כאשר ילד בן 5 נורה בראשו

מה שקרה ביפו אתמול הוא אסון. אסון בכל הרמות. לא ניתן לתאר את זאת בשום דרך אחרת. אתמול בשעות הערב, ווליד אבו סיף בן ה-5 נורה בראשו בתקרית ירי ביפו. בסיטואציה מהסוג הזה כולנו צריכים לתת דין וחשבון – הן הרשויות, אך גם אנחנו, החברה הערבית. לא ניתן להתעלם מההקשרים הפוליטיים שאיפשרו לדבר כזה לקרות. ניתן אולי להיכנס לתיאורים טכניים ולפרשן מה קרה, אך כל זה שולי לעומת התוצאה. ילד בן 5 נורה בראשו. וכן, צריך לחזור על המשפט הזה שוב ושוב בכדי להפנים לעומק את משמעות האירוע ואת המשמעות של להיות ערבי במדינה בה הקיום שלך הוא "איום דמוגרפי", ואתה נתון תחת מרותה של משטרה שנזכרת שתפקידה להגן על האזרחים רק כאשר יש טרגדיה ונוצר לחץ ציבורי סביב המחדל התפקודי שלה.

מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה הערבים בגלל שהם לא משתייכים לגזע הנכון. בהיעדר משטור, נוצר בחברה הערבית מצב כאוטי שבו החזק שורד – ולא רק שורד, אלא גם קובע את הטון החברתי. וזו התוצאה – ילד בן 5 נורה בראשו. פעם אחר פעם מנהיגי החברה הערבית – בין אם אלה אנשי דת, פוליטיקאים או פעילים פוליטיים – דיברו בתקיפות נגד תופעת הנשק והעבריינות. פעם אחר פעם ביקשו מהמשטרה לעשות את תפקידה, להגן על האזרחים הערבים ולאסוף את הנשק הלא-חוקי בחברה הערבית. ופעם אחר פעם, במקום שהמשטרה תעשה את תפקידה היא העלימה עין ואף תקפה את המנהיגים הערבים. וזו התוצאה – ילד בן 5 נורה בראשו. במצב שבו המדינה באופן עקבי מסיתה ותוקפת את אזרחיה הערבים זו התוצאה, שוטרים בכל הדרגים עם אפס חמלה כלפינו אשר מעדיפים ליצור מצב של "הרתעה" על מנת שהחברה הערבית תפחד ותרגיש מופקרת וזו התוצאה – ילד בן 5 נורה בראשו.

אבל גם אנחנו, החברה הערבית, אשמים במצב הזה. גם אנחנו צריכים לקחת אחריות על המצב שאליו הגענו. הגיע הזמן להכיר בעובדה שגם אנחנו נכשלנו, כי העדפנו להסתכל לצד השני והשלינו את עצמנו שהמצב הקיים בר קיימא. לא דרשנו את זכויותינו ולא עמדנו אל מול המדינה והמשטרה שמסרבת בתוקף לעשות את תפקידה, ולא הכרחנו אותם להכיר בזכויותינו הטבעיות לחיות בכבוד וביטחון ולמנוע מקרים בהם ילדים, גברים, נשים או קשישים חיים בפחד. נכשלנו כי השלינו את עצמנו עם תדמית גברית שקרית, שלכאורה נוכל להגן על עצמנו לבד בעזרת תגובות אלימות, שבמסגרתה מצופה מהגבר הערבי להיות חזק, אלים, ואם המצב דורש – להיות מוכן לכל תרחיש. זהו שקר אחד גדול, כי זו התוצאה של תדמית זו – ילד בן 5 נורה בראשו.

אני מכיר בעובדה שהחברה הערבית עצמה לא יכולה למגר את תופעת האלימות, וזה גם לא תפקידה – הלוא מהותה העיקרית של המדינה המודרנית היא לייצר מונופול על אמצעי האלימות, כלומר רק למדינה מותר להשליט סדר דרך המשטרה. לחברה הערבית אין משטרה עצמאית, וכל ניסיון מצדנו להשליט סדר או להעניש אנשים זו עבירה על החוק, והטיעון עצמו שאנחנו אשמים במצב הזה הוא טיעון שנובע מאי לקיחת אחריות מטעם המדינה על המצב והאשמת הקורבן. אבל כן מתפקידנו  במצב בו המדינה הפקירה אותנו ליצור מחדש את זהותו של הגבר הערבי, תוך שאנחנו נותנים בחזרה לחברה, לומדים לסלוח אחד לשני ופועלים לחזק את החלשים בחברה. נדרש מאתנו לבנות זהות גברית חדשה המבוססת על כבוד עצמי ואחריות חברתית, מכריחה את המדינה ומוסדותיה להכיר בזכויותינו, ולא מפחדת לצאת לרחובות ולדרוש את הזכות הבסיסית בלחיות בכבוד. כי עד אז לא ניתן לחיות במצב בו – ילד בן 5 נורה בראשו.