להתנתק ממוסדות השלטון הישראליים

בנקל אפשר לטעון כי המיקום החברתי שממנו מובעות כאן טענותיי במאמר זה אינו הטוב ביותר, בלשון המעטה. העובדה שאני אזרח ישראלי-יהודי ואף כזה שלא מתגורר כעת בישראל, אולי מחליש ואולי אף מבטל את משקל דבריי, יהיו מי שיאמרו. מאחר שהמאמר שלפניכם מתמקד ברשימה המשותפת המייצגת מעל הכל את האזרחים הפלסטינים בישראל, נשאלת השאלה מדוע יהודי-ישראלי (לשעבר או לא) מרגיש צורך או אפילו זכות להביע את עצמו בנושא. על כך אוכל להשיב: אולי כי אכפת לי. אני מזמין בזאת את הקוראים/את לשקול האם להטות אוזן לטענותיי או לפסול אותן בשל המיצוב המוזכר בזאת.

למעשה, אין בדבריי כל חדש. אני רק מבקש להציף מחדש טיעון שחכמות ממני העלו כבר בעבר. אך בימים שבהם האירועים מחדדים באופן כה ברור מה מחזיק יחד את החברה הישראלית – כלומר, ההנאה שהיא מפיקה מדיכוי העם הפלסטיני – כי אז נראה שאפילו העלאת טיעונים ישנים מן העובש שווה את הניסיון.

המצביעים והמצביעות בבחירות לכנסת מצביעים/ות לפרלמנט שמוליד את הרשות המבצעת האחראית על כל שטחי השליטה של מדינת ישראל. מכיוון שטווח המדיניות השלטונית בשטחי השליטה של ישראל כלפי התושבים והאזרחים הפלסטינים לא השתנה מזה כמה עשורים לכל הפחות, ולמעשה מכלול העמדות הרשמיות של מדינת ישראל נותר עקבי מאד בנושא זה בשני צדי הקו הירוק ללא קשר לסוג הקואליציה בשלטון, כי אז נובע שהמצביעים והמצביעות למפלגות המשתתפות במשחק הפוליטי הישראלי מעניקים/ות לגיטימציה ישירה לעמדות הרשמיות כלפי הפלסטינים. כפי שאריאלה אזולאי ועדי אופיר ציינו בעבודותיהם המשותפות, אזרחי ישראל מצביעים לממשלה המנהלת את חייהם של אנשים משני צדי הקו הירוק. הם מצביעים לממשלה המנהלת את חייהם של אנשים שממערב לקו באותה מידה שהם מצביעים לממשלה המנהלת את חייהם של אנשים ממזרח לקו. ממשלת הכיבוש, מן הים לירדן. נכון, פרוצדורה דמוקרטית בכוחה לייצר ממשלה שמנהלת פרויקטים ומשטרים לא דמוקרטים.

כנגד רצונה, גם הרשימה המשותפת מעניקה לגיטימציה להמשך הכיבוש, להמשך האפליה כלפי האזרחים הפלסטינים, ולהמשך המיליטריזם הישראלי. בשילוב שבין השתתפותה במערכת הפוליטית הישראלית וחוסר היכולת שלה לשנות את מתווה המדיניות של ממשלות ישראל, כולל המדיניות הרצחנית שהממשלה והמערכת הביטחונית אמצו כעת כלפי עזה – בכישלון המבני הזה, הרשימה המשותפת, כנגד מאמציה, מהווה חלק מן המסד של המערכת פוליטית הישראלית המחוקקת ומבצעת  את המשך השליטה הקולוניאלית בעם הפלסטיני. כן, יבואו ויטענו שמצב דומה שורר בכל מדינה היכן שמפלגת דמוקרטיות או אנטי ממסדיות לא מסוגלות להשפיע על מצב עניינים שפוגע באוכלוסיות. אבל לשליטה של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית אין אח ורע בעולם.

אינני מזלזל בהישגים המעטים של הרשימה המשותפת ושל המפלגות הערביות לפניה. אך מעולם לא היה בהישגים הללו כדי לערער על היציבות של הפרויקט הישראלי ולו במקצת. נכון גם שהאפשרות להצביע לרשימה המשותפת מרככת את הבלתי נסבל. אבל גם כאן, אין בכך יותר מאשר סיפוק אישי שמאפשר למצביעה להרגיש שהם תורמים, פלסטינים ויהודים כאחד. הבעיה היא שלמעשה, המשך ההשתתפות הפוליטית של הרשימה המשותפת פוגעת ומעכבת את השגת היעד ההיסטורי שהוא סילוק המשטר שהציונות כפתה בין הים לירדן.

