הפמיניסטיות שחוששות מפוריטניוּת והעיתונאים שאוהבים אותן

הופתענו לגלות שבימים אלה נשים שחלקן פמיניסטיות מוכרות ורבות השפעה מוצאות את עצמן מודאגות, בשל קמפיין Me too, מהשתלטות הפוריטניות על השיח. כך, בזמן שכל כך הרבה נשים מתמודדות עם סכנה אמיתית לשלמות נפשן וגופן בתוך המשפחה, בדיור הציבורי, בסצנת הדייטינג או במעגל הזנות, יש מי שחוששות מפני היעלמות המתח המיני מחיינו.

למשל אורית קמיר, חוקרת ומרצה למשפט, היוזמת והמנסחת של החוק הישראלי החשוב נגד הטרדה מינית, כתבה בשבוע שעבר בראיון המתוקשר שלה עם ארי שביט בהארץ כי "כתוצאה מהקמפיין קרה דבר נפלא: נשים ששתקו שנים רבות שיתפו בחוויות קשות, הזינו את השיח הציבורי והעלו את רמת המודעות. אבל קרו גם דברים פחות נעימים, כמו למשל שמקרים קלים קיבלו חשיפה וגינוי ציבוריים כמו שקיבלו מקרים קשים מאוד. זה מצב לא רצוי, כי הוא מטשטש הבדלים חשובים ולא מבחין בין דרגות חומרה. זה גם מצב שבסופו של דבר מאפשר לפוריטניות מינית להשתלט על השיח, כי אם כל דבר יכול להיות הטרדה מינית – אז עדיף להימנע מכל מגע. וזו לא המטרה" (הארץ, 5.7.18, ההדגשות שלנו).

קמיר מצטרפת לפמיניסטיות בכירות נוספות – יעל השילוני דולב, מרצה לסוציולוגיה, ודפנה הקר, משפטנית, סוציולוגית ומרצה בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב- שכתבו ברוח דומה לפני כמה חודשים: "ולא, זה לא אומר שצריך לוותר על רומנטיקה, על חיזור ועל מתח מיני. זה לא אומר להפוך את העולם שלנו ליבש וחסר לחלוחית, לעולם שבו לחיצת יד רשמית היא הקוד היחיד להיכרות".

על כך מוסיפה דנה ספקטור, כוכבת "מחוברות" ובעלת טור ותיק בידיעות אחרונות, מתוך שיחותיה עם "נציגות דור ה-y": "'העניין הוא שאני לא יכולה ללכת עם אף אחד שאני לא נמשכת אליו במאה אחוז' – והנה הגענו לשורש הבעיה. הצעירות היום פשוט כל כך הרבה יותר פוריטניות מאיתנו".

אבל על מה מדברות קמיר, ספקטור, הקר והשילוני דולב כשהן מדברות על רומנטיקה, חיזור ומגע? אלו אינן תשובות לצעירות מבולבלות ששואלות את "מעריב לנוער" אם אפשר להיכנס להריון מנייר אפייה, אלא טקסטים שנכתבו על רקע תלונות של נשים על מגע פיזי כפוי, ועל חיזור חוזר ונשנה שמנע מהן לבצע את עבודתן. על כך תשיב קמיר: "מותר לאנשים שנמצאים בסיטואציה של עבודה להציע זה לזה סקס, להסכים לו ולקיים אותו. אנחנו לא בערב הסעודית ולא באיראן". אבל האם היא באמת יכולה לקבוע, עבור כל הנשים, שאקטים כאלה ואחרים של חיזור בעיצומו של יום עבודה לא בולמים אותן אישית ומקצועית, ולא מהווים איום על רווחתן? האם דנה ספקטור צריכה להגיד לבחורות צעירות שלשכב רק עם גברים שהן נמשכות אליהן מינית זה אידיאליזם מוגזם?

