מדיניות החלשת המוחלשים ב"שכונות"

גב׳ נוריאלי היא אישה מבוגרת שפונתה באחרונה מביתה באחת השכונות בדרום תל אביב. ביום הפינוי, כוחות יס"מ כיתרו את הבית ולא אפשרו למפגינים להפריע למשא ומתן אחרון עם המשפחה. המו״מ התנהל באופן נטול חמלה, תחת לחץ ובתזמון מדויק – כשמחוץ לבית ממתינות משאיות להעמיס את תכולתו למחסן ארעי: "אם לא תקבלי את הפתרון שמוצע לך, נפנה אותך מיד בלא פיצוי", אמרו לה. מבחינת היזם, הפיצוי הנו לפנים משורת הדין מאחר וצו הפינוי כנגדה וכנגד ילדיה מאושר ע"י ההוצאה לפועל. גב׳ נוריאלי חתמה על ההסכם בזמן שמיררה בבכי קורע לב. "העשירים חזקים על חלשים".

חתימות רבות מעין אלו נעשו על פי המודל "העסקי" הזה ובגיבוי חוקי בשכונות המוגדרות 'השכונות הבלתי מוסדרות'. אלה ממוקמות בתל אביב-יפו או בסמיכות לה: גבעת עמל, אבו כביר, תל גיבורים, נס לגויים, סומייל, שכונת הארגזים, כפר שלם ושכונת השעון ביפו. אין מדובר בשיכוני רכבת, אלא בבתים פרטיים הממוקמים בלב המטרופולין הכלכלי והעשיר של ישראל, היכן שערך הקרקע הוא מהגבוהים במדינה. עובדה זו היא חלק מהתשובה לשאלה מדוע קיימת כיום תופעה של פינוי אזרחים יהודים מבתיהם, וזאת לאחר שהתגוררו בהם במשך עשרות שנים, לעתים אפילו מאז קום המדינה. חלקה השני הוא מוצאם – מרביתם יהודים יוצאי מדינות ערב.

בעליות של שנות החמישים הופנו מרבית היהודים יוצאי מדינות ערב לעיירות הפיתוח, לאזורי ספר ולשולי הערים המרכזיות במסגרת מדיניות פיזור האוכלוסין. במקרה דנן, הם שוכנו בדרום תל אביב למען יהוו חיץ ומגן אנושי בין תל אביב ״הלבנה״ לבין יפו הערבית. עם השנים, וככל שהמצב הביטחוני שפר, מחירי הנכסים והקרקעות הללו האמירו ומדינת ישראל וסוכניה החלו ללטוש עיניהם אל כבשת הרש.

כל האמצעים כשרים

בתום מלחמת העצמאות היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר (מעל 4.5 מיליון דונם), אשר חלק ניכר ממנו הינו נכסי נפקדים – כ-77%. הנפקדים, פלסטינים שעזבו/גורשו בתקופת מלחמת העצמאות, הותירו אחריהם רכוש רב הכולל בתים, אדמות, בתי עסק, מפעלים, חשבונות בנק ורכוש דניידי. בבתיהם שיכנה המדינה חלק מן היהודים שעלו למדינה החדשה. לאורך השנים ובכל הארץ הוסדרו זכויות בעלות על הבתים שבהם התגוררו העולים הללו, בין אם באמצעות 'דמי מפתח' ובין אם באמצעות מכירת הבתים לדיירים ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח. ואולם, זכויותיהם הקנייניות של תושבי השכונות בתל אביב-יפו, רובם כאמור יוצאי ארצות ערב, לא הוסדרו.

