הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
המכחישן המקצועי, קווים לדמותו
בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה
"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם…".
(ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה")
"לפני שנים לא רבות היו מטרידים את ניצולי השואה (אם לא לומר מציקים להם) בכל מיני קושיות סרק… היו מביאים אל בתי הספר ואל קיני תנועות הנוער ניצולים-עדים ומפילים עליהם את השאלות הללו. הניצולים עמדו כנאשמים וניסו להתגונן… הצעירים דשו את בשרם בציטטות שקיבצו מעיתונים ומספרים, ולא פעם היו הניצולים יוצאים כאשמים".
(אהרן אפלפלד, "סיפור חיים")
מבנה המאמר:
2. המכחישן המקצועי הוא לעתים שקרן וסלפן
3. המכחישן המקצועי הוא יצרן של חרא
7. המכחישן המקצועי הוא מושחת מוסרית
*
הקדמה
בשנתיים האחרונות אנחנו עדים להתגבשותה של קבוצה מאורגנת של מכחישים בפרשת היעלמות ילדי תימן, בלקן ומזרח, הראויה לשם מכחישנים מקצועיים. הם מגיבים בתיאום, משתתפים בבלוגים, מסתמכים זה על זה, וחלקם אף שלח מכתב תלונה מכפיש נגד עיתונאית מקצועית שפירסמה כתבה על הפרשה. כמה מהם אנשי אקדמיה (היסטוריונים ופסיכולוגים), שעל החובבנות והרשלנות של יומרותיהם הפסאודו-אקדמיות כבר כתבתי בעבר. רובם המוחלט גברים, אם כי דמות מרכזית בפרשה, המשתמשת בפרופיל פיקטיבי, נושאת שם נשי (שעליו ועל הטקטיקות הרטוריות וההיגיון הלקוי שהוא מייצג, כתב תום פסח כאן); יש משהו מביך ונלעג כבר בעובדה שדווקא החבורה הזו, התובעת "מקורות" ותוהה על "כוונות", מסתמכת ללא היסוס על פרופיל פיקטיבי, שזהותו, מניעיו, והמשאבים שלו לוטים בערפל.
אין בכוונתי לשוב ולהתווכח עם טיעוניהם הפרטניים, שחלקם כבר נענו והופרכו פעמים רבות ובמקומות שונים (וחלקם האחר לא תמיד ראוי לתשובה). הגל האחרון היה בסוף השבוע האחרון, בעקבות כתבתה של תמר קפלנסקי ב"ידיעות אחרונות", שבה מספרת האחות שושנה שחם כיצד נחטפו ילדים לנגד עיניה במעברת ראש העין. אבל נדמה לי שהקבוצה, כתופעה, ראויה לדיון וניתוח מהסוג שאני מנסה להציע בהמשך. זאת, מפני שהמגע איתם שונה מהותית מסתם מחלוקת או דיאלוג, גם אם חריף ובלתי מתפשר. אף אם אין בכוונתי לדבר אליהם, חשוב, לדעתי, לדבר עליהם: מה מאפשר אותם, מה מניע אותם וכיצד הם פועלים.
1. המכחישן המקצועי הוא מסוכן. או: בלי תיעוד בעל-פה לא היתה שואה, ולמה דון קורליאונה לא כתב פרוטוקולים
המכחישן המקצועי הוא מסוכן. ממש לא מפני שהוא איזה בר-פלוגתא חריף המעלה טיעונים נוקבים ומערער את עמדתו של מי שמשוכנע למעלה מכל ספק (כמוני) בחטיפות מוכחות רחבות היקף של ילדים בשנות החמישים ותחילת שנות הששים; ובוודאי שאינו מערער עמדות פחות נחרצות, אבל נפוצות הרבה יותר, של מי שאינם משוכנעים בעובדות אבל תובעים מהמדינה ורשויותיה, שבחזקתן היו הילדים בעת העלמותם, את פעולות הבירור והתיקון המתבקשות כחובה מוסרית למשפחות ולציבור. דומה שבדיוק להפך – הסבריהם של עסקני ההכחשה הם לעתים קרובות הזויים ואפילו נלעגים, הכשלים הלוגיים שלהם מביכים, סילופיהם הופרכו ומופרכים בקלות, והרדידוּת התאורטית, הבעיתיוּת המתודולוגיות, הטקטיקות הרטוריות והאדישות המוסרית שמאפיינות אותם כבר נסקרו בהרחבה בעבר.
יש, אולי, מידה מסוימת של סכנה בשימוש הלא אחראי (ולעתים קרובות לא-אתי) שהם עושים בסמכות אקדמית חלולה ומוניטין לא-רלוונטי כדי לחפות על התערובת הטיפוסית של בורות, רשלנות, שקר, סילוף, עצלות, גזענות, טרחנות, תועמלנות, סתם טיפשות ושחיתות מוסרית. ראשית, מפני שהם מעמיקים את הדימוי של איזה ניגוד בין ידע אקדמי "מוכח", ובין ההיגיון, הידע, וכושר הסקת המסקנות של "אנשים פשוטים", בשעה שבפועל טיעוניהם אינם עומדים בסטנדרט אקדמי מינימלי, ולכן הם אך מקטינים ומערערים את האמון ב"אקדמיה". שנית, הם, שאחראים בלעדית להיעדרו של מחקר אקדמי, כי מעולם לא ערכו, יזמו, הובילו, הנחו, עודדו או טרחו לממן מחקרים בנושא חשוב כזה (ולעתים אפילו מנעו אותם בתקיפות), קובלים – כמו הילד שרצח את הוריו ומבקש רחמים "כי הוא יתום" – שבהעדרו של "מחקר אקדמי" לא יכולה להיות להם דעה (את הטענה המוזרה הזו העלה אפילו דיקאן מדעי הרוח באוניברסיטת חיפה); ויתרה מזאת, שבאורח פלא היעדרה של "דעה" מצידם מאשר בינתיים אוטומטית כברירת מחדל דווקא את התיאוריה המפוקפקת של ההכחשה, ושולל איכשהו את ההיתכנות של החטיפות ואת האמינות של הממצאים הרבים בפרשה.
אבל הסכנה העיקרית במכחישנוּת המקצועית היא דווקא בטענה התיאורטית היחידה שהם טורחים להעלות: שלילה מוחלטת וקטיגורית של עדות "בעל-פה" כמקור היסטורי. העמדה הזו, מגוחכת ככל שתהיה (קשה להאמין שאיזה היסטוריון היה מעז להציג אותה בכנס מדעי בהיסטוריה – חצי מהקהל היה פורץ בצחוק והחצי השני בבכי) היא מסוכנת כי בלי מקורות בעל-פה אין בכלל היסטוריה, ובפרט (ואולי חושף את מניעיהם הנסתרים, אבל קרוב לוודאי שרק מצביע על חוסר ידע תאורטי מוחלט) – אין היסטוריה של עוולות, פשעים, וסבל חברתי (ובכללן שואת יהודי אירופה).
כי תיעוד בעל-פה הוא לעתים קרובות מקור כמעט יחיד למה שמכונה עתה במחקר היסטורי וסוציולוגי "סבל חברתי" (social suffering) – ההיסטוריות של שואות, השמדות עם, טיהורים אתניים, פוגרומים, רציחות המוניות, עינויים, פשיעת-אונס נרחבת ותופעות דומות. זה די ברור, בעצם: דון קורליאונה מעולם לא הוציא פרוטוקולים מסודרים מישיבות הבוקר שלו. לא רק שההנחיות שהוציא לא תועדו, אלא שהיה מעורפלות במכוון, כדי להקשות על יצירתו של קשר סיבתי בין ההוא "שלא בא לו טוב בעיניים" לבין הגופה המנוקבת של אותו "הוא" ביום למחרת.