מרגרט אטווד ופחד אמיתי

כפי שכבר נכתב בבמה זו, הנשים האלה מדברות מעמדת כוח, וכנראה חשות בנוח להתפייס עם עברן. אנחנו מפרגנות להן על כך בלב שלם, אבל אין להן זכות לדרוש לשמר את המצב הזה עבור הסטודנטיות של היום, וגם לא עבור העיתונאיות, הברמניות והמלצריות, ובעצם כל אישה שהתקדמותה בעולם מחייבת אותה להיות נחמדה לגברים מבוגרים עם דימוי עצמי מוגזם. הפרופסוריות ומובילות העמדה מחויבות להציע לכל אותן נשים בעיקר הגנה.

ייתכן שדווקא התקדמות בסולם החברתי, לעיתים בעזרת שותפים גברים, מקשה על הפמיניסטיות האלו להזדהות עם קו לוחמני יותר, שמציע לנסות להתקדם ללא שיתוף הפעולה הזה. זה יכול להסביר את התפעלותן המעט מוגזמת מגברים שלא מנצלים את כוחם לרעה, כמו שכותבות הקר והשילוני דולב: "אנחנו גם זוכרות את כל הגברים שלא ניצלו אותנו. את אלה שגם כשהיינו שיכורות לקחו אותנו הביתה באמצע המסיבה; אלה שגם אם מאוד התחשק להם שניעתר להם מינית, ראו שאין בצד השני פרטנרית והעדיפו להשקות אותנו במשקה חם ולכסות אותנו בשמיכה… חשוב לדבר בשבחם, כדי לא לצייר את הגברים כמקשה אחת אטומה". קמיר מיישמת: "קראתי שהוא מקבל את דבריה, לא מתעמת, לא מכחיש, לא תוקף, מתנצל, ומתפטר מן העיתון. חשבתי לעצמי – שאפו". ואנחנו, כרבות אחרות, חשבנו לעצמנו – מה גורם לנשים עסוקות להשקיע מזמנן כדי להלל גברים, שכל מעלתם היא שלא אנסו אותן?

תשובה אפשרית מגיעה ממרגרט אטווד, מחברת "סיפורה של שפחה". לאחר שחתמה על עצומה נגד פיטוריו של מרצה שהואשם בעבירה בעלת אופי מיני, עקב ניהול לא שקוף של הליך הפיטורין שלו, היא הואשמה ברשתות החברתיות שאכפת לה מגברים בכירים יותר מאשר מסטודנטיות חסרות הגנה, והשיבה למבקרות: "האם ה'פמיניסטיות הטובות' הן בני אדם הוגנים? אם לא, הן רק מזינות את הנרטיב העתיק לפיו נשים אינן כשירות להגינות או לשיפוט מפוכח, ובכך הן מחמשות את אויבי הנשים בעוד סיבות למנוע מהן את עמדות מקבלי ההחלטות בעולם".

ההצהרות האלה מקרינות פחד אמיתי, שאולי רק אקטיביסטיות שנולדו לפני שנות השמונים יכולות להבין באמת: הפחד שאם לא נהיה נחמדות, לגברים ה"טובים" יימאס מאיתנו, והרוע האמיתי ינצח ויחזיר אותנו לעמדת המוצא – למקום שלא יאפשר לנו לקבל יותר החלטות על העולם, או אפילו על הגוף שלנו. באותו זמן, הפמיניסטיות ה"מוגזמות" לוקחות כמובן מאליו את החופש המיני והתעסוקתי היחסי שעליו נאבקו בנות הדור הקודם, ודורשות יותר. אבל האם לא זו היתה המטרה?

אנחנו מוקירות את תרומתן של המוזכרות מעלה למאבק ולשיח הפמיניסטי במשך השנים, אבל מבקשות לערער על הטענה כאילו פמיניסטיות אחרות מבצעות "ציד מכשפות" נגדן או נגד חבריהן הגברים. עד כמה שראינו, מכלול הטענות נגד קמיר ואטווד מתמצה בכך שהן נותנות משקל-יתר לגברים שבסיפור על חשבון המתלוננות.

