מה מפספסת אורית קמיר

בסוף השבוע עלה ב"הארץ" ריאיון של אורית קמיר עם ארי שביט, ריאיון השיבה אפשר לקרוא לו, שמכריז על חזרתו של שביט לחיים הציבוריים אחרי ההפסקה שלקח על עצמו בעקבות פרסום עדותה של העיתונאית דניאל ברין על הטרדה מינית שחוותה ממנו, ועדויות נוספות שפורסמו לאחר מכן (כאשר עדות נוספת פורסמה היום בעקבות הריאיון עצמו).

אני כותבת "ריאיון״, למרות שצריך לשים סימן שאלה אחרי הקביעה הזאת. על הטקסט חתומים, ככותביו, גם קמיר וגם שביט – כשלעצמה בחירה מוזרה, מכיוון שבדרך כלל על ריאיון חתום המראיין בלבד. זה מעלה את השאלה אם לשביט הייתה זכות הכרעה וניסוח של הנוסח הסופי שהתפרסם – לא אקט הנהוג בראיונות בדרך כלל. כמו כן, בסיטואציה רגישה כמו ריאיון עם מי שהואשם בהטרדות מיניות והודה במיוחס לו, מוזר גם לתת לו מקום סימטרי לצד אשה פמיניסטית המבקשת להבין ממנו מה ואם למד מכל שהתרחש. אבל נניח לכך ונעבור לדברים עצמם.

מילה שלה כנגד מילה שלה

הנקודה המרכזית בריאיון לטעמי, כזו שלאורה ראוי לקרוא את כולו, היא הרגע שבו קמיר מכריזה כי מעשיו של שביט אינם הטרדה מינית. היא כותבת: "לדעתי, המקרה הספציפי שלך לא נלכד בהגדרת החוק הישראלי, והדיון שהתרחש בישראל היה צריך לבחון את זה ולהביא את זה בחשבון, ולא לכרוך אותך אוטומטית יחד עם מי שכן עברו על החוק וביצעו הטרדות מיניות אסורות." היא מוסיפה על כך בטור אפולוגטי משהו שפורסם היום ומבהירה: "את דעתי שהאירוע בבר בלוס אנג'לס איננו מהווה הטרדה מינית אסורה על פי חוק גיבשתי אך ורק על סמך הדברים שדניאל ברין פרסמה לפני כשנה וחצי… העובדות, כפי שהיא מספרת אותן, הן שהיא נזהרה לא להראות לו שאינה מעוניינת בהתייחסויותיו מכיוון שלא רצתה לפגוע בקשר עם אדם חשוב… ברין בחרה לא להבהיר לו שהיא לא מעוניינת בהצעות של גבר נשוי, מבוגר ממנה בהרבה, שאין לה משיכה כלפיו. זו בחירה לגיטימית, אבל על פי החוק שלנו, מי שבוחרת בה לא יכולה להתלונן על הטרדה מינית."

אם כך, ואם כולנו יכולים להתרכז סביב הדברים שפרסמה ברין, שווה לחזור אליהם לרגע ולהבין האם משהו ממה שקמיר אומרת הגון.

קודם כל ומעל לכל – קמיר מתעלמת ביודעין מהעובדה שהמגע הראשוני ששביט מייצר עם ברין מגיע בלי שום הקשר מקדים או הבעת רצון מצדה, כזו שהייתה מייצרת למגע כזה לגיטימציה בתוך ההקשר המקצועי שבתוכו הוא התרחש. שביט שואל את ברין כמה שאלות אישיות, כמו האם יש לה חבר וכדומה, למרות שהיא נמצאת במקום בתפקיד מקצועי, ואז לפתע – כך מתארת ברין – הוא תופס לה את הראש, מושך אותה לעברו ומנסה לנשק אותה. בתגובה היא מסיטה את הראש. הנסיבות, למי ששמה לב, דומות למדי לנסיבות בתיק של חיים רמון, אותו קמיר דווקא מציינת לרעה בסוף הטור.