מובן מאליו שעדויות מסוג זה עשויות להעמיד את הקורבנות של "סבל חברתי" ואת הזיכרון הקולקטיבי של קהילות שנפגעו ממנו בעימות חריף עם גרסאות רשמיות, עם סיפור-על היסטורי ואף עם זיכרונות ועדויות של קבוצות אחרות, שנטלו חלק פעיל בסוג כזה של פשיעה ומעשי עוול. יתר על כן, התיעוד הארכיוני של מעשים כאלה – ספונטניים או מתוכננים – לוקה לעתים קרובות בחסר, מפני שכבר בעת התרחשותם של האירועים הם נחשבו כפשע מפורש, כרשלנות פושעת או כהנחיה שמוסריותה שנויה במחלוקת – כלומר, כפעולות שיש לבצע תוך חשאיות ועמימות – על ידי יחידים וארגונים אשר (בסדר יורד של חומרה ואחריות) יזמו אותם, נטלו בהם חלק, איפשרו אותם, הצדיקו אותם, לא מנעו אותם או התעלמו מהם בסלחנות. הן נתפסו כפעולות שיש להסתיר, לטייח ולהכחיש כבר בעת מעשה ובוודאי בדיעבד.
בספר "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס, מסתובב חוסה ארקדיו השני כשריד אחרון של טבח קוטפי הבננות של סנטה מרתה בין אנשים שמסרבים להאמין לעדותו. היסטוריונים ימנים מנסים, כהרגלם, לערער על הדיוק ההיסטורי של התיאור הספרותי של האירוע, שבו נטבחו בהמוניהם אלפי עובדים שובתים של "חברת הפירות המאוחדת" בעיירה הקולומביאנית סיינאגה בדצמבר 1928 על ידי הצבא המקומי, לאחר שממשלת ארצות הברית איימה לפלוש לאזור כדי לחסל את השביתה (שתבעה, בין היתר, שבוע עבודה של שישה ימים). כהרגלם של מכחישנים מקצועיים, הם השקיעו משאבים רבים בניסיון להקטין משמעותית את מספר הנרצחים, לחפש סתירות בעדויות של קומץ הניצולים או "לאתר" אנשים חיים שדווחו כמתים. הם משתמשים בשלילה המוחלטת, המבוססת על בוז ולעג, כדי לפסול כל עדות בעל-פה – בדיוק משום שללא עדויות כאלה לא היינו יודעים על שורה ארוכה של אירועים היסטוריים שבהם מעוולים רבי כוח כתבו ושכתבו את גירסתם, ושרידי הקורבנות משוללי השליטה שמאפשרת יכולת הכתבה של אירוע היסטורי, נאלצו לספר אותה.
הדוגמה הבוטה ביותר היא שואת יהודי אירופה. כידוע, אין כל מסמך כתוב המתאר הוראה כללית של המשטר הנאצי להשמדה שיטתית ומתועשת של היהודים (לא איגרת הבזק של היידריך ולא פרוטוקול ועידת ואנזה, מסמכים שהוסתרו ונתגלו במקרה – הוכחה נוספת לנזילות של ארכיונים – אינם מכילים פקודה מפורשת כזו). מכחישי השואה המקצועיים משתמשים בעובדה זו ובשלילה קטגורית של עדויות בעל-פה כדי להקטין משמעותית את מספר הקורבנות היהודים, כדי לפטור את הנהגת המשטר הנאצי מאחריות לרצח-עם, וכדי להכחיש את ההשמדה בתאי-גזים עצמה (ולייחס את מותם של יהודים לרעב ומחלות במחנות). למעשה, יד-ושם הוקם בראש ובראשונה כדי לשמש מרכז של תיעוד בעל-פה מול טענות אפשריות מסוג זה; כי בלי עדויות בעל-פה, לא רק שלא היינו יודעים על שורה של אירועים במהלך השואה – מבאבי-יאר ועד המרד באושוויץ – אלא שהשואה עצמה, לשיטתם של מכחישנים מקצועיים, כלל לא התרחשה.
אבל למעשה, השלילה כביכול של "תיעוד בעל-פה" – מפוקפקת ומסוכנת כשלעצמה – היא בעצם רק מסך עשן רטורי ומסיח-דעת מהפרקטיקות האמיתיות של המכחישנים המקצועים (ובפרט ההיסטוריונים ביניהם). ראשית, כי כבר המונח תיעוד בעל-פה והניגוד הקיצוני-כביכול שהוא יוצר בינו ובין "תיעוד בכתב" מטעה במכוון – רבים מהמקורות הכתובים הם עדויות בעל-פה שהועלו על הכתב, בין אם בדרך של ראיון מחקרי מובנה ובין אם באמצעות מסמכים כתובים שמקורם אינו "רשמי" והם מבוססים על עדות, זיכרון וחוויה – מכתבים וגלויות, יומנים אישיים וספרי זכרונות, עלונים וכרוזים, כתבות עיתונאיות או חומרים של תרבות פופולרית. שנית, המכחישנים אינם מפעילים אף פעם את התביעה ל"אמינות" (שבשמה הם פוסלים תיעוד בעל-פה), ואת כלי הביקורת החשדניים והספקנים שנגזרים ממנה, כלפי ארכיונים רשמיים שבהם הם נותנים אמון מוחלט. שלישית, הם עצמם עושים שימוש אינטנסיבי בתיעוד בעל-פה כשזה נוח להם (כלומר, מאשש את טענותיהם; ספרו של פיקאר "עולים במשורה" מכיל עשרות ראיונות ועדויות של אנשי ממסד שגירסאותיהם מתקבלות על ידו כאמת מובנת מאליה, בניגוד חד וצורם לפלפולי הסרק התאורטיים-כביכול שהוא מערים נוכח עדויות – גם ממסדיות – הסותרות את אמונתו בפרשת היעלמות הילדים).
בניגוד מוחלט להיגיון הבריא ולניסיון החיים של כל אחד מאיתנו, המכחישן המקצועי מזהה דווקא מסמכים רשמיים ממסדיים – שאינטרסים שלטוניים עשויים לייצר כחלק מטיוח, הסתרה, חיפוי, התחמקות מאחריות – כאמת "אובייקטיבית" ולכן דווקא את אלפי העדויות נטולות האינטרסים (ושבדרך כלל רק הביאו על המדווחים חיים של סבל וכאב לב והוצאה ניכרת של משאבים חומריים ונפשיים) של קורבנות עוול ושל כמה אנשי ממסד הגונים הוא מציג כהיפוכה של אותה אמת "אובייקטיבית" – כלומר כשקר, גוזמה או פנטזיה.
בקיצור, הם רואים בהעדרו של פרוטוקול של דון קורליאונה הוכחה אובייקטיבית לחפותו ולכן – אוטומטית – הופכות כל העדויות נגדו לבדייה מחושבת, הזיה חולנית או הגזמה מגוחכת. מנגנוני ההכחשה הקונקרטיים חוברים לספק הכללי והתיאורטי כלפי עדויות בכלל, והם כוללים הלעגה, זלזול, המעטה, השכחה, הגחכה, האשמת הקורבנות או הצגתם כלוקים בנפשם, ככלי שרת תמים או זדוני בידי כוחות מרושעים, או כחסידים של תיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות.
איננו זקוקים למכחישן המקצועי כדי לדעת שהיסטוריה בעל-פה מציבה אתגרים ייחודים. זה חלק נכבד מהדיון ההיסטורי העכשוי, ועדויות מחייבות עבודת הצלבה ואישוש – כמו כל מקור אחר. אבל ההנחות של המכחישן, שמסמכים בארכיון רשמי וממוסד הם מקור "אובייקטיבי" שאמינותו מובטחת באופן אוטומטי, שעדויות של אנשי ממסד עדיפות וראויות יותר מאשר של עדים לפי תומם, ושהעדרו של תיעוד מוכיח ש"הדבר כלל לא קרה" – נותנת לנו תמונה חלקית ומעוותת הרבה יותר ומסתירה את יחסי הכוח הטבועים בעצם מושג הארכיון: מי יצרו אותו, מה הם בחרו לכלול בו ומה להשמיט, ובאיזו שפה הם השתמשו; מי מתחזק ומעדכן אותו; ומיהם שומרי הסף, שבסמכותם לאפשר, למנוע ולשלוט בגישה לארכיון בתואנות של בטחון, צנעת הפרט, אובדן חומרים או תקלות טכניות.