תזכיר סודי מאת זלמן ליפשיץ (יועץ רה"מ בן גוריון לענייני קרקעות וגבולות) מיום 18/03/1949 הדן בצורך בהסדר חוקי של נכסי הנפקדים, בכדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שימוש של קבע לצרכי התיישבות, שיכון ושיקום כלכלי, מציין:

"היאחזותם של רבבות עולים בערים ובעיירות הערביות, וההתיישבות החקלאית בקנה מידה רחב על אדמת הכפרים הנטושים, הן עובדות שאין יותר לשנותן. בהרבה מקרים אין מקומות אלה פנויים יותר מכיוון שנתפסו על ידי אוכלוסייה יהודית המכה שורשים עמוקים בקרקע ומסתגלת לתנאי החיים החדשים במהירות מפליאה, עד כדי התקשרות בכל נימי נפשה למקום המגורים החדש. נוסף על כך שלא יהיה שום שמץ של רצון אצל ממשלת ישראל לפנות את הנכסים האלה מן המתיישבים החדשים, הרי כל ניסיון כזה עלול ליצור בעיות חמורות ביותר וסופו שייכשל כישלון מוחלט. לא יימצא הכוח הצבאי הדרוש לשם נישול האוכלוסייה היהודית מנקודות היאחזותה במטרה לפנות מקום לפליטים הערבים הנעדרים כיום מן הארץ".

אולם מקום המדינה ואילך, עשרות אלפי אזרחים פונו מבתיהם בתל אביב-יפו בשיטתיות, בלא פיצוי או במקרה הטוב תוך קבלת פיצויים זעומים ו/או הפנייתם לשיכונים של עמידר. החלטה זו נובעת מתפיסתם של האזרחים כמי שניתן לעוקרם מבתיהם כעשב שוטה. אי הסדרת הזכויות אפשרה הלכה למעשה את הגדרתם כ"פולשים", ובכך ניתנה הלגיטימציה לנקיטת הליכים משפטיים של הוצאת צווי פינוי וסילוקם מן הקרקעות – לרוב לטובת מיזמי נדל"ן מעתירים המיטיבים עם כיסיהם של המדינה, העירייה והקבלנים. ישנם מקרים בהם המדינה מכרה את הקרקע ליזמים אשר החלו בהליכים משפטיים לשם פינוי הדיירים, ואחת השכונות (כיכר השעון ביפו) אף הועברה ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ללא ידיעת התושבים, לידי הוואקף המוסלמי המנוהל ע"י משרד האוצר, ובכך הפקיעה מהם את הזכות לבעלות על הנכס.

כל האמצעים כשרים ונעשים בכפוף לחוק כדי לנשלם מבתיהם. על פי רוב, בית המשפט גוזר את דינם של תושבי השכונות על ידי הוצאת צו פינוי בלא פיצוי בשל אי הסדרת הזכויות על הקרקע. ישנם מקרים בהם בית המשפט אף משית על המפונה מביתו הוצאות משפטיות, דמי שימוש בקרקע וכן תשלום על הריסת ביתו. הן בית המשפט והן משטרת ישראל הם כלי שרת מטעם הרשות המחוקקת לדיכוי ונישול אוכלוסיות מבתיהם ומאדמתם ולשימור הפריבילגיות הקרקעיות של הציונות הדתית והחילונית בקיבוצים, במושבים ובהתנחלויות.

כך, ממש השנה קבע ביהמ"ש המחוזי בתל אביב שיש לפצות את תושבי שכונת אבו כביר אשר גרים במתחם משנות ה-50 בדיור חלופי, בשל הליך הפקעת הקרקע ע"י עיריית תל אביב-יפו לשם הקמת פארק. העירייה מיהרה להגיש ערר לעליון לביטול פסק הדין ולהורות למחזיקים למסור לה את הקרקע ללא כל תנאי מוקדם. לטענת העירייה, התושבים הם פולשים והדרישה שלהם לפיצוי כספי נובעת מחוסר תום לב ועזות מצח. כמו כן, ניתן השנה פסק דין של השופט מנחם קליין, אשר קבע בתביעת פינוי בביהמ"ש השלום בתל אביב פיצויים זעומים לתושבי גבעת עמל ואף התבטא בכתובים במהלך המשפט ש"כל ניסיונותיי להבהיר שאני עוסק במשפט ולא בצדק נפלו על אוזניים ערלות".