אבל חשוב מכך, כשקמיר אומרת שהחוק מצפה מאיתנו להבהיר שאיננו מעוניינות – היא שוכחת לציין שהכוונה בחוק היא להבהיר שאיננו מעוניינות בהצעות בעלות אופי מיני. החוק כמובן לא קובע שגברים יכולים לתפוס אותנו ולנסות לנשק אותנו, ושרק אז הנטל עובר אלינו להראות שאיננו מעוניינות במגע האמור. זה כי אנחנו לא ב"מד מן" והשנה היא לא 1950. וגם לו היינו שם, גם אז ברין עומדת בנטל התמוה שמשרטטת קמיר, שכן היא מסיטה את ראשה באופן שמשדר אי הסכמה.

זה כמובן לא מעמיד את שביט על טעותו, והעדות של ברין מעלה שהוא ממשיך להציע לה הצעות חוזרות ונשנות לאינטראקציות מיניות, וכי היא ממשיכה לסרב להן ולהבהיר שהיא אינה מעוניינת. היא אומרת לשביט כי היא לא מעוניינת לעלות לחדר שלו ושזה "לא רעיון טוב", ועל כך הוא מבהיר שהוא "רק רוצה חיבוק". ברין מגיבה לכך באומרה שעליה ללכת לשירותים, וכשהיא חוזרת היא מודיעה שהיא מעוניינת ללכת, והוא מבקש חיבוק בפעם השנייה. קמיר מתעלמת גם מכך שברין מציינת שעל אף מחאותיה שביט מתעקש ללוות אותה לרכב.

קריאה הוגנת מראה שהעדות של ברין רצופה התנגדויות – מילוליות ופיזיות. את כל אלו קמיר שומטת מהניתוח שלה ובוחרת להתמקד, במקום, רק בשאלה שלה את שביט אם הוא לא נשוי. המיקוד בשאלה הזו נראה כמעט מניפולטיבי, שכן הוא מאפשר לקמיר להזכיר לנו – ובצדק – ששאלה כזו יכול שתתפרש גם אחרת, ושהיותו של גבר נשוי כשלעצמו לא מייצרת הנחה של הטרדה מינית. המניפולציה הרטורית הזאת מתרחשת פעם נוספת בטור האפולוגטי של קמיר. היא כותבת: "דימויים ספרותיים מסוג 'הוא התקרב אלי כמו חיה רעה' לא צריכים להשפיע. זו תפיסתה האישית של הכותבת, כפי שהיא מציגה אותה שנתיים וחצי מאוחר יותר."

ההעברה של הדיון למישור המוסרני מאפשרת לקמיר למסגר את שביט כקורבן של שמרנות, ולא כמוציא לפועל של אותה השמרנות בדיוק בקלות שבה הוא נוטל לעצמו גישה לגוף של נשים. הבעיה היא לא היותו של שביט נשוי, וגם לא הספרותיות של הדימוי שלו כחיה רעה, הבעיה היא שהוא כופה על ברין אינטראקציה מינית שהיא לא מעוניינת בה – חרף מחאותיה החוזרות.

אש על הפנים

ההתמקדות בברין לבדה, למרות עדויות נוספות שהתפרסמו בעקבותיה, והמסגור המניפולטיבי של העדות שלה ככזו שלא עולה כדי הטרדה מינית, מסייעת במסגור של שביט דווקא כקורבן של הפרשה ההיא. כך, קמיר פונה לשביט ואומרת: "היום אנחנו מתמקדים בסיפוריהן של הנשים המתלוננות על הטרדה מינית. יש בכך צדק היסטורי. אבל אתה מוכן לספר כיצד נראים הדברים מנקודת המבט שלך? אתה יכול לשתף ולומר מה היו הרגעים הקשים ביותר שעברת עם חשיפת הסיפור?".

מאוחר יותר היא אפילו מתעקשת עם שביט שהוא אצילי מדי בהתמודדותו עם הפרשה: "כל מה שאתה אומר הוא תקין פוליטית ונשמע מצוין, אבל יותר מדי מאופק ומרוסן. לא יכול להיות שסטירת הלחי הציבורית שקיבלת, הגינוי הפומבי, האש על הפנים שחווית ובגידת החברים לא עוררו בך גם רגשות פחות אציליים. אם אתה אנושי, אז חווית לפחות גם תסכול וכעס. לא יכול להיות שלא." מוטיב האש חוזר אלינו פעם נוספת דווקא מפיו של שביט, שמציין גם הוא כי "בגלל כישלון אישי שלי נקלעתי אל שטח האש של המהפכה".