ארכיונים מספקים רק נקודת מבט צרה ושלטונית על המתרחש, כי הם מתוחזקים ומפוקחים על ידי שומרי סף בעלי אינטרסים בעבר ובהווה, המתגוננים בפני חשיפה של מעורבותם בעוול – כבעלי תפקיד פעיל, כשותפים בשתיקה, או כסלחנים לאחר מעשה – המאפשרים רק גישה סלקטיבית ומוגבלת אליהם כביטוי ליחסי כוח, כי חלקים מהם מוגנים ומוסתרים או שעצם קיומם מוכחש, ותוכנם עצמו יכול להשתנות במסגרת זיוף שנועד לזכות או להפליל אחרים (כפי שקרה רק לאחרונה למאות פרוטוקולים משטרתיים ודוחות נתיחה רפואיים מזוייפים בפרשת אסון הילסבורו, שנחשפה – לאחר שוועדת חקירה ממלכתית אחת הוטעתה על הזיוף המסיבי הזה – רק בזכות עדויות בעל-פה והמאבק הבלתי פוסק של פעילים ומשפחות הקורבנות לעשיית צדק).
המכחישן המקצועי הוא מסוכן, כי בשלילה של כל תיעוד בעל-פה הוא מצטרף להכחשה העקרונית של עוולות חברתיות, ובכללן הפשע הנורא מכל של ההשמדה השיטתית של היהודים. הוא מסוכן, כי מאחורי השלילה-כביכול הזו מסתתרת אמונה נלהבת באמיתותם של ארכיונים וגירסאות בעל-פה גם יחד של אנשי ממסד המחזקים את השערת המכחישים, ובוז מוחלט – במסווה תיאורטי רעוע – לעדויות של המוני קורבנות חפים מפשע.
2. המכחישן המקצועי הוא לעתים שקרן וסלפן. או: האפיסטמולוגיה של סניגור של פושעים, תועמלן מדיני ויחצן חסר עכבות
רובנו טועים לעתים. כן, גם לגבי עובדות בסיסיות שהיינו משוכנעים לחלוטין באמיתותן. כשמעמידים אותנו על טעותנו, זה עלול להיות מביך ומעליב: גאוותנו הפגועה עשויה להוביל אותנו להתגוננות עקשנית ודוגמטית. אבל בסופו של חשבון, רוב בני האדם, ובוודאי "אקדמאים", לא צפויים לחזור שוב ושוב על טענה לאחר שזו הופרכה עובדתית. עבור חלקם, זה אפילו עשוי להיות שיעור קטן בצניעות וברפלקסיה: הוא מאפשר להם להיות מודעים יותר להטיות, כשלים, נקודות עיוורון, תחושות-בטן ומשאלות-לב שבחסותו של ביטחון עצמי מופרז התחזו ל"אמת" מוחלטת.
וזה ההבדל החד והמאפיין בין המכחישן המקצועי לבין 'סתם' אנשים עם ידע קלוש, אמונה תמימה בממסד ודעות קדומות מוצקות על הפרשה. וזה בדיוק מה שהופך את השיחה עמו לחסרת תכלית: החזרה השיטתית והמודעת על טעויות שהופרכו הופכת את המכחישן המקצועי לשקרן מקצועי. ובחינם.
מה שטיפוסי לשקרים האלה (ומבדיל בינם לבין הטעיה עצמית שנובעת מאמונה לוהטת), הוא העובדה המוזרה, שהם כמעט לא רלוונטיים לפרשה עצמה: הם בדרך כלל כוללים טענות על ההיסטוריה של הדיון בפרשה, על המניעים הפרסונליים של פעילים במאבק או תחושות בטן מכלילות על האפשרי והסביר. במובן זה הם תעמולה, שאינה קשורה כלל לבירור היסטורי.
השקרים האלה, שאותם ממחזרים המכחישנים שוב ושוב, הם חלק ממאמץ למסגר את הפרשה בתוך סיפור-על שנועד לייצר הכפשה כפולה: הן הופכות ציבור רחב של משפחות הילדים מאנשים פעילים, בעלי זיכרון, תבונה ויכולת ניתוח, המנהלים משנות החמישים ביוזמתם וללא לאות מאבק ממושך וכמעט חסר סיכוי אך ראוי לכבוד, להכרה וריפוי, לאוסף של מריונטות סבילות, משוללות כושר שיפוט ואבחנה, המשמשות כלי משחק בידי קומץ מניפולטורים, שחלקם הזוי ("חסידי משולם"), וחלקם מרושע ("אינטלקטואלים מזרחים"). זהו, כאמור, שקר גס שניתן להפריך בקלות.
כזו, למשל, הטענה שהופרכה מכבר, כאילו בשנות החמישים והששים היו רק תלונות בודדות על היעלמות ילדים, ושהטענה על היעלמות אלפי ילדים החלה רק בשנות התשעים עם הרב משולם ז"ל ו/או עם אינטלקטואלים מזרחים ש"למדו בחו"ל". למעשה, היעלמות הילדים היתה במרכזו של דיון ציבורי ותקשורתי ער ושל מאבק ומחאה, מתחילת שנות החמישים, כפי שמעידים בבירור עיתונות התקופה וארכיונים פרטיים.
כזו היא גם הטענה ש"אשכנזים לא היו מאמצים ילדים מזרחים" ו"למה לא ראינו משפחות בהירות עם ילדים כהים". מעבר לפירכה הלוגית הדי טיפשית שבטיעון המטיל על הקורבנות את נטל ההוכחה לעצם קיומו של פשע (נלעגת, בערך, כמו דרישה של המשטרה שאאתר את הרכוש הגנוב מביתי כדי שאוכיח שאכן היתה פריצה), הרי שמסמכים גלויים ביחס לתהליכי אימוץ חוקיים מגלים למעלה מאלף ילדים מזרחים שאומצו על ידי משפחות אשכנזיות כחוק. אשכנזים אימצו ילדים מזרחים (וילדים אשכנזים עם חזות מזרחית היו חלק מהנוף האנושי שלי ושל בני דורי).
יש שורה של מקצועות שהשקר או האדישות המוחלטת לאמת (שבה אעסוק בנפרד בסעיף הבא), היא חלק מהותי בפרקטיקה שלהם: התועמלן, המפיץ שקרים במודע כדי להשיג מטרות אסטרטגיות (כך הפעיל האף.בי.איי במשך עשרות שנים את הארגון החשאי COINTELPRO, שפעל להפצת שקרים מכוונים על אנשים וארגונים פוליטיים, ושהטקטיקות שלו הניעו, בין היתר, את חומסקי והרמן לפתח את "מודל התעמולה" התאורטי שלהם, הרלוונטי ביותר למכחישנים המקצועיים שלנו); היחצן, המדלל אמת לא מחמיאה לאדוניו (התאגיד, המוסד, הטייקון או הסלבריטי) בבליל של שקרים, חצאי אמיתות, ספינים, והסחות דעת (כך אייבי לי, היחצן של תאגידי משפחת רוקפלר ומי שנחשב למייסדו של התחום, ושהיה בהכשרתו, כמה לא מפתיע, היסטוריון, הקטין דרמטית את מספר ההרוגים בטבח כורי הפחם ומשפחותיהם בלאדלו, קולורדו, תוך שהוא מתמקח על כל שם באותו להט שמאפיין מכחישנים מקצוענים בכל מקום ובכל זמן; והסיט את הדיון למוסריותה המפוקפקת של אחת הקורבנות. אירוע מכונן שכולו עדויות בעל-פה מול גרסאות מניפולטיביות "רשמיות", שהיה ונמחק מדפי ההיסטוריה אם היינו מקשיבים לתיאוריה של המכחישנים). והסניגור הפלילי, המגן על אנסים ורוצחים.
