השאלה המרכזית בדיון על פונדקאות

בין חוק הלאום למעצר רב קונסרבטיבי שערך טקס חתונה, בין תקיפת טרנסג'נדרית לשבי הממושך של אברה מנגיסטו, בישראל 2018 אפשר לזעוק אי-שיוויון של קבוצה אחת כמעט מבלי לעצור ולשמוע זעקה של קבוצה אחרת. שוויון הזכויות של קהילת הלהט"ב והזכות לשוויון בישראל בכלל נתלים בימים אלו על "כתפיה הרחומות של הפונדקאות", וההתגייסות מצד מוסדות שונים (ראו למשל את ההצהרה של אוניברסיטת תל אביב) משמחת ושוברת לב בו בזמן. מה בציבוריות הישראלית נתפס היום כמאבק לשיוויון, ומה ראוי ולא ראוי להיות חלק מהקונצנזוס?

מבט חטוף בשיח על חוק הפונדקאות והמאבק המתנהל מולו כעת עשוי להוביל להבנה לפיה הדילמה המרכזית שחוק זה מציב הוא תנאי ההכללה: האם ואת מי אנחנו מדירים ממדורת השבט הישראלית ברוכת הילדים. במילים אחרות, התחושה שעולה היא שהבעיה המרכזית בחוק הינה שהוא מפלה גברים יחידניים וזוגות שאינם הטרוסקסואלים-נשואים. במקביל, נטען שהיות והצעת החוק מבקשת להכליל נשים יחידניות, משמע שזהו חוק לטובת נשים ועבורן. החוק ובכלל זה ההצעה לתיקונים אינם מבטיחים שיוויון, לא לנשים ולא להומוסקסואלים. החוק מדיר הורות הומוסקסואלית, ובכך מקדם תפיסה שמרנית והומופובית לגבי הורות; החוק חוטא גם לנשים, משום שאין בו הגנה ושמירה על מעמדן, זכויותיהן ופוריותן. חוק הפונדקאות, ראשית כל ומעל הכל, עוסק בפוריותן של נשים, מפרק וממשטר את הפוריות והגוף של האשה לטובת ועל פי תפיסת הריבון ופועל במערכת כלכלית עסקית.

ביומיים האחרונים נסוב השיח על שיוויון בהקשר לקבוצה אחת מופלית, מבלי להתייחס לעצם הווייתו של החוק והאופן שבו הוא מבנה אי-שיוויון. הדיונים בכנסת ביקשו להרחיב את האפשרויות להיקשרות בהסכם פונדקאות, מבלי לדבר על סייגים וזכויות של נשים בהליכי פונדקאות. דוגמא מובהקת לכך היתה הדיון שהתקיים באפריל האחרון בוועדה בכנסת בין שירי אור חכמון, פונדקאית בדימוס ומלווה נשים פונדקאיות, לבין ח"כ איציק שמולי מהמחנה הציוני. אור חכמון ביקשה שיוויון ביחס החוק בין ההורים לבין הפונדקאית בעניין האבחון הפסיכולוגי. לדבריה, הבחירה להיות פונדקאית אין משמעה ויתור מוחלט על פרטיות, ולכן ביקשה להגביל את המידע הפסיכולוגי העובר להורים לכדי מידע רלוונטי בלבד. עוד הוסיפה, כי "גם הפונדקאית צריכה לקבל את האבחון הפסיכולוגי של הזוג."

והנה השיח שהתקיים בעקבות זאת:

איציק שמולי: הדדיות היא מילת מפתח, אבל את לוקחת את זה לכיוון לא נכון לדעתי. לדעתי להורים המיועדים צריכה להיות נגישות מלאה למידע עם מי הם הולכים לעבור את התהליך הזה.

שירי אור חכמון: ולפונדקאית לא צריכה להיות נגישות מלאה אם היא הולכת לעבור את התהליך?

