על מגבלותיה של פוליטיקת הזהויות

לפוליטיקת הזהויות הנחבטת מכל עבר מגיע בהחלט מקום של כבוד, אבל האם היא יכולה להיאבק בחוסר-השיוויון המתרחב? האנתרפולוג האמריקאי רוג׳ר לנקסטר מתבונן לאחור על מטרותיהן של תנועות הגיי ליבריישן והאופן בו התגלגלו למאבקים המוכרים לנו היום
רוג'ר לנקסטר

Banner-wide-HaOkets-02

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בקביעה כי "כל פוליטיקה היא פוליטיקת זהויות" היתה מתישהו בשנות ה-90. הטענה נראתה תפורה למידותיו של אותו עשור, שבו ג'ודית באטלר תיארה את כל הזהויות כפרפורמנס ואת הפוליטיקה כשינוי איטי, מחושב ובלתי מהפכני במובהק של נורמות חברתיות. הרעיון הזה קנה לו אחיזה, ללא ספק משום שמצב העניינים הפוליטי הרחב שעיצב אותו עדיין תקף. הוא מהדהד בוויכוחים עכשוויים על בחירות 2016 ובדיונים על הקשר בין התנועות החברתיות שקמו אחרי שנות ה-60 ובין השמאל הסוציאליסטי המחודש.

במבט ראשון, הרעיון הזה נראה כמו קיצור שימושי לתיאור האופן שבו הפוליטיקה באמת פועלת. למשל, בספרו "קהיליות מדומיינות" הדגים בנדיקט אנדרסון כיצד סוג מסוים של זהות עיצב את העולם המודרני. ספרים, עיתונים, בתי ספר ומוסדות נוספים שהפציעו בעקבות מהפכת הדפוס של גוטנברג ערערו מוסכמות עתיקות, פיתו אנשים להצטרף לקהילות חדשות, וכך הכינו את הקרקע להתפשטות הלאומיות ולעלייתן של מדינות הלאום.

באותו האופן, נוכל לקרוא את קרל מרקס כתיאורטיקן של פוליטיקת זהויות. כשממשיכיו מגדירים תודעה מעמדית בתור התפתחות ממעמד-בפני-עצמו למעמד-למען-עצמו, הם למעשה מתארים תהליך שבמסגרתו חברי מעמד הופכים מודעים לעצמם כמעמד ומייצרים זהות קולקטיבית.

עם זאת, התיוג של אנדרסון ושל מרקס כהוגים זהותניים יהיה ייצוג שגוי של כתיבתם. אנדרסון אינו מבסס את הניתוח שלו על טענות כלליות בדבר המנגנונים העל-זמניים של גיבוש הזהות. במקום זאת, הוא בוחן בקפידה גורמים פוליטיים-כלכליים שהצטרפו זה לזה – בייחוד עלייתו של מה שהוא מכנה קפיטליזם הדפוס.

כפי שטען ההיסטוריון האנגלי אדוארד פאלמר תומפסון, הצימוד בין תודעה מעמדית לזהות מנתק את המעמד מהתנאים ומהמאבקים ההיסטוריים שבהם נוצר:

"ברגע שנוקטים את [הגישה] הזו ניתן להסיק מהי התודעה המעמדית אשר 'הוא' [מעמד הפועלים] צריך שתהיה לו (אך לעתים נדירות יש לו), אילו היה 'הוא' מודע כראוי לעמדה ולאינטרסים האמיתיים שלו. ישנו מבנה-על תרבותי, שבאמצעותו מפציעה ההכרה הזו בדרכים בלתי יעילות. ה'עיכובים' והעיוותים התרבותיים הללו מהווים מטרד, ולכן קל לעבור מכך לתיאוריה כלשהי של החלפה: המפלגה, הפלג או ההוגה שחושפים את התודעה המעמדית לא כפי שהיא, אלא כפי שהיא צריכה להיות".