יש דמיון מובהק בין הטקטיקות הרטוריות של שקרנים-בשכר כאלה ובין המכחישן המקצועי: הם תופסים את תפקידם ומגייסים את כל משאביהם לשם הטלת ספק "סביר" (במשפט הפלילי האנגלו-אמריקאי אצל שופטים או מושבעים, בהתאם לשיטה) בטענות של הצד האחר, או להצביע על ליקויים "פרוצדורליים". בניגוד למחקר מדעי או לתביעה לצדק, הם לא צריכים להיות עקביים או הגיוניים או לספק הסבר ראוי וסביר משלהם לממצאים; הם ישתמשו בטענות חלופיות סותרות, יטענו דבר והיפוכו, ילעיגו במכוון עדויות כדי לנטרל רגשות חמלה והשתתפות בצער שהן מעוררות, יציגו אי-דיוקים זעירים כקריסה טוטאלית של טענה כוללת, ירמזו על כוונות חשאיות ושטניות ויחמקו בחלקלקות מרסיסי ה"תאוריות" שאליהן רמזו כשאלו מתנפצות, כדי לעבור להשערה הבאה ללא ניד עפעף.
סניגור של אנס אכזרי עשוי לעוט כמוצא שלל רב על הקורבן, כאשר מסתבר שהיא חושבת שהיא זוכרת שהאנס לבש חולצה אדומה כשלמעשה היא היתה כחולה. בגיחוך משועשע ובדרמטיות של מנצח הוא מנפנף בממצאים שוליים, לא-מהותיים, וטפלים כאלה כדי לנסות ולהציג את הסיפור הגדול כולו כבדיה – כשקר זדוני ונקמני או כהזייה חולנית ומופרעת. וכך בדיוק עושה המכחישן המקצועי. לכן הוא מאמץ שיח דמוי-משפטי (עם ביטויים כמו "ספק סביר", "אקדח מעשן", "עדויות נסיבתיות", ו"זכות החפות") שבו הוא מייעד לעצמו את תפקידו של הסניגור הפלילי. החתירה המוצהרת לאמת, החיונית למחקר כמו גם לעשיית צדק ולריפוי עבור הקורבנות, אינה מהווה כלל חלק מהגדרת התפקיד העצמית שלו. אכן, גם דיון – אקדמי או ציבורי – החותר במוצהר לאמת עשוי להתלקח, להסלים ולחשוף יריבויות מרות והטיות קשות, אבל בין סניגור פלילי לבין התביעה ו/או הקורבנות יש חוסר סימטריה מוּבְנה שנעדר מדיון הוגן: האינטרס שלהם ומשטרי האמת שהוא מכתיב, מנוגדים לחלוטין. חובת ההוכחה מוטלת רק על הצד שהמכחישן שמינה את עצמו לסניגור מדמיין כ"תביעה" או "האשמה", שאת טענותיה הוא ינסה להפריך בכל דרך – היטפלות טרחנית לפרטים שוליים וניפוחם, הסחות דעת מחושבות לדיונים מייגעים בשאלות לא רלוונטיות, והקטנה בדרך של הלעגה והגחכה של עדויות מוצקות ושל האימפקט הרגשי שלהן.
זה כמובן קשקוש מוחלט, בעוולות חברתיות בכלל: אי-דיוק ושיכחה של פרטים טפלים אינם מערערים סיפור שחוזר באלפי גרסאות הדומות להפליא בקוויהן הכלליים. יתר על כן, ובכל הזהירות הנדרשת, גם עדות מופרכת נדירה אחת אינה מערערת את המסקנות המסתברות חד-משמעית מהמכלול. ממש כשם שהאחוז הזעום, הכמעט-אפסי, של תלונות שווא בנושא אונס אינו מטיל שום צל של ספק בקיומה של תופעה חברתית רחבה הנתמכת, ממש כמו בהיעלמויות הילדים, באלפי עדויות-אמת, ובמספר גדול ולא מתועד של תלונות שלא הוגשו כלל. וכשם שכמה הונאות ביטוח לא מעידות שאין בעולם פריצות לרכוש וגניבות רכב. וכשם שעשרות תצהירים שקריים שהוגשו לרשויות הגרמניות בתביעות שילומים פרטיות של יהודים בשנות החמישים אינם מפריכים או מגמדים, חלילה, את ההשמדה (ואת זכאותם של מיליונים אחרים) ואינם מכפישים את כלל קורבנותיה כ"בדאים", כפי שניסו לטעון מכחישי שואה בשנות השבעים.
3. המכחישן המקצועי הוא יצרן של חרא. או: אדישות לאמת כשיטה
אבל המכחישן המקצועי אינו רק שקרן-במזיד או טועה-בשגגה ומתוך ביטחון מופרז שבבסיסו אמונה לוהטת. למעשה, אני מתרשם שהוא מאמין באמונה שלמה (וחסרת בסיס) בסיפור הגדול שלו: שלא היו חטיפות. הוא אכן משקר ביודעין כשנוח לו, אבל בעיקר הוא אדיש לאמת ולשקר. לטקסטים פונקציונליים מסוג זה, שמטרתם לשכנע (או לערער גרסה נגדית) בלי שום מחויבות ממשית לאמת ושקר, קרא הפילוסוף האמריקאי הנרי פרנקפורט בשם בולשיט (ואף הוציא על זה ספר רציני, שתורגם לעברית). המכחישן המקצועי הוא, אם כן, יצרן סדרתי של בולשיט.
היחצן, התעמולן והסניגור הפלילי מצדיקים את אדישותם לאמת וגאים בה. הם רואים בהן סימן ל"מקצועיות" שעבורה הם מקבלים תשלום (כשהסניגור, לעתים, גם מתהדר, במידה מסוימת של צדק, במימוש זכויות דמוקרטיות של ייצוג, חפות ומשפט הוגן). מה גורם להיסטוריונים להידרדר ללא תשלום לתורת הכרה והיגיון כזו, הזרה לאופן המוצהר שבו הם עובדים כחוקרים? גם מבלי להיכנס לדיון הפילוסופי הסבוך בבעיות של שיח משפטי, הרי שהוא עצמו, במשפט האזרחי, מציע חלופה לעקרון הספק הסביר, קרוב הרבה יותר לאופן שגם האקדמיה וגם אנשים רגילים עם שכל ישר והיגיון בריא מבררים את האמת. היא נקראת מאזן הסתברויות, אבל היא תאלץ את המכחישן המקצועי לספק הסברים חלופיים, להתחייב לאמת, להיות עקבי, להגיב עניינית לביקורת, ולהפעיל אותם כלי ניתוח אנליטי חשדניים וספקניים גם כלפי גרסאות ממסדיות המחזקות את אמונתו, ושאותן הוא מקבל עתה באמון מוחלט. הוא ייאלץ לא רק להקדיש זמן ומשאבים כדי למצוא סתירה קלה ופעוטה בעדות אחת, או להשקיע אנרגיה יצירתית במיוחד כדי לתרץ בשלל הסברים דמיוניים עדות אחרת. הוא יצטרך לספק סיפור סביר, ולא רק להטיל ספק בתיאור מתחרה.