שמולי: לא.

אור חכמון: למה לשים אותה במקום מונמך אל מול הזוג?

שמולי: היא לא במקום מונמך. וחלק ממה שאנחנו עושים פה זה להגביר את ההגנות עליה, אבל לא צריך לקחת את זה לקצה.

למעשה, ניתן להבין מדבריו של ח"כ שמולי – שבהמשך אף יצא בקריאה נרגשת על חטא אי-השיוויון שבחוק כלפיו וכלפי חבריו – שלא אמור להיות שיוויון מלא בין הנשים הפונדקאיות לבין ההורים. שזה קיצוני מדי. דיון זה משקף יותר מכל את הבעיה המהותית בחוק הפונדקאות, והיא שהתשתית הרעיונית והחקיקתית בנושא אינו רואה בנשים שוות זכויות באופן מלא, אלא כאלו שיש להתנהל מולן במידה של חשדנות וזהירות.

המחוקקים מדגישים לא פעם כי אל לה לפונדקאות להפוך למקור הכנסה כלכלית, זאת על מנת למנוע ניצול של נשים עניות – עניין הראוי לחשיבה חברתית מעמיקה החוצה את תחום המשפט. עם זאת, ראוי לתת את הדעת לנושא אחד שממנו נמנעו מלדון: מרכזיותן של סוכנויות התיווך, הפועלות כעסק לכל דבר ועניין. תאמרו, לסוכנויות יש תפקיד מאוד חשוב בהבטחת הזכויות והקשר שבין ההורים לבין הנשים הפונדקאיות. ואכן, דווקא בגלל תפקידן החשוב, עולה השאלה מדוע זה המחוקק ומשרד הבריאות נמנעים מכל פיקוח על הסוכנויות? מדוע במרחב שנתפס כ"קודש הקודשים" של החברה הישראלית – הבאת ילדים, אנו מותירים זאת לידי סוכנויות שפועלות כעסק כלכלי לכל דבר ועניין? איך נבטיח שבעבור אותן הסוכנויות בעל המאה לא יהיה בעל הדעה, שהשיוויון בין ההורים לבין הנשים הפונדקאיות יובטח, ושזכויותיהן וצרכיהם המשותפים והנפרדים יישמרו?

כדי לקיים פונדקאות ראויה ומטיבה, יש לוודא שהחוק מבטיח את זכויות הנשים בישראל, ולהבין שהחוק משפיע לא רק על נשים פונדקאיות אלא על מעמד האשה ככלל. בנוסף, יש לבחון מחדש שאלות עמוקות על שיוויון בחברה הישראלית – כזה שאיננו נתח מהעוגה הקיימת, אלא דיון במרכיביה. כדאי לחזור ולשאול: מהם תנאים הקיום הבסיסיים שכל משפחה ראויה לה במדינת ישראל? האם ראוי כחברה שנמשיך לקדש הורות? מה היא משמעות הזכות להורות ואיזו מסגרת חברתית אנו מבקשות לייצר – האם רק במסגרת הזוגית ורק באמצעות הביולוגיה, או שמא כמשפחות מרובות הורים בתמיכה חוקית וחברתית?

שאלה חשובה נוספת היא, האם דגל המאבק של הקהילה הלהט״בית מתחיל ומסתיים בסיסמה "גם אני רוצה", "גם לי מגיע"? מה לגבי שיוויון והבטחת זכויותיהן של נשים שהן חלק מהולדת בניכם ובנותיכם? אולם זו איננה שאלה שיש להפנות לחברי וחברות הקהילה הלהט״בית בלבד, אלא שאלה שמופנת לכלל החברה הישראלית – מה לגבי סולידריות ואיחוד מאבקים חברתיים מול עוולות ואלימות המכלים כאן כל חלקה טובה. אי-שיווין חברתי, לאומי, מגדרי שלא יאפשר לגדל כאן ילדים וילדות.