לחלוקת העבודה ההיסטורית להחלפת המשטר הציוני באופציה דמוקרטית שני ממדים: האחד נתון בהמשך העבודה התרבותית-פוליטית ליצירת כלים שישמשו בעתיד בבנייתה של חברה חדשה. בהובלת החברה והמנהיגות הפלסטינית, עשרות ארגוני חברה אזרחית עמלים קשה מזה הרבה שנים, ארגונים פלסטיניים,  יהודים, וגם כאלה משותפים – בהפקתן של פרקטיקות דמוקרטיות, בחינוך, בדיור, בזכויות עובדים, במאבק נגד פרקטיקות הכיבוש ועוד. בתוצאות של העבודה התרבותית-אקטיביסטית הזאת קשה להבחין בהווה, אך זו עבודה פוליטית יקרה מפז שאסור לוותר עליה. עבודה זו מייצרת את הכלים התרבותיים לחברה שעוד תבוא. הממד השני לסילוק הפרויקט הציוני מפלסטין נתון בגיבוש הכוחות הפנימיים והחיצוניים להביא את ישראל לכניעה. נראה כי היום, תנועת החרם כחלק מההתנגדות הפלסטינית היא בעלת הסיכויים הטובים ביותר ליצור לחץ שיאלץ את ישראל, בעתיד הלא רחוק, לשנות מדיניות מתוך מצב של אין ברירה. אין שחר לממד הראשון מבלי הממד השני. ישראלים מעולם לא יוותרו מרצון על הפריבילגיות הקולוניאליות שגובשו על בסיס נישולו של העם הפלסטיני.

ההשתתפות של הרשימה המשותפת במשחק הפוליטי הישראלי משמשת את סנגוריה של ישראל כדי לקדם את הטיעון האווילי המציג את ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כדי להבין את הפוטנציאל הפוליטי הטמון בפרישתה מן הכנסת, יש לדמיין את המצב הזה בו מצביעים פלסטינים ויהודים התומכים במאבק הילידי-הפלסטיני היו מחרימים את הפוליטיקה הישראלית הרשמית. בתרחיש הזה הכנסת הייתה הופכת באופן מידי לפרלמנט יהודי טהור המתקיים על בסיס מפלגות ציונות בלבד (אינני מתרשם כהוא זה ממפלגות חרדיות המתיימרות להחזיק בעמדות לא-ציונות, כל עוד הן תומכות בפועל במפעל הציוני, בחקיקה, בביצוע מדיניות ובהתרסה גזענית).

פרלמנט יהודי טהור לא יכול לשמש בסיס לטיעון שישראל היא דמוקרטיה. יותר חשוב, פרלמנט יהודי טהור, מעצם קיומו, יכול לשנות את הדרך שבה הקהילייה הבינלאומית תתפוש את מדינת ישראל. זאת מכיוון שבמצב כזה, יתאפשר לעולם לראות באופן ברור יותר את הקשר הישיר שקיים בין האופי של המדיניות הישראלית ההיסטורית כלפי העם הפלסטינים לבין האופי של מוסדותיה, חוקיה, ואופייה התרבותי. הדבר גם יאפשר לקשור בין העוולות הישראליות משני צדי הקו-הירוק – כעוולות שמרכיבות משטר אחד ויחיד. זהו מצב שאכן יכול ליצור את תחילת היעלמותו המושגית של הקו הירוק בתודעה הבינלאומית. במצב כזה, ישראלים שההצבעה לרשימה המשותפת מעדנת עבורם את תחושת השותפות בפשעי המדינה, יאלצו להתמודד עם הכרעות פוליטיות יותר חדות ומשמעותיות. הם גם יאלצו לתת הסברים טובים יותר לשאלה מדוע הם ממשיכים לקרוא לעצמם ציונים ולבחון האם ציונותם יכולה לשרוד את הפיכתה של הכנסת למוסד יהודי טהור?

אחרי שבעים שנה, מוטב כבר להודות כי הניסיון לרסן את הפוליטיקה הציונית "מבפנים" לא צלח. השורה התחתונה היא שהרשימה המשותפת יכולה לתרום תרומה פוליטית ממשית לזירוז הרחבת החרם על מדינת ישראל באמצעות פרישתה מהפוליטיקה הישראלית הרשמית. כנגד הישגים מועטים בכנסת עומדת האפשרות לייצר הישג אחד משמעותי מחוצה לה. כעת הזמן לשקול ברצינות את הפרישה מן המסגרת הפוליטית שהציונות יצרה. מהכלה להחרמה. זאת יכולה להיות נקודת פתיחה היסטורית לבנייה של מוסדות פוליטיים חדשים מחוץ למסגרת הפורמלית של מדינת ישראל.

מרסלו סבירסקי הוא מרצה בכיר בבית הספר למדעי הרוח ולמחקר חברתי באוניברסיטת וולונגונג, אוסטרליה. הוא בוחן שאלות של שינוי חברתי, דה-קולוניזציה, חברות של קולוניאליזם התיישבותי ואקטיביזם פוליטי.