התוקעים המידיים בשופר הניאוליברליזם

"מי שמקפיד לקרוא מדי יום את העיתון הכלכלי כדי ללמוד על גלגלי השיניים הנסתרים המניעים את התהליכים הקובעים בסופו של דבר את מציאות חיי היום־יום, והבחין במיזם המשותף (ל׳דה מרקר׳ ומכון איין ראנד ישראל – ד״ל), לא יכול היה שלא לשאול את עצמו: כיצד עיתון שממלא בשנים האחרונות תפקיד מפתח במלחמה בכלכלה המושחתת שאימצה בעיוורון את רעיונות הניאו־ליברליזם, העניק מבלי משים לגיטימציה לתופעה שמייצגת באופן הקיצוני ביותר את רעיונות הקפיטליזם הפרוע שבו הוא נלחם".

התיאור הפנטסטי הזה מתןך מאמרה של זיוה שטרנהל ב״דה מרקר״ (07.06) – ובו היא מבקרת חריפוֹת את העיתון על הלגיטימציה שהוא מעניק לרעיונות העוועים שמקדם מכון איין ראנד – מציג תמונה אידילית ושקרית שלו כאויב הניאוליברליזם. זאת, בעוד כל מי שעיניה בראשה תבחין מיד שהמציאות הפוכה לחלוטין.

הדברים אינם נאמרים סתם מן הפה אל החוץ. בעשרות אם לא במאות פוסטים שבהם קראתי קריאה צמודה בדפי העיתון תוך הישענות על היכרותי האינטימית עם המשנה הניאוליברלית במחקרי האקדמי רב השנים, הראיתי פעם אחר פעם ש״דה מרקר״ והקמפיינים הבלתי נגמרים שהוא מנהל הם הקול הניאוליברלי העקבי ביותר בזירה הציבורית בישראל. העיתון ניהל ומנהל קמפיינים שחור על גבי עיתון של תמיכה בצנע החברתי ובהתעללות בעניים, בהעברת כוח והון מהממשלה וחברת העובדים לטייקונים, כמו גם בהאדרת התחרות כפתרון לכל בעיה (ובראשן, איך לא, הטייקונים). על הצטיינותו במשימת שיווק הניאוליברליזם זכה גיא רולניק, מייסד ״דה מרקר״ וסגן מו"ל ״הארץ״, בדרגת פרופסור חבר ״קליני״ בביה״ס למנהל עסקים בשיקגו, שם הוא מלמד את צעירי האליטה הכלכלית הגלובלית כיצד לעשות שימוש בעיתונות לצרכי תאגידי הענק אותם ינהלו – למרות שמעולם לא כתב דוקטורט.

זאת, לצד מינויו כמנהל מכון המחקר על שמו של ג'ורג' סטיגלר, מן הקיצוניים באבות אסכולת שיקגו הידועה לשמצה ואדם שלידו מילטון פרידמן נשמע קולקטיביסט שחבל על הזמן. עם שם המכון נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא עמד בלבה של שערורייה שפרצה בעקבות הזמנתו של סטיב באנון לשאת דברים בתירוץ הביזארי שהזמנתו לגיטימית מאחר שיש להבדיל בין היטלר המוקדם, לו ראוי היה להקשיב, להיטלר המאוחר – כדברי שותפו של רולניק לניהול המכון, פרופ׳ לואיג'י זינגאלס.

אם אין די בתמיכה העקבית של ״הארץ-דה מרקר״ בהשלטת הניאוליברליזם בישראל, תמיכה שזיכתה את המו״ל עמוס שוקן בתודה בכתב ידו של בנימין נתניהו על ה"רוח הגבית" בהשלטת הניאוליברליזם הפרוע בישראל החל משנות האלפיים, שטרנהל כותבת את הדברים האלה בשבוע שבו ״דה מרקר״ מנהל קמפיין תמיכה פרוע בתכניתו של אותו נתניהו לפגוע פגיעה אנושה בזכות השביתה, תוך השמצות פרועות של איגודי העובדים – קמפיין שהביא את עמי וטורי לכנות את העיתון "אויב העבודה המאורגנת" ושותפו של נתניהו לאליטות המנצלות.