המסגור הזה – לו היה נאמר בפניה של מראיינת טיפה קשוחה יותר – היה מצריך התעכבות. הוא מאפשר לשביט לספר את עצמו כמי שאולי מעד על אבן אחרי שלא הסתכל לאן הוא הולך, ונפל לאזור מלחמה של ממש, שהוא כלל לא שייך לאף אחד מהצדדים שלה. עובר אורח. ריבוי העדויות נגד שביט, כמו גם הסיפור שמספרת ברין לבדו, מעלים ספק בנרטיב העצמי הזה של שביט.

לבסוף, קמיר היא זו שאף מציעה לשביט שייתכן ואחד הגורמים להתנהלותו הוא לא עיוות בתפיסה של נשים כסוכנות של הגוף שלהן, אלא דווקא "הרס עצמי". נרטיב ההרס העצמי מבקש לחזור ולהזכיר לנו שמי שנהרס בסיפור הזה הוא דווקא שביט – שמתגלה בריאיון הזה כקורבן המרכזי של השנה וחצי האחרונות. אין פלא ששביט בוחר לאמץ את האפשרות הזו בשתי ידיים.

תיאוריות קונספירציה על שלטון ההגמוניה

את טור ההסבר שלה לריאיון חותמת אורית קמיר בפסקה הבאה: "תיאוריות קונספירציה יכולות להיות מרתקות ומשעשעות, אבל הן תיאוריות קונספירציה. כך גם לגבי ההשערות החביבות שגם שביט וגם אני, אשכנזים בורגניים, שרק רוצים לתמוך זה בזה ולחזק את שלטון ההגמוניה. זה הרבה יותר פשוט: ארי שביט התנצל, ופנה אלי לקיים דיאלוג. לא אייל גולן ולא מוטי מלכה קיבלו אחריות לפגיעות שפגעו בנשים ולא פנו אלי. כך גם חיים רמון, שלמיטב זכרוני גם הוא אשכנזי."

ראשית, ואם אפשר להמשיך רק עוד צעד קטן בתיאורית הקונספירציה המשעשעת, נראה שההתמקדות של קמיר בסוג הביקורת שנגע לשיוך האתני שלה ושל שביט – התמקדות שעמה היא מסיימת את הטור כולו (על אף שזו ודאי לא הביקורת הבולטת שהושמעה על הריאיון מאז שפורסם) – היא מעט בבחינת על ראש הגנב. אבל גם אם נחזור לעולם שמעבר לרגשות האשם הלבנים שאולי מתעוררים בקמיר ואולי לא – ההנחה שלה שההתרפקות הסכרינית והמחניפה שלה על שביט, כמו גם הפרשנות המקלה והמטעה למעשיו לא קשורה, ולו באופן עקיף, לעובדה שהיא מצליחה להזדהות איתו באופנים בהם לא הייתה מזדהה עם גברים אחרים שמואשמים בהטרדה מינית, נעדרת הבנה בסיסית של כוח.

קמיר משלימה לשביט משפטים, היא הולכת רחוק ממה שהוא עצמו מבקש בכך שהיא מבהירה לו שכמעט ולא עשה משהו רע. בטח יש מי שעשו דברים גרועים יותר (זה הרי כמעט תמיד נכון). היא מתעכבת על עולמו הרגשי, על הקשיים שעברו עליו ועל החברים שנטשו. היא אומרת – ראוי שתכעס, שתחווה תסכול, "לא יכול להיות שלא". כל אלו הם ביטויים של הזדהות ואמפתיה.