עיריית תל אביב-יפו אם כן משתפת גם היא פעולה עם מוסדות המדינה בנישול תושבי העיר, והזניחה את התשתיות האזרחיות למען יתייאשו תושבי השכונות מתנאי החיים הקשים וינטשו את בתיהם או יגיעו להסדר פיצוי שהנו לעג לרש. תושבי גבעת עמל למשל, אשר נתבעים לסילוק ע"י היזם יצחק תשובה, מתגוררים על שטחים המיועדים לבניית שני מגדלים שבהם יש לעירייה זכויות ל-166 דירות יוקרה. ב-2013 העירייה מינתה את תשובה להיות קבלן הפינויים שלה ולהעביר אליה את השטחים כשהם ריקים מתושבים. שנה לאחר מכן קבעה שופטת המחוזי עפרה צ'רניאק כי היזמים בגבעת עמל "משמשים הלכה למעשה כידה הארוכה של העירייה, אשר מבקשת להציג עצמה כמי שאינה מעורבת בפינוי, ועל ידי כך לחמוק ממילוי חובותיה ולנשל את המשיבים מזכויותיהם". מדוע עיריית תל אביב-יפו אינה מגינה על תושבי עירה ומאפשרת להם לקבל דירה תמורת דירה בפרויקט היוקרתי בצפון העיר?

שכונה אחת מכלל השכונות זכתה לפתרון ולפיצוי לאחר הפינוי: ליפתא שבירושלים. אמר על כך שר האוצר, משה כחלון, ביום חתימת ההסכם: "הסיפור של ליפתא הוא סיפור פס הקול של חיי. אני לא יכול לחיות עם הכינוי פולש. לא יכול להיות שכאשר אנחנו צריכים את המתיישבים הם חלוצים וכשאנחנו צריכים את הקרקע הם פולשים. אי אפשר להפוך אינטרס כלכלי לאידיאולוגיה. אי אפשר לבוא לאנשים ולכנות אותם פולשים בכדי לצמצם את הפיצוי שמגיע להם. זה עליי לא מקובל. אני מאחל לעצמי כשר האוצר של מדינת ישראל, עבור כל השכונות שעדיין סובלות, שהבשורה תצא מכאן. דבר השם מירושלים תצא. אני יודע מה תושבי השכונות עוברים, באתי משם, רק שלי היה מזל ואני קורא לכם – בואו אלינו, נשב, ונפתור יחד את כל הבעיות". אולם שר האוצר כמו שאר חברי הקואליציה אינו מתווה כרגע שום מדיניות חברתית לפתירת העוול ההיסטורי בשכונות למען פצעי הקליטה יירפאו.

אדרבא, בשיחתי עם פקיד בכיר במשרד האוצר בנוגע לפיצוי תושבי השכונה שאני מייצג ביפו, שכונת השעון, הנ"ל הזכיר את ליפתא. שם, אמר לי, המדינה לא התעוררה יום אחד ואמרה ׳האנשים האלה סבלו 70 שנים בוא סוף-סוף נפנה אותם ונשלם להם פיצוי׳. המדינה הייתה מוכנה לשלם את הפיצוי רק בגלל שהיו זקוקים לקרקע שלהם להרחבת הכביש. המדינה הזדרזה מאד לפתור את העניין כי היתה לה סיבה.

בשנתיים האחרונות, התקיימו שתי פגישות של נציגי השכונות עם השר כחלון. בין היתר, כונו הנציגים ע״י פקיד בכיר, נציג במועצת מינהל מקרקעי ישראל, "חמולה", ונאמר עליהם "כל דאלים גבר". השר, שהנו יו"ר רשות מקרקעי ישראל, שתק ולא העמיד אותו על מקומו. אם כן, הפקידות הבכירה מתווה את המדיניות האנטי חברתית בשכונות ואומרת הן לשר האוצר והן לתושבי השכונות כי לפתרונות ישנן השלכות רוחב. לעומת זאת, בקדנציה זו אושרה נחלה שלישית לדור ההמשך במושבים, בלא כל התנגדות של הקואליציה ובתמיכה נלהבת של הפקידות הבכירה. כנראה שעבור חברי מפלגת הליכוד, תושבי השכונות הם אבק אדם.

