בין חוק הלאום לחוק הפונדקאות: ישראל יצאה מהארון

לומר את האמת? למרות התחושה (המוצדקת) של כל אזרחית ואזרח עם מצפון דמוקרטי, מעט מאוד השתנה בפועל בין השבוע שעבר להיום; לפני ואחרי חוק הלאום, לפני ואחרי עדכון חוק הפונדקאות. מצד שני, שתי החקיקות שעברו השבוע בכנסת ישראל הינן רגע מכונן בחברה הישראלית(-יהודית), או לפחות בחלקים ממנה. לא בעקבות השינוי בפועל שהן מציגות — הן לא — אלא בעקבות תהליכי הטרנספורמציה בתודעה החברתית שאליהם הן מתחברות.

חוק הלאום

אינו משנה בפועל כמעט דבר, אלא מהווה מהלך סמלי של ממשלת ימין שנחשפה בערוותה שאינה יכולה לספח את יהודה ושומרון, ״למחוץ את החמאס״, להביא שקט ביטחוני או להוריד את יוקר המחיה. הרי כל מה שמעוגן בחוק הלאום כבר קיים בספר החוקים הישראלי ו/או מהווה חלק מפרקטיקות של ההגמוניה היהודית בישראל ובשטחים הכבושים מאז קום המדינה ו/או לאחר 1967. ללא הבדל בין ממשלות ימין ושמאל.

עלייה יהודית (עפ״י הגדרות סלקטיביות של יהודי טוב ויהודי רע)? יש. הפניית משאבים ל״יישוב יהודי״ כערך לאומי עליון (על חשבון חינוך, דיור ציבורי בשטחי הקו הירוק, שירותים סוציאלים, תקציבי בריאות וכו׳)? יש. ישובים ליהודים בלבד? יש.

במיוחד האחרון היה נושא שנוי במחלוקת לאורך כל הדרך ובסוף נכנס בנוסח מרוכך. גם אם נשים את מפעל ההתנחלויות ואת כמות המשאבים העצומה שמושקעת בו בצד לרגע, מדינת ישראל מאז ומעולם ניהלה מדיניות של ייהוד היישוב הן תוך כדי הדרה של מיעוטים בחברה הישראלית והן תוך כדי חלוקת משאבים מפלה בתוך החברה היהודית: אי הכרה, מניעת תשתיות, עד כדי הריסות ופינויים אלימים של יישובים בדואים לצורך הקמת יישובים יהודים או פרויקטים של קק״ל (כדוגמת אום אל-חיראן ואל-עראקיב); אדמות מדינה יקרות שניתנות במתנה לקיבוצים עם הומוגניות אשכנזית לעומת גבעת עמל וכפר שלם; ניתוב עליות מאירופה לתל אביב ואזור השרון, עליות מצפון אפריקה לנגב; הקצאת קרקעות מפלה בין מועצות אזוריות ועיירות פיתוח – והרשימה עוד ארוכה. על כל אלו ועוד הרחיבו תום מהגר, גדי אלגזי ועוד בעשרות מאמרים מרתקים (ומדכאים).

גם בנושא השפה הערבית החוק אינו קובע שינוי בפועל. אלא, במילותיו של יוסי ורטר: ״השפה הערבית שונמכה משפה רשמית שנייה, לבעלת ׳מעמד מיוחד׳. איזו התפתלות לשונית עלובה רק כדי להראות לערבים הישראלים שהיהודים הם השולטים כאן.״ סימבוליות במקום פעולה, סימבוליות שהיא פעולה – לבסס את רגשי העליונות והנחיתות בחברה הישראלית.

ואחרון אחרון חביב, מה לא מופיע בחוק הלאום של הדמוקרטיה היחידה במזה״ת? המילה דמוקרטיה. או שוויון.

כך שבעצם, החוק אינו אלא יישור קו. יישור קו עם פרקטיקות יהודיות-הגמוניות שקיימות מאז קום המדינה; יישור קו עם תודעה עצמית שאינה אלא עליונות יהודית, עליונות ונחיתות בין יהודיםות בפרט; יישור קו עם תודעה עצמית שערכי דמוקרטיה ושוויון ממנה והלאה. יישור קו זה, שאומנם אינו משמעותי בפועל (לפחות בטווח הקצר-בינוני עד שיתחיל לתת רוח גבית לחקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית נוספת), הינו רגע מכונן בחברה הישראלית. רגע שבו כנסת ישראל והחברה הישראלית הפסיקו להתחבא, הישירו מבט למראה וקראו לילד בשמו. בכל שנים בהן אני פעיל פוליטית, נדירים המקרים שבהם חוויתי כזו כנות עצמית בפרלמנט כלשהו.

