסירי תודה שהחוק שקובע שיחסי מין בין גברים הם אקט פלילי לא ממש נאכף, שתמיד אפשר לשקר במקום העבודה ולנהל מערכות יחסים להט"ביות בזמנך הפנוי אחרי שהבאת כמה ילדים בנישואי נוחות. בשנים האחרונות עוד נאלצנו לנהל דיון סביב השאלה למה אנחנו לא יכולות להיות הומואיות בבית, ורק בשבוע שעבר נדרשנו להסתיר את עצמנו בחומה (וגם לשלם עליה). למזלנו, בכל הרגעים האלה נמצאו כמה אמיצות ואמיצים שזה לא הספיק להם, ובזכותם אנחנו נמצאות היום במקום שבו גברים מעונבים מבקשים מאיתנו להגיד תודה.

סתירה קצת יותר מורכבת נמצאת ביסוד הקבוע של השוואה בין זכויות להט"בים בישראל לאלה של מקביליהם בעזה ובגדה. קודם כל כי מי שמעלה את הנושא לעולם אינו נדרש לאמת את דבריו בנתונים: כולם מעידים שחמאס זורקים הומואים מהגג, אבל אם תנסו להבין כמה הומואים הושלכו מגגות בשנה האחרונה בעזה, ובאילו נסיבות, יהיה לכם מאוד קשה. העמדה הרשמית של ישראל, אגב, היא שזה לא קורה. מעמדם של להט"בים בחברה הפלסטינית רחוק מלהיות מושלם, ורחוק עוד יותר מלהיות עניינם של מי שמעלים אותו אך ורק כאמצעי השתקה. אבל אם לנסות להסתכל על זה מנקודת המבט שזמינה לנו כלהט"בים ישראלים, הטענה כאילו החברה הפלסטינית או המוסלמית היא באופן אינהרנטי יותר הומופובית מהחברה היהודית נראית כמו הכללה גסה.

אין מחלוקת על כך שבשתי החברות יש גורמים שמקבלים להט"בים וגורמים שמתעמרים בהם. בשני הצדדים יש ארגונים שנאבקים על זכויותיהם. בשתי החברות ישנה סוגיה דתית שמאיימת על הקהילה. המאבק הלהט"בי הישראלי לא נתקל במשך השנים בפחות אטימות, אלימות וקשיים ממאבקים להט"ביים פלסטיניים. לצערנו, עדיין לא חסרים הורים ישראלים שזורקים את ילדיהם הקווירים מהבית, ואנשים שפוגעים פיזית בחברי וחברות הקהילה או תומכיהן.

בין היתר אפשר למנות את התקיפה האלימה של טרנסית ברחוב בתל אביב, שני פיגועי הדקירה של ישי שליסל במצעדי הגאווה בירושלים, והירי בבר-נוער הן רק חלק מהדוגמאות, שרבות מהן לא מגיעות לפרסום – כל חבר וחברת קהילה בישראל יכולים לספר על אירוע אלים שעברו, לכל הפחות מתקפה מילולית ברחוב. נערים ישראלים עדיין נשלחים לטיפולי המרה, בחסות הכנסת, שהצביעה בשנה שעברה נגד הצעת חוק שאוסרת טיפולי המרה לקטינים, וסגנית נשיאת ליבריה, שקידמה בארצה חקיקה המגדירה יחסי מין בין גברים כעבירה פלילית מדרגה ראשונה, הגיעה לישראל בשבוע שעבר כאורחת של משרד החוץ.

הפתיחות היחסית שאנחנו זוכות לראות היום בציבור הישראלי היא תוצאה של מאבק מתמשך של חברות וחברי הקהילה, ופה יש ההבדל מהותי בין מצבם של להט"בים משני צדי הגדר: לאלה שבצד הישראלי יש חופש תנועה, זמן פנוי, הכנסה פנויה ונגישות גבוהה יותר להשכלה גבוהה ולמידע, שמאפשרים להם לנהל את המאבק לאורך זמן. כל אלה נמנעים מלהט"בים פלסטינים על ידי מדינת ישראל, ולכן אי אפשר להצביע על הישגי הקהילה כאן – שהתאפשרו עד כה מעצם העדרו של הדיכוי שמופעל בעזה ובגדה – כמעידים על סובלנות ופלורליזם ישראלי. כלומר, אפשר, וזה נעשה באופן אינטסיבי על ידי מוסדות רשמיים של המדינה, וגם על ידי שגרירים של רצון טוב מטעם עצמם. תפקידנו כקהילה אינקלוסיבית הוא להתנגד לכך, ולהמשיך לדרוש לא פחות משוויון זכויות מלא לכולן.

נעה באסל היא סטודנטית לבלשנות ופעילה חברתית