בימים אלה אנחנו מתבקשים להאמין על יד המכחישנים המקצועיים שבתחילת שנות החמישים, בעידן שלא היה בו עדיין טלוויזיה או אינטרנט, כשאין להן שום גישה לאמצעי תקשורת כמו טלפון, טלגרף, רדיו, עיתון או דואר מכתבים, הצליחו כמה אלפי אמהות, שהתגוררו במקומות ישוב מבודדים ומרוחקים זה מזה, ללא שום אמצעי תחבורה, לחבור בזדון כדי להמציא סיפור זהה על היעלמותם של אלפי ילדים ולתאם ביניהן גרסה שחזרה על עצמה בדיוק מבעית ובהתאמה מובהקת של פרטים; או, לחילופין, מוצע לנו להשתכנע ברצינות שמשפחות קשות יום וישרות דרך, שאהבו את המדינה ואת מנהיגיה בתמימות ובלהט, שכרכו איחולים וברכות לבן גוריון ושרתוק בתפילותיהן, שרצו בכל מאודן להאמין לאנשי הרשויות, שיחסן לסמכות הורכב תמיד מתערובת של הערצה ויראת כבוד, פיתחו בדרך פלא חסרת כל תקדים (ושלא תועדה מעולם בספרות המחקר), דווקא פנטזיה פוסט-טראומטית קולקטיבית כל כך ביקורתית, שגזרה עליהם חיי סבל וכאב, ושגורמים בתוך הממסד הקולט מאשרים אף הם מסיבותיהם העלומות.
לנוכח השערות כאלה של המכחישנים ראוי לשקול את המסקנות מהעובדות הבאות, שעל רובן אין מחלוקת אפילו עם מכחישנים אדוקים: שבתקופה הנדונה זוהתה במפורש מזרחיות עם נחשלות חומרית ותרבותית; שההשקפה שעקירה כפויה של ילדים מסביבתם ה"נחשלת" היא לגיטימית ואף רצויה – מתוך "טובת הילד", "צרכי החברה", או חזון היסטורי של "קידמה" ו"בניית חברה" – הופצה כטענה פסאודו-מדעית על ידי פדגוגים, פסיכולוגים, וסוציולוגים רבי השפעה; שראשי מערכת הרפואה הציבורית החזיקו בתורות השבחת גזע (אאוגניקה); שפרקטיקות של עקירות ילדים, מלוות לעתים בהטעייה מכוונת של המשפחות, הופעלו כבר בעליית הנוער או במחנות העקורים באירופה בשם המפעל הלאומי.
וגם אלה עובדות מתועדות היטב: שאלפי עדויות מתועדות יודעות לספר על היעלמות של ילדים ששהו בבתי תינוקות ובתי חולים; שההיעלמויות האלה הוסברו למשפחות במוות פתאומי, אך ללא תעודות פטירה או ציון קבר; שההסברים האלה, כבר בעת ההיעלמות, היו חלקיים, משתנים-תדירות, ולעתים סותרים; שחלק מהילדים האלה אותרו מאוחר יותר וזוהו כמי שאומצו בהליך לא חוקי; שסיפורים נוספים על כמעט-חטיפה – שבהן דרישה תקיפה ועקשנית של משפחות החזירו אליהם ילד שהוכרז כ"מת" – הן חלק מזיכרון קולקטיבי של רבים מהעולים; ושיש עדויות של אנשי ממסד עצמם כבר מסוף שנות החמישים, שמהן עולה שההיעלמות היתה תופעה ידועה, רחבת היקף, ונראתה מאורגנת (ראו דוגמה אחת בנספח בסוף); ושבאותה עת, כפי שעולה מכתבות עיתונאיות וארכיונים, פרח שוק שחור של סחר בתינוקות ואימוץ לא מאושר ולא מבוקר, שלכאורה אינו קשור לפרשה, אבל מעיד על אינטרס כלכלי וביקוש שיש לספקו.
ואפשר וראוי בהחלט לשאול, במסגרת מאזן ההסתברויות, האם בסבך הכוונות, המניעים, ההשקפות, וההזדמנויות, בטווח הרחב והעמום-לעתים שבין אידיאולוגיות שוחרות-טוב-בעיני-עצמן ותאוות בצע אופורטוניסטית, כשגורמים בממסד פטרוני מפגינים סלחנות מעלימת עין או לגיטימציה מרומזת ואפילו מעודדת, במפגש שבין "טובת הילד" (ו"העם" ו"חברת העתיד") וריח הכסף, התרחש בישראל של שנות החמישים בדיוק מה שאירע בוודאות לילדי קבוצות מוחלשות – כמו עניים, לא-לבנים, מהגרים – באותה תקופה ומסיבות אידיאולוגיות וכלכליות דומות, באוסטרליה, ארה"ב, קנדה, צרפת, אירלנד או ארגנטינה, ביוזמתן של גרסאות ישראליות מקומיות של ג'ורג'יה טאן?
כשהתפרסמה לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" עדותה הבהירה, הצלולה, והחד-משמעית של שולמית מליק מתוך הממסד הקולט (עובדת בית ילדים במחנה-עולים בשנות החמישים שבראיון עם תמר קפלנסקי חשפה פרטי-פרטים על היעלמות מתוכננת ושיטתית של ילדים; או, ממש בימים אלה, עדות מפורטת נוספת של שושנה שחם) לא ציפיתי, כמובן, שהמכחישנים ישנו את עורם בן-לילה, אבל הייתי משוכנע, בתמימותי, שאפילו באמונתם האדוקה יתגלע עכשיו איזה סדק, שצל קל של ספק יכרסם בשכנוע העצמי שלהם או שצליל של היסוס יישמע בעיקשות הנחרצת שלהם. כשזה לא קרה, ואפילו את הדיון בעדות כזו הם הסיטו לתלי-תלים של וכחנות על פרטים לא חשובים בכלל, הבנתי את ההבדל החד שבין מכחישן מקצועי לבין בעל אמונה תמימה: בעוד שהאמונה התמימה מצאה עצמה בבלבול ותהייה לנוכח עדות כזו, את המכחישן המקצועי זה לא מעניין בכלל: כי תפקידו, בעיני עצמו, אינו חקר האמת ועשיית הצדק, אלא הגנה על "נאשם" מדומיין בעזרת טקסטים שזו תכליתם: ייצור בולשיט.
4. המכחישן המקצועי הוא מתחזה. או: כיצד תפישה עצמית של תפקיד מכתיבה מוסר, אמת ושפה
הגדרת תפקיד חברתי משפיעה על האתיקה (ההבנה מה טוב ומה רע, מה ראוי ומה בל-ייעשה), הרטוריקה (והאופנים שבהם אנחנו משתמשים במלים), והאפיסטמולוגיה (מה אנחנו חושבים לאמת, ומה האמצעים שאנחנו נוקטים כדי לברר אותה). דוגמה עשויה להבהיר את זה: הרופא שלי ואני חולקים אינטרס ומטרות. הוא מחויב בראש ובראשונה לבריאותי. כאשר אני מתלונן אצלו על כאבים עזים, יש בינינו הסכמה עקרונית: הוא אמור להאמין לי, הוא אמור לפעול כמיטב יכולתו כדי לאבחן את הבעייה באמצעים והכלים שמקצועו, הכשרתו וניסיונו העמידו לרשותו, והוא אמור לעשות את מירב המאמצים כדי להקל עלי או לרפא אותי.
זו ההבנה שאנחנו חולקים: על תפקיד, מחויבות, אמון, אמצעים. כמובן, הוא עשוי להתרשל, לשגות או סתם להיכשל. ולעתים, הוא יאמר לי את המשפט (המעצבן) "אין לך כלום", (שפירושו: "ארגז הכלים הדיאגנוסטי שלי לא הצליח למפות את כאביך לכדי תופעה שיש לה שם באוצר המלים הרפואי שלי"). המשפט הזה (שגורם למיליוני נשים בעולם סבל בל ישוער ומיותר בדיאגנוזה מאוחרת) הוא התגלמות מתונה של מה שההוגה הצרפתי ליוטאר כינה דיפרנד ("מונח פילוסופי המציין מצב של הכרה במחלוקת הנוצרת כאשר כל צד מחזיק בשיח שאינו מתיישב עם השיח של הצד הנגדי; מצב שבו לא ניתן לתרגם מערכת חשיבה אחת למערכת חשיבה אחרת").