זה בדיוק היה החשש של רבים מהמתנגדים לחוק, גם של שארית הימין שלא ויתר לחלוטין על ערכי הדמוקרטיה כגון בני בגין ונשיא המדינה רובי ריבלין – איך רגע של כנות שכזה, חוק שאינו אלא הצהרה על מה שכבר קיים ונעשה, ישפיע על מעמד ישראל בעולם; איך הוא ישפיע על ה-Hasbara. כלפי חוץ ימשיכו נציגי המדינה מטעמה או מטעם עצמם לדבר על ה״דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״ וה״צבא המוסרי בעולם״. אבל זה לא משנה, כי ישראל יצאה מהארון.

אפרופו יציאה מהארון

החקיקה השנויה במחלוקת השנייה (ולא האחרונה) באותו השבוע הינה הרחבת חוק הפונדקאות תחת המשך ההדרה של גברים הומוסקסואלים. לעומת חוק הלאום, זו הציפה אל פני השטח ושינעה תהליך עיצוב תודעתי מזן אחר.

פונדקאות, בכללי, אינה נושא פשוט. באופן אישי, אני רואה את נושא תהליכי הפונדקאות באופן ביקורתי. יש בהם אלמנט מובהק של ניצול. איני מאמין שלמען אושרי ובזכות עושרי יש לי הזכות לנצל (את גופה של) אישה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנשים מוחלשות אשר עושות זאת מטעמים כלכליים. ולא, אישה שהולכת להיות פונדקאית מטעמים כלכליים אינה עושה זאת מתוקף "חופש הבחירה" לגבי הגוף שלה, אלא מתוך כורח של מצוקה כלכלית; בסיטואציה שכזו הפונדקאות אינה גלגל הצלה, אלא אקט מעמדי ואלים. מצד שני, יש נשים שעושות זאת ממניעים אלטרואיסטים וחוק הפונדקאות הישראלי גם מציע מספר מנגנוני הגנה כגון סקירת רקע נפשית של הפונדקאית, על מנת לוודא שהיא מכירה את הסיכונים ובנויה נפשית לתהליך. אבל את הדיון הכללי לגבי פונדקאות, החוק הישראלי והאם מנגנוני ההגנה שבו מספקים, אשאיר למקום אחר.

הלהט״ב בישראל כבר מנוסיםות באכזבות עם ניסיונות חקיקה שנכשלים בזה אחר זה, אפילו בצמוד ליום הקהילה הגאה בכנסת – פעם אחר פעם. אבל נפילת הניסיון להכניס לחוק אבות גאים (ליתר דיוק גברים יחידים, בכדי לא לקרוא לילד בשמו) וזאת לאחר שרה״מ בנימין נתניהו הצביע נגד למרות שהכריז מראש שיתמוך בהסתייגות הנ״ל, הניעה תהליך מרתק. התחושה שהגיע מים עד נפש, או כסלוגן ההפגנה שהתקיימה ב-14.07 ״כמה לא אפשר לשמוע?!״, יצרה מומנטום שבו אפשר היה פשוטו כמשמעו לצפות — תודות לאינסטגרם אכן צפיתי במתרחש — בפיתוח מודעות של סובייקט פוליטי מרדני (גם אם לא מהפכני) בחלקים נרחבים מקהילת ההומואים בישראל. מהפגנות שגלשו לפסי מרי אזרחי וחסימת כבישים ועד קריאה לשביתה הלהט״בית – או הומואית? – הראשונה בישראל. חסימת כבישים ושביתות אומנם אינן דבר חדש לאף פעיל חברתי, בטח שלא בישראל ובשטחים הכבושים, אבל אינם דבר שבשגרה במאבק הלהט״ב בכלל וההומואים בפרט.

לעומת זאת, קשה להתעלם מטעם הלוואי הפריבילגי שיש למחאה. טעם הלוואי אינו נוגע רק בשאלת הפונדקאות (התלויה בנקודת המבט לגבי הנושא) – האם שוויון זכויות מתבטא בשוויון בפריבילגיה של ניצול גופן של נשים? ואכן קיים דיון מאוד פעיל וטעון על הנושא בקרב להט״ביםות. הוא נוגע גם לנושא השביתה, הרי זכות השביתה מעוגנת בחוק לעבודה המאורגנת, לא על בסיס זהות מגדרית (זאת למרות שההסתדרות תמכה בשביתה וקראה למעסיקים לאפשר לעובדיםות לקחת בה חלק). כך שהזכות לשבות גם היא הופכת לפריבילגיה של אלו שמעסיקיהםן החליטו להצטרף למחאה ולשחררםן ליום אחד על חשבון העבודה. רשימת החברות המרשימה התחילה בעיקר מחברות הייטק ומוסדות אקדמיים ולאחר מכן התרחבה עם נוכחות בולטת של מדיה, לייפסטייל ופיננסים. עובדה זו מגלה לא מעט על פריבילגיית הנראות בחברה הישראלית והקשר שלה, בין היתר, למעמד הסוציו-אקונומי; ולהיותך גבר, הומו או לא הומו. לא זכורים לי מקרים, בהם מעסיקיםות אישרו לנשים אשר מחו נגד הטרדות מיניות ואונס, נכיםות שהפגינו לזכויותהםן או — חס וחלילה — עובדיםות שנלחמו על תנאי העסקה לצאת ליום שביתה על חשבון העבודה.