הרצון של קמיר למסגר אותה ואת שביט כסובייקטים שקופים מבחינה אתנית אינו משכנע. כשגבר נותן גב לגבר אחר שהטריד מינית, אנחנו לא נדרשות ללכת מרחקים ארוכים מדי כדי לטעון שייתכן שאחת הסיבות לכך היא ששניהם גברים. לכל הפחות, אני נוטה להאמין שקמיר לא הייתה רואה בטענה שכזו "תיאוריית קונספירציה משעשעת". אלא שלעתים נדמה שבכל הנוגע לתובנות אודות הטיות אתניות השנה בישראל היא עדיין 1950. ובמקום "מד מן" הטלוויזיה משדרת "סאלח שבתי".

"היא הרסה לבת שלי את החיים"

אי אפשר נדמה לסיים את הפוסט הזה בלי להתייחס בכמה מילים קצרות לריאיון שנתן הבוקר ארי שביט ליעל דן, ריאיון שכמו מוכיח עד כמה דקיק היה מעטה הסיסמאות שפלט שביט לקמיר בריאיון ההוא, ושאותן קיבלה קמיר בלי בדל של ביקורת. שביט מתייחס בריאיון לעדות החדשה שפורסמה לאחר הריאיון עם קמיר ב"מקום הכי חם בגיהנום", בה כותבת בת זוגה לשעבר של בתו של שביט כי הטריד גם אותה, בדפוס פעולה שמזכיר את זה העולה מעדותה של ברין – אחז בה בלי הכנה מוקדמת והצמיד אותה אליו, במה שהוא טען בו זמנית שהיה גם חיבוק אבהי וגם ניסיון להתחיל איתה (כזה שהרשה לעצמו לקדם רק אחרי שהיא ובתו נפרדו, כי הוא בכל זאת אדם עם גבולות). שביט משתולל מזעם אצל יעל דן: "היא רצחה את הבת שלי הבוקר! איזה מין מעשה זה? היא הרסה לבת שלי את החיים!". ועוד: "לנצל את התהליך הזה שלי כדי לשחוט אותי? לשפוך את דמי? לשחוט את הבת שלי? זאת אהבה? זאת הגינות?!"

אבל הנה העניין: עדות על התנהלות לא הולמת של שביט אינה נגד הבת שלו, וככל שהדברים אכן נעשו – היא לא פעולה נגד הבת של שביט, היא אולי פעולה נגד שביט. הנשים בחייו של שביט הן לא שלוחות נגזרות של חללית האב, הן עומדות בפני עצמן, וגם הוא. העובדה שאת האשם בתקופה הקשה שכפי הנראה עוברת בתו של שביט בעקבות פרסום המעשים הוא תולה במי שחשפה אותם – ולא במי שעשה אותם – מעידה על איכותו של התיקון והתהליך ששביט טוען שהוא עבר. יתרה מזאת, ההתמקדות בבת שלו כנפגעת העיקרית של המעשה, למרות שברור לכל מי ששומע את הדברים ששביט מבלבל לכל אורכם בינו לבינה, מעלה את החשד ששביט עושה בבת שלו שימוש כדי להשתיק טענות נגדו. ייתכן שבדומה לאופן שבו הוא עושה שימוש בקמיר.   

זכותו המלאה של שביט להכחיש את המעשים אם הוא טוען שלא עשה אותם. אבל זכותה של מי שטוענת שהמעשים נעשו להשמיע את הקול שלה – גם באינטרנט. גם בדרך של שיימינג. זה לא רצח. זו לא שפיכת דם. זו עדות. להאשים אותה באופן לא פרופורציונלי ברצח כפול, בשפיכת דמים  – זו לא רק הגזמה, זו הגזמה מהסוג שעשוי להשתיק נפגעות עתידיות. התגובה של שביט מייצרת אווירת השתקה ופחד מדיבור על הטרדות מיניות. אווירה כזו ששביט – לפחות כפי שהוא מנסה להציג את עצמו בריאיון עם קמיר – ודאי היה אמור להתנגד לה.

לא כך מתבטא מי שעבר תהליך או תיקון, ומונולוג הזוועות אצל יעל דן בפירוש מטיל בספק את כל הנרטיב של שביט בריאיון ההוא. אפשר כמובן לתהות מה גרם לקמיר להאמין לשביט בכזאת קלות, אבל תהיות כאלו שייכות כנראה לעולם המשעשע והמרתק של תיאוריות קונספירציה כאמור. נשאיר אותן שם.