מדיניות קרקעית סלקטיבית

אם כן, סיפורי הקיפוח והאפליה של עולי מדינות ערב אינם בלעדיים לשנים הראשונות לכינונה של מדינת ישראל. מדיניות קרקעית סלקטיבית על בסיס מוצא אתני, שבלמה כל אפשרות למוביליות חברתית, ניכרת עד היום. סיפור השכונות הוא דוגמה עכשווית קלאסית למנגנון באמצעותו מחלישים את המוחלשים; הלוא במציאות חסרת פניות, תושבי השכונות היו אמורים להיות בעלי הבתים והקרקע. במקום זאת, הוצמד להם תג של פולשים ועבריינים – כיאה למזרחים, ערבים ואתיופים במדינה. לעומת זאת, המיעוט האשכנזי בארצנו לא פלש אל אדמות עירוניות וחקלאיות ולא הפר את החוקים המיטיבים שחוקקו רק עבורו. הם מלח הארץ, ציונים, חלוצים ובל נשכח פריבילגים.

מדיניות החלשת המוחלשים נובעת בבסיסה מאי החלת שיוויון זכויות לכלל האזרחים. השיח הציבורי והפוליטי העקר של שמאל וימין מחליש את המאבק האזרחי, ומשרת את המערכת הפוליטית אשר פועלת בהעמקת הפערים החברתיים בכל הסוגיות האזרחיות. ממשלות ישראל, שמאל וימין כאחד, גבו מחיר יקר מתושבי השכונות המזרחים אשר שוכנו בשולי הערים המרכזיות ובעיירות הפיתוח. עבורם, דין נישול, גזל ועקירה מהבית הנו כדין מיתה.

השלטון מטבעו תמיד עסוק בבעיות "בוערות" כדי לדחוק את העיסוק בבעיות חברתיות. המציאות הוכיחה שהממשלה הטתה אוזן לבעיות חברתיות רק כאשר אירעו התנגשויות על רקע עדתי, כמו למשל אירועי ואדי סאליב והפנתרים השחורים אשר דרשו שיוויון זכויות תוך דגש על נושא הדיור ומשכנות העוני. האם משמעות הדבר היא שכדי לזכות בפתרון לתושבי השכונות, יש לדאוג שהבעיה תהיה בוערת באופן מתמיד? האם יש צורך באלימות סקטוריאלית של המדוכאים והמנושלים, או שמא האלימות השלטונית והפינויים הקרבים יובילו להתפרצות זעם בלתי נשלט? ימים יגידו. עמדתי בנושא היא: "בואו אל השלום של השכונות (דירה תמורת דירה)- אל תקחו אותנו אל המלחמה שלכם (פינוי בכוח וזריקת משפחות לרחוב)".

בינתיים, למדיניות כיבוי השריפות המתגלמת בדיכוי של מחאה חברתית מתלווה אלמנט פסול של קניית מנהיגים. כך, במקום לספק תביעות של קהל מסוים, מציעים למנהיגם דירה ו/או פיצויים גבוהים. והוא, למען טובתו ובשיתוף פעולה שבשתיקה, בדרך כלל שוכח את חובותיו. בפגישה של הפנתרים השחורים עם רה"מ גולדה מאיר, היא לא שאלה אותם מה הבעיה, אלא שאלה ״מה חסר לך?״ ונציג הפנתרים השיב, מה שחסר לי לא חשוב, אלא באנו לדבר על הבעיה. האם מדיניות הקרובים לצלחת והשתקת המחאה בשכונות פעלה באותו אופן? האמת אינו מוצר צריכה שכיח במחוזותינו, אך סופה להתגלות.