אבל יש עוד שני סוגים של רופאים (ושל דיפרנד), שהתנהלותם דומה הרבה יותר לפרקטיקות של המכחישן המקצועי. הסוג הראשון הוא הרופא המתחזה: הוא אולי רופא, אבל הוא מייצר את קביעותיו הנחרצות כשאין לו שום מיומנות בתחום המסוים של הבעיה (הוא, נניח, רופא עיניים, כשהכאבים שלי הם בגב), והוא קובע הבחנה נחרצת מבלי שהוא טורח לערוך שום בדיקה מתבקשת. חלק מהמכחישנים המקצועיים (מההיסטוריונית של ימי הביניים ועד המדריך בתנועת הנוער) – בורים מוחלטים בפרשה שלא טרחו ללמוד אותה או לדבר אפילו עם קורבן אחד שלה – הם מתחזים מסוג זה.
הסוג השני הוא הרופא החשדן: הרופא הצבאי או הרופא בביטוח לאומי הם אולי רופאים בהכשרתם, אבל אין להם שום קשר עם האתיקה והאפיסטמולוגיה של רופא המשפחה שלי. על תלונותי הם מגיבים אוטומטית וכברירת מחדל: לא נכון, אתה משקר. זלזול, חשדנות ואי-אמון הן עמדתם הבסיסית כלפי, והם מטילים עלי את חובת ההוכחה לעצם קיומם של כאבים. בריאותי לא מעניינת אותם בכלל כי הם לא מחויבים לי, אלא לאינטרסים של מוסד, ואת תפקידם הם מבינים כהגנה בלתי מתפשרת על אותם אינטרסים, וכחשיפה של הונאה ותרמית שתפגע בו גם במחיר הכבד שהיא עשויה לגבות מציבור גדול. במובן עמוק הם אינם רופאים כשם ממש כמו שהמכחישן המקצועי אינו חוקר: יחסם לאמת, למוסר ולמהלכי התיקון והריפוי שנדרשים מהם נגזרים בלעדית מתפקיד כלב השמירה המסור שהם הועידו לעצמם.
5. המכחישן המקצועי הוא קשקשן. או: גם אנשים עם כוונות "טובות" מבצעים עוולות ופשעים
אחד התעלולים הרטוריים הנפוצים ביותר אצל מכחישנים מקצועיים היא העברת הדיון מהעובדות לכוונות בדרך של הקצנה של עמדה נגדית לכדי קריקטורה, ואז היא "שטנית", ו"הזויה" וכמובן "לא תעלה על הדעת". "שומו שמים", מזדעק המכחישן כשכולו חלחלה מעושה, "מאשימים את הרופאים הטובים שלנו שהם מנגלה (או את אחיות המסורות שלנו שהן אירמה גרזה) – וזו, כמובן, "עלילת דם נוראה" ש"לא תעלה על הדעת".
קודם כל כדאי להזכיר: עלילות הדם היו שקר זדוני ומרושע שנוצר על ידי יחידים שהתחזו לעדי-ראייה והופצו כשמועה בין המונים שהאמינו להן מתוך דעות קדומות ובורות. לעומת זאת, עוולות חברתיות מתועדות על ידי המוני עדי ראייה שמספקים גרסאות דומות. אם בכלל יש תופעה שראויה להשוואה לעלילת דם הרי שהיא ניבטת דווקא מגרסאות מסוימות של המכחישנים המקצועיים עצמם, כשהם שבים וממחזרים טענות חסרות בסיס ותימוכין רק מתוך אמונה עיוורת.
אני משוכנע לחלוטין, שאילו הייתי מספר לחבורת המזדעקים הזו לפני 12 שנה, שצה"ל מבצע ניסוי קליני מסכן חיים באנתרקס על חיילים ביחידות קרביות מובחרות, ללא ידיעתם והסכמתם, ומבלי ליידע אותם לאחר מכן בפרטי הניסוי, בסכנותיו, ובדרכי הטיפול בתוצאותיו – הם היו חושדים בי בהזייה סהרורית. כי זה "לא יעלה על הדעת". כלומר על דעתם. אבל זה בדיוק מה שקרה בניסוי האנתרקס שכונה עומר 2.
מנגלה הוא דוגמה קיצונית במיוחד לצירוף רצחני בין גזענות וסאדיזם. ההשוואה אליו באמת "לא תעלה על הדעת". אבל היא מעידה על כשל לוגי, אי הבנה בסיסי ובורות מזעזעת של המכחישנים עצמם. כי לא צריך להיות מנגלה כדי לבצע פשעים ועוולות.
קודם כל, היא מעידה על כשל לוגי אלמנטרי, המחליף עובדות ומסקנות: אנחנו אמורים להסיק את מסקנותינו ביחס לאנשים, ארגונים, ומניעים – שונות וחלוקות ביניהן ככל שתהיינה – לאחר בירור של העובדות, ולא לקבוע מראש את יחסנו לעובדות ואמיתותן על בסיס תחושותינו האישיות ביחס למסקנותיהן האפשריות. שנית, היא מעידה על אי הבנה מוחלטת ונבערת של ההבדל בין פשעי שנאה ופשעי פטרונות. האחרונים, בניגוד לפשעי שנאה נוסח מנגלה, הם תוצאותיה של גזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – אפילו בכפייה אלימה. בדימויה העצמי גזענות כזו היא שוחרת טוב, והאתוס שלה הוא מתקדם ונאור. אכיפה כוחנית ואלימה של אורחות חיים, חינוך בכפייה, חטיפת ילדים כדי "להציל את נשמתם" – הן מקצת מהפרקטיקות הטיפוסיות של פשעי פטרונות.
ושלישית, מדהים וחמור למדי שמכחישנים, אלה שהכשרתם לכאורה היא בהיסטוריה ובוודאי אלה מהם המתיימרים לאיזה ידע בפסיכולוגיה, מפגינים ללא בושה סוג כזה של בורות בסיסית ביחס להיסטוריה של הרפואה הציבורית ולאירועים מכוננים (נפשעים) בהתגבשותה של האתיקה הרפואית. קשה לדמיין, מאכזב, וקצת מדאיג לגלות שהחבורה הזו לא שמעה על וולברוק או טסקיגי, שבהם רופאים ואנשי צוות נורמטיביים ו"שוחרי טוב" ביצעו בארצות הברית ניסויים מחרידים באוכלוסיות מוחלשות (שחורים, ילדים עם מוגבלויות) בשם המחקר המדעי וטובת הכלל, שלמענה היו מוכנים להקריב פרטים חסרי ישע (ואגב כך לקדם קריירה). כי לא צריך להיות "מנגלה" כדי לעשות מעשי זוועה.
6. המכחישן המקצועי הוא זחוח. או: הבורות היהירה כתורת היגיון נרקיסיסטית וכטקטיקה כוחנית
ככל שבורותו של המכחישן המקצועי בנושאים הנדונים גדולה יותר, כך גוברות הזחיחות, היהירות, והביטחון העצמי שבו הוא מפריח בנחרצות טענות חסרות בסיס או מופרכות; מתעצם הנפנוף הגלוי שלו בהון סימלי (כמו תארים אקדמיים או ייחוס משפחתי) ובסמכות פורמלית לא רלוונטית כתחליף לטיעונים; עובדות מבוססות, מקורות מתועדים, שאלות ותהיות מתבקשות, כמו גם עמדות, ניתוחים ופרשנויות מנומקים היטב, הסותרים ומבקרים את "עמדתו", חולקים ומערערים עליה או מצביעים על כשלים וטעויות מרכזיים בה, נתקלים ברפרטואר מנגנוני ההכחשה והמיסגור המשומשים-עד-זרא: הלעגה, הקטנה, זלזול, המעטה, הגחכה, הטרחה והתעלמות.