למעשה, הטענה שכל פוליטיקה היא עניין של זהות היא כה כללית, שהמתבוננים יכולים להשתמש בה כדי לספק מבט-על כמעט על כל תופעה פוליטית. הרי כל תנועה מציבה "אנחנו" לעומת "הם" ומייצרת תמיכה על ידי גיוס אנשים לקבוצה ולהזדהות עם מטרה מסוימת. העובדה שהטענה הזו יכולה להיות מיושמת במקרים כה רבים איננה יתרון. הפרדיגמה הזו מוותרת על ניתוח של הפרטיקולרי לצורך זיוף מומחיות בתחום הכללי, מוחקת את הייחודיות ההיסטורית של תנועות ומאבקים ספציפיים וצובעת הכל במברשת אחידה.

צעדת נשים בוושינגטון, 1970. צילום: Library of Congress
צעדת נשים בוושינגטון, 1970. צילום: Library of Congress

זהויות חמושות

בחינה מדוקדקת של הדברים שאותם תנועות סוציאליסטיות ותנועות מעמד הפועלים דרשו בדרך כלל – ביטוח בריאות ממלכתי, חינוך חינם, דיור ציבורי, שליטה דמוקרטית באמצעי הייצור – לא מתיישבת בקלות עם ההבנה הרווחת של פוליטיקת זהויות. במובנה הצר ביותר, פוליטיקת זהויות מתארת את האופן שבו אנשים מודרים מאמצים זהויות שנתפסו בצורה שלילית, יוצרים קהילות על בסיס מאפיינים ואינטרסים משותפים (שלרוב נחשבים למהותיים ובלתי משתנים) ומתארגנים למען אוטונומיה או זכויות והכרה. אני מעוניין לקחת את הטיעון הזה צעד נוסף קדימה, ולציין שאפילו התנועות החברתיות של השמאל החדש, שהולידו את המונח פוליטיקה של זהויות, לא תמיד התאימו לתבנית הזו.

קחו, למשל, את התנועה הגאה. בעת נסיקתה בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה, הפוליטיקה הגאה לא היתה קשורה לפסטיבל של זהות אלא לדרישות בהולות לשים קץ לאלימות ולאפליה. תחילה קראו הפעילים לשוטרים להסתלק מהברים שלנו, למוסדות לרדת מהגב שלנו ולפסיכיאטרים לצאת מהחיים שלנו. הזהות צצה בשלב מוקדם, כמובן, לרוב בשיחות על יציאה מהארון. עם זאת, בהקשר הזה הפעילים לא הפגינו כל רמז לכך שהם מחפשים את מה שההוגה הפמיניסטית ננסי פרייזר מכנה "הכרה", וגם לא איששו את הטענה שהומוסקסואליות היא מהות בלתי משתנה של אדם.

הגליון הראשון של קאם אווט! משנת 1969 שיצא בעקבות המהומות בסטונוול
הגליון הראשון של "קאם אאוט!" משנת 1969, שיצא בעקבות מהומות סטונוול

בסקירה של המחקר שלו על ההיסטוריה המוקדמת של תנועת השחרור הגאה (גיי ליבריישן), טוען הנרי אבלוב כי כיום, כשאנחנו מעוּורים על ידי ההנחות של העידן שאחרי סטונוול, אנחנו טועים באופן יסודי בהבנת היחס של הפעילים הלהט"בים המוקדמים לזהות. "כמעט שאיני מוצא ראיות לכך", הוא כותב, "[שהפעילים המוקדמים] ראו ביציאה מהארון תוצאה של מסע לחיפוש האמת עמוק בתוך אני פנימי משוער. במקום זאת, הם חשבו על כך בתור שחרור משתיקה שקיבלו על עצמם באופן מכוון". כלומר, הם התייחסו להזדהות הפומבית כהומו או כלסבית בתור "אמצעי הכרחי" לבניית תנועה פוליטית, חימוש עדין ונחוש של הפרט במסגרת המאבקים הקולקטיביים של הקהילה.

בין היתר, פירוש הדבר הוא שפעילי הגיי ליבריישן נקטו גישה דיאלקטית לקטגוריות מיניות. מתחילת הדרך, הם גרסו כי תוויות כמו הטרוסקסואל והומוסקסואל ייזנחו אחרי השחרור.