מנגד, המזהירות חוששות ש-MeToo# מטשטש את הגבולות בין אונס והטרדה, אבל כשהן קובעות שהוא "אנטי-סקס" הן עושות דבר חמור לא פחות, ולמעשה מטשטשות את הגבולות בין מין בהסכמה ושאינו בהסכמה, ובין חופש מיני לתקיפה מינית. קיראו לנו פוריטניות, אבל בעינינו מגע לא קרוא של אדם זר לא נופל בשום קטגוריה של חיזור. אגב, מבחינות מסוימות, דווקא הזרם הפוריטני היה תנועת הסקס-פוזיטיב של זמנו שקידש את יחסי המין בתוך הנישואין. ההתרחקות מאידיאל ההתנזרות היתה צעד משמעותי אחרי כמאתיים שנה שהעמדה השלטת בנצרות היתה שמין הוא מן השטן, במסגרתה נרצחו עשרות אלפי נשים באותו "ציד מכשפות".

ובינתיים ב-2018, אנחנו מוזהרות מפני אפקט-הנגד (backlash) של MeToo#, ברצף של טורי דעה שהם הבקלש בעצמו. במסווה של הרהור מעמיק וביקורת עצמית, נשים מודעות ומשכילות למעשה מציגות מחדש טיעונים בני כמה עשורים של גברים; כמו העיתונאי הבריטי ניל לינדון, שכינה ב-1991 את ההוצאה מהחוק של אונס במסגרת הנישואין בבריטניה "טרור על האֶרוֹס", מזימה של האורתודוקסיה הפמיניסטית "שמתעקשת שהמיניות הזכרית היא עוינת כלפי נשים באופן פעיל".

מה שמביא אותנו לשאלה האחרונה – איך זה שעמדה המוחזקת על ידי סוכנות מעטות למדי זוכה לכזו תהודה? קחו לדוגמא את הספר "הבוקר שאחרי – סקס, פחד ופמיניזם" שפורסם בתחילת שנות ה-90 על ידי צעירה בת 25, המבקרת את "השבריריות" של הפמיניסטיות בנות דורה. הספר מציע ניתוח של האווירה המינית בקולג'ים בארצות הברית, אך למעשה מתבסס בעיקר על החווייה האישית של הכותבת, והוא רצוף טענות לא מאומתות, בין היתר כי נתוני כמות התקיפות המיניות בקולג'ים מנופחים.

עם יציאתו לאור, זכה ספרה של האלמונית בת ה-25 לפרסום קטע בן 4,700 מילה מתוכו במוסף הניו יורק טיימס, ולביקורות, ראיונות וציטוטים בלפחות 300 כלי תקשורת. המחברת, קייטי רויפה, קיבלה טור קבוע בניו יורק טיימס ונבחרה על ידי עיתון בריטי להוביל כנס על פמיניזם באנגליה, למגינת ליבן של פמיניסטיות מקומיות. רויפה המשיכה לכתוב לניו יורק טיימס, ולא מזמן חשפה את מפעילת הדף Shitty media men ששימש פלטפורמה להצפת תלונות נגד גברים בתעשייה. גם העצומה של שחקניות ואקדמאיות צרפתיות בעד "החופש לפתות" קיבלה תהודה הרבה מעבר להיקפה היחסי, כשתורגמה במלואה לאנגלית, וגם לעברית בעיתון הארץ, וסוקרה כאילו מדובר בתנועת נגד של ממש. 

אורית קמיר בעצמה מעידה שכשניסתה לערער על מינויו של מועמד סקסיסט לבית המשפט העליון, אדם שפגע בקריירה שלה על רקע פעילותה הפמיניסטית, היא זכתה להתעלמות מהתקשורת; אבל ראו זה פלא: שיחותיה האוהדות עם מטרידן לשעבר קיבלו מיד כתבת צבע בהארץ שקודמה בהרחבה.

נשים נבחרות על ידי כלי התקשורת, והגברים העומדים בראשן, כנשאיות מושלמות של הטיעונים החצי-אפויים של עצמם; כי זה אולי התחום היחיד שבו גברים בני 60 שמדברים מהזין צפויים לזכות לפחות התייחסות מכל אישה. ובינתיים, התווית MeToo ברשתות החברתיות כבר לא מעלה וידויים על הטרדה או תקיפה מינית, אלא ויכוחי מטא בשאלה האם השיח הזה בכלל לגיטימי, וכך עוד מרחב שנועד להיות מקום בטוח ומאפשר לנשים נלקח מהן, בזמן שאנחנו מתלבטות בינינו לבין עצמנו אם האפקט שלו לא מוגזם.