אין שופטים בי-ם, רק קולוניאליסטים

כשבוע חלף בין החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בדבר אישור התנחלות על אדמות פרטיות של פלסטינים לבין החלטת בית משפט העליון לאשר את עקירת הישוב חאן אל-אחמר. החלטה אחת מעניקה לקולוניאליסט הישראלי זכות לעשוק את אדמת הפלסטיני, החלטה שנייה מאפשרת למדינה לטהר את האזור ליד מעלה אדומים מבעליו הפלסטינים. מערכת המשפט הישראלית, "היהלום שבכתר", היא-היא החותמת הסופית על הטרגדיה הפלסטינית ואף מעניקה לה גושפנקא מלומדת, המתחילה בציטטות מפסקי דין קודמים ומסתיימת בכאלה. כי ככל שזה נוגע לפלסטינים אין שופטים בירושלים. פשוט אין.

לא ירחק היום שפלסטינים משני צדי הקו הירוק יפסיקו לעתור לבג"ץ. ולא ירחק היום שפלסטינים לרבות אנשי עדאלה יפסיקו לכתת את רגליהם אל מפתנו של "היכל הצדק" הקולוניאליסטי בירושלים כדי לבקש סעד בנושא זה או אחר. התפתחות זו אינה קשורה רק באופיו של היכל זה בשנים האחרונות, אלא נטוע עמוק בהקשר הפוליטי שהתפתח בדיוק בנקודה שבין מערכת המשפט בישראל לבין הרשות המבצעת. גם בשנים הטובות של המערכת, השופטים לא ששו לעסוק בסוגיות עקרוניות הנוגעות בפלסטינים לפי הדין הבינלאומי – הם תמיד העדיפו את צווי האלופים, את תקנות שעת חירום, את מורשת המנדט ואת האינטרס המובהק של המפעל הקולוניאליסטי הישראלי. הרי בית המשפט הוא בשר מבשרו של מפעל זה. יתרה מכך, מערכת המשפט הישראלית שימשה תמיד עלה תאנה לעוולות הכיבוש והנישול. או ליתר דיוק, מכבסה משומנת המייצרת טונות של מלים כדי ליפות את המציאות ולשוות לה דימוי של מערכת שלא נרתעת מלשפוט את עצמה. לכן, מדי פעם מקריבים ש"ג תורן או סתם חייל שלא שעה לפקודות והפליא את מכותיו או כדוריו בפלסטיני ביש מזל.

ומי שהכיר או התנסה בבתי המשפט הצבאיים בבית אל או בואך ג'נין, שהם חלק ממנגנוני הכיבוש, יודע אין אנשים מוכנסים למעצר, לבתי כלא, למרתפי השב"כ בחתימה מהירה כלאחר יד של המפקד השופט. מין סרט נע שעליו מובאים העצורים הנאשמים, החשודים הפלסטינים שלא מוצאים חן בעיני המשטר, אל השופטים שלא מבזבזים רגע מזמנם ונענים חיש מהר לבקשות השב"כ לעצור אנשים שלא ראו שינה או פרקליט. מערכת משפטית כזאת שלא ידעה מעולם להעניק סעד לפלסטינים עשוקים, לפלאחים ששדותיהם הושחתו או מטעיהם נעקרו, היא מערכת שבאה לכסות על היעדר הצדק וריבוי העוולות. מעליה מערכת אזרחית של מלומדים שלא השכילה לתקן או להמתיק את הגלולה. גם היא נאלמה דום מול רצונו של הקולוניאליסט ובירכה על המוגמר. וכדי לצאת ידי חובה, דאגה לפרסם בעיתון אחד או שניים את אי נוחותה מהיד הקלה על ההדק או מעינויים במרתפי השב"כ או מהפקעת אדמות פרטיות של פלסטינים.

החוק הבינלאומי רואה בעין יפה את העובדה שישראל חוקרת חיילים, מפקדים או את עצמה לפעמים בעניינים הקשורים בעוולות היום-יומיות של הכיבוש. מערכת המשפט הבינלאומית כגון בית המשפט הבינלאומי לעניינים מנהליים תימנע מהתערבות ומנקיטת הליכים ברגע שפשעי מלחמה וכאלה נגד הכיבוש נחקרים ע"י מדינה שבשטחה מתבצעים פשעים כאלה או שנציגיה ביצעו. ולכן, ישראל הרשמית מבצעת חקירות, ממנה ועדות חקירה ואף שופטת אנשים המעורבים בכיבוש ועוולותיו. אך היא עושה את הכול למראית עין, כדי להיראות טוב בעיני המתבונן מבחוץ. ויותר מכך, כדי להמשיך לקיים ולהכשיר מערכת שלמה של פשעים ועוולות.

כך או כך, הן מערכת המשפט האזרחית והן הצבאית, שתיהן אינן מניבות כתבי אישום אלא כתבי הגנה על הכיבוש ועוולותיו. שתיהן משרתות נאמנה את הכיבוש ומחולליו ואף מצליחות לשוות לו מראה טוב ומקובל. אלא שבשבוע שעבר, הדברים לא עלו יפה: שתי ההחלטות, אחת המנשלת פלסטינים מאדמתם לטובת מפעל ההתנחלות, והשנייה עוקרת פלסטינים מאדמתם לעיני אותו מפעל, הן בעיני קו פרשת המים שאחריו לא ניתן יותר לבוא בפתח בית המשפט לבקש סעד לפלסטיני עקור, כי אין יותר שופטים בירושלים.