"מתברר שהתחרות, המתקיימת זה שלוש שנים, היא מיזם משותף של ׳TheMarker׳, מרכז איין ראנד ישראל ועוד גופים מעולם העסקים".

מתברר ששטרנהל, המגלה רק עכשיו על ה"מיזם המשותף" של העיתון עם מכון מחקר אולטרה ימני ו"עוד גופים מעולם העסקים", שבשחיתותם הוא לכאורה נלחם במלוא העוז, לא ממש קוראת את העיתון בקפידה בשנים האחרונות. ומכאן גם קצרה הדרך למסקנה שמי ש"העניק(ה) מבלי משים לגיטימציה לתופעה שמייצגת באופן הקיצוני ביותר את רעיונות הקפיטליזם הפרוע" היא שטרנהל עצמה, במאמר המפורסם בעצמו מעל דפי ה״דה מרקר״, למרבה האירוניה.

בפוסט פופולרי למדי בפייסבוק, שאל פרופ' ישי רוזן צבי בפרפראזה על מאמרה של ענת מטר "מה מאפשר את אסא כשר", מה מאפשר את גדי טאוב. הוא עשה זאת בהתייחסו לעוד מאמר דעה משתלח ושמרני עד אימה של טאוב. הפוסט של רוזן צבי לוקה באותו עיוורון שבו לוקה מאמרה של שטרנהל, מאחר ש"מבלי משים" הוא נמנע מלענות את התשובה הבסיסית ביותר על השאלה אותה שאל: מה שמאפשר את גדי טאוב, הוא הבמה שניתנת לו כאינטלקטואל הבית של עיתון ״הארץ״ לכתוב דברי בלע ככל העולה על רוחו. דבר נוסף שנדמה שחומק משטרנהל ורוזן צבי "מבלי משים" הוא שהשילוב בין ימין ניאוליברלי "כלכלי" וימין שמרני "פוליטי" אינו מקרי, ואף אינו תופעה ייחודית ל״הארץ-דה מרקר״ או למכון סטיגלר בשיקגו המעתירה. כפי שמציג קווין סלובידיאן בספרו "גלובליסטים" (שאותו סקרתי באתר זה רק השבוע), לחיבור זה היסטוריה ארוכה ואפלה שבבסיסה גזענות המשותפת לחברים בולטים בשתי האסכולות.

נשאלת השאלה, מה גורם לשטרנהל ולרוזן צבי להכשיר את ״הארץ-דה מרקר״ והאג'נדה אותה הוא מקדם כשמאל "מבלי משים"? במאמר מעורר סערות, תלה תום מהגר עיוורון זה של מה שהוא מכנה ה"שמאל האשכנזי" – ששטרנהל ורוזן צבי הם מבכירי דובריו ואורחים רצויים מעל דפי רשת שוקן – בסיבות אותן ניתן לכנות "סוציולוגיות". אבל הסוציולוגיה של השמאל האשכנזי בכלל ושל השושלות האקדמיות בפרט, שאין להפחית מחשיבותה, היא רק חלק מהתשובה והחלק הקל שלה. זאת מאחר ש״הארץ-דה מרקר״ הוא ככלות הכל רק גירסה אחת, זו המאפשרת את שיתוף הפעולה של ה"שמאל האשכנזי", להשלטת השילוב של ניאוליברליזם ושמרנות – המושל ביד רמה בישראל מאז הטלת חומות המגן הכלכלית והפוליטית בראשית שנות האלפיים.

אל מול מצב עניינים זה, ובפרפראזה על דבריו של עמי וטורי, נראה כי שמאל אנטי גזעני ומעמדי צריך להיאבק ב"מבלי משים" הזה. לא לחבק אותו, ובטח לא להגיד שאתה והוא באותו המחנה. שאם לא כך, את(ה) חלק ממה שמאפשר בדיוק את מה שאת(ה) מוחה נגדו. ובמילים אחרות, הגיע הזמן שהשמאל יתנתק מ״הארץ-דה מרקר״ ויפנה את דמי המנוי לגופי תקשורת שמאליים הנלחמים בגזענות.