המניפולציות הרטוריות הטיפוסיות הללו כוללות בנייתה של קריקטורה מלעיגה ומגוחכת של עמדה נגדית; התעלמות שיטתית מביקורת עניינית; מיסגור כוללני – גלוי או מרומז – של מגוון העמדות (והעדויות!) האחרות כ"בכיינות" (מזרחית טיפוסית), כתוצר של דמיון (מזרחי) מפותח, או כתיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות המתוזמרות על ידי "ארכי-אויבים" שטניים (מהרב משולם וחבר ה"פרימיטיביים" שלו ועד הקשת הדמוקרטית המזרחית המתבססת על "האינטלקטואל המזרחי הפוסט-מודרניסטי שלמד בברקלי"). העדויות הן, אם כן, שקר זדוני, פנטזיה אוריינטלית או שמועה מרושעת שנופחה על ידי גורמים אינטרסנטיים ושוחרי רע.
אבל האמצעי החושפני והמייגע ביותר שהמכחישן המקצועי עושה בו שימוש הוא הטרחנות: הוא מבזבז את זמנם של בני שיחו בשורה של פרטים טפלים, לא-קשורים ושוליים (כמו, למשל, מנהגי האבלות על תינוקות אצל יהודי תימן או השלג של שנת 51'); מאלץ אותם להתמודד בכובד ראש עם טיעונים נלעגים שאינם ראויים לכובד ראש כזה; נע בלוליינות בין טיעונים "חלופיים" כשהם נסתרים או מופרכים; ושב ותובע "הוכחות", "מקורות", "מאמרים" – שאותם אינו טורח לקרוא לעולם.
מקורן של הטקטיקות הטרחניות הללו אינו בתכונות אישיות. זו תופעה סוציולוגית שמקורה בהיגיון שמתבסס על נרקיסיזם קולקטיבי (שהוא, לעתים קרובות, אתנו-נרקיסיזם): מכיוון שהמכחישן המקצועי מזהה את הידע החלקי מאוד שלו על העולם עם העולם עצמו, ומכיוון שהוא סבור שתארים אקדמיים, ציונים ביוגרפיים או בית-גידול אתנו-תרבותי אמורים היו להקנות לו סמכות מוחלטת ואוטומטית ביחס ל"אחרים", ובמיוחד ביחס לאנשים "פשוטים" – כלומר, שאינם חולקים עמו את תאריו, מאפייניו הביוגרפיים ובית הגידול שלו – הוא מנוהל רק על ידי אגו חלול: מה שהוא אינו יודע "אינו אמת"; מה שסותר את תחושותיו ואמונותיו "אינו סביר" ו"אינו מתקבל על הדעת"; מה שהוא מאמין בו הוא אך ורק מתוקף כך אמת "אובייקטיבית"; הוא מחלק ציונים על רמת ניסוח וטיעון למשתתפים/ות אחרים בדיון באובססיביות פטרונית; הוא תובע באדנות מהאחרים לעבוד בשבילו ללא הרף בתשובות ל"שאלותיו" הקטנוניות, האינפורמטיביות-כביכול, שתכליתן רק התשה והסחת דעת; ותוך שימוש בתחביר אגוצנטרי – "על זה לא שמעתי", "אני הייתי מנסח זאת אחרת", "אותי לא שכנעת" – הופך עצמו לגיבורו ואדונו הסמכותי של השיח, את המשתתפים/ות האחרים/ות למושאי תביעותיו ושיפוטו, ומה שחמור מבחינה מוסרית – מעלים ממנו לחלוטין את קורבנותיו האמיתיים של העוול הנדון בדיון המקורי, התובעים הכרה, צדק וריפוי, כשהוא מחליף אותו במשחק כוחות של ויכוח עקר.
לטקטיקות רטוריות אלה אין שום משמעות אינטלקטואלית ביחס לדיון: כך הוא משקם את דימויו העצמי ואת יחסי הכוח הסימליים והממשיים שבתוכם התרגל לפעול (עד שהוא כבר רואה בהם חוק טבע), נוכח האיום והפגיעה – על ידי עצם קיומו של הדיון, ש"אינו לרוחו"; על ידי בני ובנות שיח דעתניים, בטוחים בעצמם, בעלי תחושת ערך, שאינם סרים למרותו; ועל ידי החשיפה הציבורית של בורותו ו/או טיפשותו ו/או עצלותו ו/או הדוגמטיות המחשבתית שלו.
7. המכחישן המקצועי הוא מושחת מוסרית. או: למה ההכחשה היא הצדקה
מכחישנים מקצועיים (בכל מקום ובכל זמן) עסוקים באינטנסיביות בשאלות מספריות וכמותיות. ספירת הגולגלות וההתמקחות החשבונאית המייגעת על קורבנות מעוררת תמיהות-לכאורה, שחושפות, למעשה, לא רק את העדרן של חמלה ואמפטיה, אלא גם משהו חמור ועמוק בהרבה: שההכחשה מסוג זה היא לעתים קרובות הצדקת הפשע.
הרי לכאורה, רק לכאורה, העובדה (הלא נכונה כשלעצמה) שרק עשרות נטבחו בשביתת קוטפי הבננה של סנטה מרתה, המאמץ להקטין את מספר הנרצחים בלאדלו, או ויכוחים על מספר המגורשים-פליטים או הנחטפות-נאנסות בשורה ארוכה של עוולות חברתיות (כמו בתת-היבשת ההודית במהלך מלחמת ההיפרדות של 48'), אינה הופכת את המעשים לפשעים פחות נתעבים.
מה, למשל, מבקש מכחיש השואה להשיג כשהוא טוען שמספרם ה"אמיתי" של היהודים שמתו בשואה הוא "רק" מיליון וחצי, ושהם מתו ברעב ובמחלות? כי לכאורה, רק לכאורה, העובדות שבהן הוא מודה – שלילה מוחלטת של זכויות אדם ואזרח מהיהודים, הפקעת רכושם, ריכוזם הטריטוריאלי במחנות בתנאים לא אנושיים שהמיטו על מיליון וחצי בני אדם מוות ברעב ובמחלות – הוא כשלעצמו פשע גזעני נורא, הראוי לגינוי מוסרי ומחייב מאבק נגד השכחתו ונגד היתכנות חזרתו.
תשובה אפשרית היא הסחת דעת טרחנית. תשובה אחרת היא טיהורו של המשטר הנאצי. אבל מעבר לטיהור המפורש והמוצהר-בגלוי של ראשי המשטר הנאצי מאחריות ישירה להשמדה, הוויכוח הזה גם הופך חלק גדול מהעדויות הסותרות ל"עדויות בעל-פה" החשודות כשקר על ידי מכחישנים מקצועיים, וכבדייה שנוצרה כתעמולה על-ידי "יהדות בינלאומית". כך, הוויכוח עצמו נטען במובלע בהאשמה אנטישמית ישנה, הדיון עובר מהפשע המקורי לניפוח המדומה של תוצאותיו, והיהודים הופכים מקורבנותיו של הפשע למעלילים המפיצים שקרים.