יתרה מזו, ״ישראל היום״ פירסם בשבוע שעבר ידיעה תחת הכותרת "טייס קרב ובן זוגו טסו לארה״ב להביא ילד: ׳אנחנו אזרחים סוג ב׳׳״. אז ספרתי. בכתבה של כ-20 משפטים, מעל 5 משפטים מציינים או עוסקים לחלוטין בעברו הצבאי של ״טייס המסוקים בחיל האוויר״. במיליטריזם הישראלי זה אייטם חדשותי כשטייס קרב במיל׳ ובן זוגו לא זכאים להביא ילד בפונדקאות ״למרות שירותו המשמעותי״. ולא, נאמר, בני הזוג שעובדים במוקד טלפוני, בניקיון או במספרה עם עבר צבאי מפואר באפסנאות. כי אין מה לעשות, יש הירארכיה חברתית ויש בה דברים שאמורים לתת לך עוד פריבילגיות – אם זה לא הזכות לפונדקאות, אז זו הזכות לנראות, לאמפתיה ולסולידריות.

וזו בדיוק הבעיה שמתחבאת כאן אבל מתגלמת במלוא הדרה בחוק הלאום – חברה שמבדילה בין אנשים ששווים יותר ושווים פחות; אנשים שמגיע להם יותר ומגיע להם פחות. כן, גם בין נשים ששוות יותר ושוות פחות. לעתים, כל כך הרבה פחות, שהן נאלצות למכור את הרחם שלהם לטייסי קרב למיניהם.

ואם בנראות עסקינן, על קהילת להט״ב שבאמת ובתמים נלחמת על שוויון זכויות להילחם בראש ובראשונה על הזכויות הבסיסיות של השקופים ביותר – להט״ב פלסטיניםות והדיכוי הכפול שהם חווים תחת הכיבוש, המאבק הטרנסי נגד טרנסופוביה ואלימות או הנשים המוחלשות בחברה הישראלית (גם, אבל לא רק אלו שמשמשות כפונדקאיות).

אפילו שבשלב זה הוא כבר עומד על קצה הלשון, איני הולך להביא את טיעון "כל המאבקים קשורים". מצטער לאכזב. אומנם כבר הבאתי מספר דוגמאות שכאלו, אבל עייפתי מלטעון טיעוני הצטלבויות (intersectionality) בנוסח ״האפליה בחוק הלאום פוגעת בלהטב"ק לא-יהודיםות ולכן על להטב״ק להיות נגדו״. לכן אפנה למאבקים לא קשורים בעליל. בואו נאמר, בין זכויות להט״ב לבין כורי פחם.

כורי פחם?!

בבריטניה התאצ׳ריסטית של שנות ה-80 קמה תנועת להט״ב אשר תמכו בשביתת כורי הפחם. התנועה, איחוד מאבקים לא קשורים בעליל — גייז וכורי פחם — הצליחה לגייס סכומי תרומות מרשימים, לשנע תמיכה בכל רחבי בריטניה והיוותה תרומה משמעותית למאבק הכורים. איחודי הכורים, מצדם, התחילו להשתתף במצעדי גאווה ולמנף את כוחם הפוליטי (בתור ארגוני עובדים מהחזקים באותה תקופה) במפלגת הלייבור על מנת לקדם נושאים להט״בים במפלגה ובפרלמנט. עד היום, איחוד המאבקים הנ״ל נחשב כנקודת מפנה במאבק הזכויות הלהט״בי בבריטניה.

אז אולי לא כל המאבקים קשורים, אבל הם בהחלט שווים את המאבק.

החקיקות של השבוע האחרון לא שינו הרבה בפועל. אבל מבחינה תודעתית, החברה הישראלית של קיץ 2018 עברה שינוי. דרך חוק הלאום, הכנסת והחברה הישראלית הכירו במציאות של ההגמוניה היהודית המדירה והמפלה; לא רק מעבר לקו הירוק. דרך תיקון חוק הפונדקאות, נוצר מומנטום פוליטי-מרדני ב(חלקים מ)קהילת הלהט״ב. המומנטום הזה, ההכרה העצמית הזו, מצטרף למאבקים רבים בשנים האחרונות – הנכיםות, הבדואיםות, הפלסטיניםות, הפליטיםות, האתיופיםות, העובדיםות הסוציאליםות והרשימה עוד ארוכה.

כל כך הרבה מאבקים לא קשורים בחברה שמצד אחד כנה עם עצמה לגבי איך שהיא פועלת (ומדכאת ומפלה ומדירה) ומצד שני כוללת ספקטרום רחב ומגוון של מומנטים של מחאה, מרי אזרחי ואזרחיםות הרואים את עצמםן כסובייקטים פוליטיים מרדנים. אולי התובנות של השבוע האחרון יעזרו לנו להתחיל לשלב מאבקים – כמה שפחות קשורים, ככה יותר טוב.