המניפסט של ויטמן מתייחס לסן פרנסיסקו בתור "מחנה פליטים". הוא מתנגד לחתונות הומו-לסביות כמטרה פוליטית, וקורא במקום זאת ליצירת אלטרנטיבות

כתב הביקורת הנוקב והמשפיע של קרל ויטמן, "מניפסט גאה", שפורסם ב-1970 על ידי בריגדת "הפרפר האדום" של "חזית השחרור הגאה", מספק לנו הצצה לתוך חשיבתם של המיליטנטים המוקדמים. במקום לחגוג את הגטו ההומואי, ויטמן מתייחס לסן פרנסיסקו בתור "מחנה פליטים". הוא מתנגד לחתונות הומו-לסביות כמטרה פוליטית, וקורא במקום זאת ליצירת אלטרנטיבות למוסד הנישואים. ואף שהוא מדגיש את החשיבות הפוליטית של יציאה מהארון, ויטמן מבהיר את הטנטטיביות של הזהות באמצעות מבט לעתיד ביסקסואלי משוחרר: "נהיה הומואים ולסביות עד שכולם כבר ישכחו שזה עניין". בדומה לכך, דברי התוכחה של הפעיל והחוקר האוסטרלי דניס אלטמן, בספרו "דיכוי ושחרור הומוסקסואלי" מ-1971, מסתיימים בפרק שכותרתו "סופו של ההומוסקסואל".

תחת משבצת השחרור אימצו הפעילים את הזהות במטרה להכחיד אותה. רעיונות מרקסיסטיים של מאבק מעמדי – שגם הוא מגיע לשיאו בהכחדת המעמדות החברתיים – השפיעו על הרעיונות שלהם. הם התארגנו סביב דרישות להכנסה נאותה, דיור, טיפול רפואי, רווחה אקולוגית ותעסוקה משמעותית. מאבק השחרור שלהם היה, בסופו של דבר, קריאה מהפכנית לפעולה מתוך תפיסה אוניברסלית של חופש.

המפנה לזהות בתור דימוי פוליטי מרכזי, כמו גם השיוף והצמצום של דרישות כדי שיתאימו לרעיון הצר הזה, הגיעו אחרי דעיכתה של ההתפוצצות הפוליטית המקורית, כשקהילות גאות בערים הלכו וגדלו, כש"גאה" החל להפוך לנישה שיווקית וכשהשיח הפוליטי נדד משחרור חברתי לשחרור אישי. בהקשר הזה, זהויות מוחשיות יותר ויותר החלו לצאת מן הארונות ולתבוע את זכויותיהן, כל אחת מהן מתחרה על ההכרה בה בתוך ראשי תיבות הולכים ומתארכים. היסטוריה סבוכה של היפרדויות, לאומיויות והצטלבויות הגיעה בעקבותיהן.

שחרור אוניברסלי

כל התנועות החברתיות של השמאל החדש נעו במסלולים דומים. במרוצת שנות ה-70, תנועת הנשים, תנועת השחורים והתנועה ההומו-לסבית – כולן נסוגו מנקודות המבט הרדיקליות המקוריות שלהן ואימצו השקפות ליברליות במהותן. עם התכווצותם של מחוזות הדמיון הפוליטיים, הן החלו להשתקע בצורה נינוחה יותר בבית הזהות. התהליך הזה עלה בקנה אחד עם הצורות החדשות של צרכנות לייפסטייל בעידן הפוסט-פורדיזם והניאו-ליברליזם. התפרצויות תקופתיות של רדיקליות הפריעו למגמה הזו מדי פעם, אך הסערות הללו הורגעו, אולפו ונספגו מחדש בתוך התנועה המרכזית.