ולכאורה, שוב רק לכאורה, אפילו הגירסה הקיצונית ביותר של ההכחשה המקצועית בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן מסכימה על עובדות יסוד: שמאות רבות של ילדים נעלמו ממוסדות ברשות המדינה או ארגונים ממלכתיים, ושהמשפחות קיבלו עדכון כוזב וחלקי על גורלם. לכאורה, שוב רק לכאורה, גם על פי גירסה זו מדובר בכמה מאות ילדים שמקום קבורתם לא נודע. אפשר היה לצפות ממדינה שעושה מאמצים על-אנושיים כדי לאתר חייל נעדר אחד שתעשה כל מאמץ נדרש כיצד לתת הסבר ממצה למשפחות ולציבור. אפשר היה גם לצפות מאנשים מוסריים שבמקום לעסוק בחשבונאות וספירת גולגלות הם יזדעקו ויתבעו בירור רציני יותר. לשאלת הכמות אין כל השלכה מוסרית. השימוש בה מעיד יותר על העושים בה שימוש מאשר על הפרשה: שהם אדישים לגורל הילדים ולמשפחות. החשבונאות מחליפה את חשבון הנפש.
האדישות הזו ניכרת בעצם החשדנות וחוסר האמון שהם רוחשים – כשיטה וכעיקרון – לעדויות של אנשים פשוטים מול חרדת הקודש הפטישיסטית ומשוללת כל ביקורתיות שבה הם מאמינים למקורות ממסדיים בכתב ובעל-פה. האדישות הזו ניכרת בעובדה המדהימה שלעצמה שאיש מהמכחישנים המקצועיים (למעט לויתן) לא שוחח אפילו פעם אחת עם אחת המשפחות (מה שלא מפריע להם להיתלות בפסקנות בתאוריות פסיכולוגיסטיות מפוקפקות בניגוד לכל אתיקה מקצועית). זה מעלה את החשד הכבד שממש כמו אצל מכחישי השואה, מגמדי פשעי סטאלין, או מטייחי פשעים תאגידיים, ההסחה וההסטה של הדיון מסתירים בעצם סוג של אדישות סלחנית כלפי הפשעים עצמם. זה לא מקרה שכל מכחישי השואה מגלים סימפטיה למשטר הנאצי או מכחישני הטבח בסנטה מרתה הם קפיטליסטים קיצוניים העוינים זכויות עובדים – מהטיעונים והרטוריקה של מכחישנים רבים עולה תחושה ברורה שעבור רובם בעצם זה לא ממש כל כך נורא אם כמה ילדים נעקרו ממשפחותיהם הנחשלות (חומרית ותרבותית), ללא הסכמת המשפחות ואישור רשויות הרווחה, כדי לזכות בעתיד טוב יותר אצל משפחות מבוססות וראויות. בכך משקפים בעצם המכחישנים את העמדה הרווחת בעת החטיפות עצמן. זה לא על עובדות גלויות, זה על הצדקה סמויה.
סיום
דומה, שאת הפער בין עסקן ההכחשה המקצועי ובין פעילים במאבק המתיש להכרה ותיקון, שאותו ניסיתי להסביר באלפי מלים אנליטיות מייגעות, מיטיב אלי אליהו להעביר בכמה שורות שיר:
עַכְשָׁו שׁוּב שׁוֹאֲלִים לְאָן נֶעֶלְמוּ הַיְּלָדִים. אוֹמְרִים
שֶׁחָטְפוּ אוֹתָם בְּמִרְמָה מִבָּתֵּי הַחוֹלִים. אֲחֵרִים
טוֹעֲנִים שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. שֶׁאֵלֶּה דִּבְרֵי
אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתַּתְּרָה בִּינָתָם. שֶׁהָיָה פָּשׁוּט אִי סֵדֶר,
שֶׁלֹּא הַכֹּל נִרְשַׁם. שֶׁאֲנָשִׁים לֹא מָצְאוּ אָז אֶת יָדָם
וְאֶת רַגְלָם (לֹא כָּל שֶׁכֵּן אֶת בְּנָם אוֹ אֶת בִּתָּם)
וְסָּבָתִי סִפְּרָה שֶׁהָיְתָה לָה פָּעוֹטָה שֶׁחָלְתָה. וְכָל יוֹם
הָיְתָה נוֹסַעַת לְבַקְּרָהּ, עַד שֶׁאָמְרוּ לָה שֶׁהִיא אֵינֶנָּה,
כְּלוֹמַר שֶׁבַּלַּיְלָה מָסְרָה אֶת נִשְׁמָתָהּ. וְעַכְשָׁו שׁוֹאֲלִים
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַיְּלָדִים. אֲחָדִים טוֹעֲנִים שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים
מֵעוֹלָם. שֶׁהַיְּלָדִים מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ, כְּלוֹמַר הָיוּ וְאֵינָם.
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יָקוּמוּ הַמֵתִים וְלֹא יָשׁוּבוּ הנֶּעֱלָמִים,
וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְסַפֵּר אֶלָּא מַה שֶׁסָּבָתִי סִפְּרָה, אֲבָל גַּם
אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכָל הָעֵצִים קֻלְמוּסִים,
לֹא יַעֲלֶה בְּיָדִי לִכְתֹּב אֶת מְגִלּוֹת צַעֲרָהּ.
למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן
*
נספח: מכתב למערכת של מאיר לוי מ-1966
הנושא: היעלמות ילדי תימן. השנה: 1966 (!). הכותב: איש ממסד בכיר במערך הקליטה. עדותו מכלי ראשון: היעלמות נרחבת של ילדים תימניים מבתי תינוקות היא עובדה ידועה, בלתי ניתנת לערעור, ומעבר לכל ספק. מסקנותיו והשערותיו: הוא חושד באחיות ומטפלות, משער שמדובר בפעולה ארצית מאורגנת, ומאשים את הממסד באדישות.
הנה מכתב למערכת "מעריב" משנת 1966 בעקבות כתבה של יוסף צוריאל על פרשת ההיעלמות של ילדי תימן. הכותב הוא מאיר לוי, שהיה מנהל מדור קליטה במעברת "עין שמר". אפילו המכתב הבודד הזה מפריך לחלוטין את אוסף דברי ההבל של מכחישנים ומכחישניות:
היעלמות הילדים היתה תמיד במרכזו של דיון ציבורי ותקשורתי ער.
הכותב, איש בכיר בממסד הקולט (ולא אינטלקטואל מזרחי רדיקלי משנות האלפיים, חס ושלום!), מאשר לחלוטין וללא שום ספק את עצם עובדת ההיעלמות הנרחבת, ומתייחס אליה כ"חידה". הוא מתאר את הפעולות שנקט במסגרת תפקידו לבירור הפרשה ואת האדישות הממסדית, והוא סבור שמקורה של האדישות הוא גזעני (בלשונו העדינה בהרבה מלשוני: "לו קרה דבר כזה לא אצל יוצאי תימן – ספק אם היתה שתיקה והשתקה כזאת").
לוי מפנה אצבע מאשימה כלפי האחיות והמטפלות, ומעלה את ההשערה שמדובר ביד מכוונת ומאורגנת (השערה סבירה ביותר לאור קיומו של שוק שחור משגשג של סחר קרימינלי בתינוקות בישראל באותה תקופה). בין היתר הוא כותב:
"על היעלמם של ילדים מבית התינוקות שבמחנה נודע לנו בחודשים הראשונים של קיום המחנה."
"ספק אם נעשה המאמץ הדרוש – מצד גורמים ציבוריים מוסמכים – למצוא את הילדים או לפחות לפענח את חידת היעלמם."
"מאליה צצה השאלה הנוקבת: להיכן נעלמו הילדים? ולמי, חוץ מהאחיות והעובדות, היתה גישה אל בית התינוקות? והאם לא היה זה מחובתן לדאוג לשלומם של הילדים יחד עם המוסדות ששלחו אותן?"
"מכמה בתי תינוקות נעלמו תינוקות באותו אורח מסתורי. וזה כשלעצמו מעורר חשד וחשש: שמא יד אחת אירגנה את החטיפות ומסירתם למשפחות, או אפילו הברחתם אל מחוץ לגבולות המדינה?"
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