נכון להיום, מדיניות ההפרד ומשול בשכונות צלחה בעזרתם של הפוליטיקאים בקואליציה. הדרישה של תושבי השכונות ל"דירה תמורת דירה" לדור הראשון ולדור הממשיך אינה מיושמת. המדינה ממשיכה להתנהל באופן כוחני ואלים ומאלצת את תושבי השכונות לקבל את דין הנישול תוך מתן פיצויים זעומים. שיא האבסורד יהא שכאשר הפינויים יושלמו, הפוליטיקאים יאמרו בלי להתבייש באמצעי התקשורת "העוול ההיסטורי בשכונות בשל מדיניות השמאל נגמר – הנכם חלוצים, וכאות תודה, עליכם להתפקד למפלגה ולשמר את מדיניות הפירורים שאתכם וילדיכם תאכלו בקושי רב".

בשנות ה-50 ועד המהפך ב-77׳, יו"ר תנועת חירות מנחם בגין ז"ל הגיע לשכונות הלא מוסדרות ונאם נאומים חוצבי אש על צדק חברתי תוך קריאה להחלפת השלטון ולהצביע לתנועה הלאומית. לדבריו, אנשי השכונות נתנו למחתרת לוחמים גיבורים והם גאים עתה בתנועת החירות. עם עלייתו לשלטון, זכויותיהם לא הוסדרו על הקרקע, אלא "זכו" לחוק שיקום שכונות.

כיום, יו"ר תנועת הליכוד, רה"מ בנימין נתניהו, לא הגיע ו/או הביע את דעתו ו/או קידם פתרון בנושא השכונות הלא מוסדרות. לעומת זאת, דעותיו בנוגע לפינוי תושבי ההתנחלויות בשל החלטת בג"צ נשמעו בכל והוא אף איפשר את חקיקת חוק ההסדרה, בניגוד לעמדת היועמ"ש לממשלה.

על אזרחי ישראל המנושלים מזכויותיהם הטבעיות ליישם את אמירתו של פוקו, לפיה:

"תמיד ישנו כוח מדכא ומפקח, ולכן תמיד ישנה האפשרות להתנגדות. הסוציאליזציה והציפיות החברתיות מעצבות אותנו, אך אפשר לקרוא תיגר על התמונה שהמערכת יוצרת והמתארת מה פירושו של דבר להתנהג כראוי. אנו יכולים להתערב בתהליך ולעצב את עצמנו ע"י הבנת התהליכים המעורבים ביחסי הכוח והפיקוח המתמיד, ולהיות יצירתיים במשימת ההבניה והשחזור של העצמי האישי שלנו, ובכך טמונה האפשרות לחירות".

הגיע העת לאיחוד מאבקים. הגיע העת להפגין מדי יום מול בתיהם של חברי הכנסת והפקידים אטומי הלב ולדרוש החלת שיוויון זכויות קרקעיות באופן מיידי, ולא להסתפק במדיניות הפירורים. סביר להניח שהאיחוד המיוחל לא יצא לפועל ומדיניות הפינויים תימשך עד פינוי אחרון התושבים בלא הסדר של דירה תמורת דירה לדור א' וצאצאיהם. לפיכך, על תושבי השכונות וכל הקבוצות אשר מופשטות מצלם אנוש באופן כוחני ע"י המשטר לנקוט בסרבנות אזרחית, אי גיוס לצבא ו/או למילואים (כדוגמת הצהרתם של הדרוזים בשל חוק הלאום) ובמקרה קיצון אף לשקול ויתור על האזרחות הישראלית בשל היותנו עקורים בארצנו.

ולכל בעלי השררה אשר נתנו ידם לביצוע הפשעים כלפי תושבי השכונות בערים ובעיירות הפיתוח, מקום המדינה ועד נכון להיום, אאחל "יחרב ביתכום".

הכותב הוא נציג הדיירים, שכונת השעון יפו. למאמרים נוספים של עוזי לויה