במרוצת שנות ה-70, תנועת הנשים, תנועת השחורים והתנועה ההומו-לסבית – כולן נסוגו מנקודות המבט הרדיקליות המקוריות שלהן ואימצו השקפות ליברליות

מנקודת המבט הזו, פוליטיקה של זהויות לא חופפת לפוליטיקה וגם איננה הצורה שאותה ילבשו תמיד התנועות החברתיות של השמאל החדש; במקום זאת, היא מתארת את הצורה שהתנועות הללו לבשו בנסיבות המשתנות.

להתפתחות הזו היו תוצאות חשובות. את העובדה שארצות הברית הפכה למדינה סובלנית ומכילה יותר, אנו חבים להצלחות של פוליטיקות הזהויות ולרפורמות הליברליות שהן השיגו.

אבל צורה זו של מעורבות פוליטית כשלה בהתייחסות לסוגי חוסר השוויון החברתי שבהם מיקדו הפעילים המוקדמים את האקטיביזם שלהם. וכעת, כשחוסר השוויון המעמדי הולך ומתרחב, פוליטיקאים ממסדיים חוברים לקבוצות זהות כדי לבצר את הניאו-ליברליזם אל מול כל התנגדות.

עלינו לתת לפוליטיקה של זהויות את הכבוד המגיע לה, אבל גם להיות ברורים לגבי מגבלותיה. אנחנו יכולים ללמוד מן העבר, אבל לא מהיסטוריות מקוצרות ומרודדות שהופכות מושגים כמו זהות לרעיונות מופשטים. ואנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו סבורים שהדרך קדימה תהיה כרוכה בצבירה של מיעוטים לכדי רוב – התמזגות פשוטה של זהויות קיימות לתוך תנועה סוציאליסטית.

על השמאל לגלות עתה כיצד לשכנע ציבורים, שמיוצגים כיום על ידי מתווכי זהויות, באמצעות תוכנית סוציאליסטית מכילה ואוניברסלית.

רוג'ר לנקסטר הוא פרופסור לאנתרופולוגיה וללימודי תרבות באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה ומחבר הספר "פאניקה מינית ומדינת העונשין". המאמר פורסם לראשונה במגזין Jacobin ותורגם מאנגלית על ידי יוענה גונן.

***
המדור "מסביב  לעולם עם רוזה" ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org.

*המאמרים במדור אינם מייצגים בהכרח את עמדת קרן רוזה לוקסמבורג או אתר העוקץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יאיר

    הבעיה עם פוליטיקת הזהויות שהיא יוצרת מעין הפרד-ומשול מרצון אל מול הכוח ההגמוני או הלא-ליברלי…

  2. חזי

    אין לי בעיה עם התוכן, די מסכים אפילו, אבל לא מצאתן כותבת מקומית שתוכל לנסח את הדברים האלה בבהירות, יותר מהאקדמאי דרג ג' הזה? אני בטוח שתסכימו שההיסטוריה והתכנים של המאבק הלהט"בי בארץ לא בדיוק זהים לאתוס של סטונוול וכל זה.

  3. דן

    להלן מאמר שיצא לאחרונה באתר אלכסון:
    https://alaxon.co.il/article/על-בושה-גאווה-ודעות-קדומות/
    המאמר מתייחס לגאווה ולבושה כמושגים ראקציונריים כשמדובר בהתמודדות עם הממסד.
    אני חושב שפוליטיקת הזהויות נופלת בדיוק על הפרקטיקות של גאווה ובושה; אני משתייך לקבוצה מסויימת, החברה מלמדת אותי להתבייש בקבוצה שאני משתייך אליה ואני כפעולה של מחאה מחליט לאמץ את הזהות של הקבוצה הזאת בגאווה. אבל הן הבושה והן הגאווה הם מושגים ריקים שאינם מחייבים אותי לפעולה או לשינוי אישי כלשהו.
    אפשר להבין את ההחלפה של הבושה בגאווה כפעולה מקדימה, מכיוון שבושה היא רגש משתק שגורם לי להתכווץ ולהסתתר ולכן אינו. אפשר לי לפעול. אך הגאווה לעומתה היא רגש מסוגן ביותר, אופיום להמונים, ומי שמתמכר אליה נהפך מהר מאוד לחלק מהממסד המדכא.