כשגדעון לוי בעיוורונו יצא להגנת שטרן

ההתמקדות של גדעון לוי ברגב כאשת ימין הופכת אותה, לטענתו, לראויה לכל העלבונות המוטחים בה. ההתעקשות שלו על חלוקה בלתי רלוונטית של שמאל-ימין אינה רק שטחית, אלא גם מעידה על פריווילגיה כרונית
נועם ידין עברון

אתמול (8.11.18) פרסם גדעון לוי טור בעיתון הארץ שבו הוא יוצא נגד הגינוי של "השמאל" את הדברים שאמר אלעזר שטרן (יש עתיד) למירי רגב, בטענה כי השמאל המתחסד והטהרני עסוק יותר ברגשות השרה מאשר בעוונותיה, וכי הוא "מתפלש בצדקנותו". צדקנות זו הופכת את השמאל ליריב חלש וחסר עמוד שדרה אל מול הימין המתלהם והלא-מתנצל. ההתמקדות של לוי ברגב כאשת ימין הופכת אותה, לטענתו, לראויה לכל העלבונות המוטחים בה. אך מילים כמו "עלבון" שלוי עושה בהן שימוש חוזר בטורו, אינן רלוונטיות. העיסוק הוא לא בעלבון שחוותה רגב מדבריו של השר, אלא במה שדבריו משקפים על האופן שבו מותר ואפשר להתייחס לנשים, לגופן ולמילותיהן.

נזכיר כי מוקדם יותר השבוע, במהלך דיון בכנסת, התפרץ חבר הכנסת אלעזר שטרן ממפלגת לדבריה של מירי רגב במילים "את לא רוצה לדבר פה על איך שהתקדמת בצבא, לא כדאי". בתגובה לגינויים שעוררה אמירתו טען ח"כ שטרן כי כוונתו לא הייתה מיזוגנית ושהוא התייחס ל"התלהבות היתרה של רגב בשירות אדוניה". יומיים לאחר מכן (ב-7.11.18), בראיון לתכנית הרדיו של ניב רסקין בקשת 12, כשהתבקש להתייחס לטענה של רגב כי הוטרדה מינית במהלך שירותה הצבאי, הצהיר שטרן כי אינו מאמין לאף מילה של השרה, וכי הוא חושבת שלא היה כדאי לה להגיד את הדברים שאמרה.

לוי קושר את פרשיית שטרן-רגב עם פרשיית נאומו של צחי הנגבי בעצרת רבין, וההסתייגות של חלקים בשמאל מקריאות הבוז שהופנו כלפיו בזמן נאומו: "נכלמי הכיכר התבלבלו, כמותם הנעלבים בשם רגב. רגב והנגבי הם יריבים מרים, הראויים לכל העלבונות והבוז. העוול שהם מעוללים והנזק שהם מסבים גורליים, אולי אפילו חסרי תקנה. לא רק מותר לצאת נגדם בכל החריפות, זו חובה".

החלוקה שמציע לוי לימין ושמאל, והצבת שתי הפרשיות של רגב והנגבי (שהמשותף היחיד להן הוא טיימינג), כדוגמאות לדפוסי פעולה דומים מצד חלקים דומים באוכלוסייה היא לא רק שטחית, אלא פריוולגית ועיוורת. אין לי כל כוונה לצאת ל"הגנת מירי רגב" או למנוע ממנה "עלבון": נכון, כדמות פוליטית מירי רגב משתייכת לימין של נתניהו-טראמפ, שעושה שימוש מסוכן ומודע בשיח אלים, שמכשיר פעולות אלימות מתמשכות. היא משרתת נאמנה של הממשלה הגזענית והאלימה ביותר שמדינת ישראל ראתה עד כה ופועלה נגד אוכלוסיות שאינן משרתות את מפלגתה ותפישת העולם הפוליטית שלה, אכן ראויות לכל בוז. אך הרמיזה המינית בהערתו הראשונה של שטרן והטענה הבוטה נגד אמינותה בראיון ביום רביעי, בניגוד למקרה של הנגבי, אין להן דבר וחצי דבר עם האג'נדה הפוליטית של רגב.

ההתרעמות נגד הצהרות אלו מצד פלחים שונים באוכלוסיה, שחלוקתם לימין ושמאל אינה נכונה (שטרן בעצמו גם הוא איש ימין) היא לא בהכרח הגנה על רגב, וודאי לא על הפוליטיקה שהיא מייצגת. היא הגנה על נשים והאופן בו הן מותקפות, שוב ושוב, במרחבים הציבוריים והפרטיים, ויציאה נגד השימוש במיניות שלהן על מנת להקטין, להחליש ולערער על סמכותן. קבלת דבריו של שטרן, או ייצוגה בתור אמירה שוביניסטית מינורית, משמעה הסכמה עם מצב בו נשים הופכות שוב ושוב קורבן לאלימות מינית מילולית ופיזית. משמעה הסכמה עם מצב בו אישה המספרת על אלימות זו הופכת מיד, כתגובה כמעט אוטומטית, לשקרנית. ניתן למחות על האופן שבו שטרן דיבר אל ועל רגב, מבלי להגן על מעשיה כשרה בממשלת נתניהו. ניתן להתייחס לפרשה גם מנקודות מבט אחרות, שאולי חשובות פחות ללוי, אך הדבר לא הופך אותן למבוטלות.

ההתרעמות נגד הצהרות אלו מצד פלחים שונים באוכלוסיה אינה בהכרח הגנה על רגב או על הפוליטיקה שלה. זוהי הגנה על נשים והתקוממות כנגד האופן שבו הן מותקפות כל העת במרחבים הציבוריים והפרטיים

במפגש בין שטרן לרגב, מירי רגב היא לא רק שרת התרבות, היא גם אישה שמולה עמד גבר לבן שיצא נגד אמינותה כאישה הטוענת לעוול מגדרי, ובו זמנית- באופן אירוני- הטריד אותה מינית בעוד היא עומדת על דוכן הנואמים בכנסת. בהסתכלות זו, גדעון לוי ואנשי שמאל רבים אחרים שייכים לקבוצה של שטרן, של גברים אשכנזים. מה היו כותבים לוי ודומיו, אם בעת נאום של ח"כ איוב קרא היו נשמעות כלפיו אמירות גזעניות? גם קרא הוא חבר במפלגתה של רגב ומשרת נאמן של ראש הממשלה. האם הדברים מכשירים גזענות אנטי-ערבית כלפיו, שאין לה דבר עם עמדותיו הפוליטיות? ההתעקשות לצבוע הכל בחלוקה לימין ושמאל, אין ביכולתה למחוק חלוקות אחרות, משמעותיות לא פחות, וההתעקשות לראות את התגובה הציבורית כהגנה על מירי רגב כאשת ימין אינה רלוונטית.

לוי קורא לנשים כמו שלי יחימוביץ לשתוק אל מול המילים שמופנות אל רגב, שיכולה להסתפק, לטענתו,  בגינוי של שרה נתניהו שותפתה הפוליטית. עוד הוא כותב כי מילותיו של שטרן "מחווירות" אל מול התבטאויותיה הפוגעניות של רגב עצמה. לא מתפקידו של לוי לחלק תפקידי דיבור לנשים ולומר להן ממה "להיפגע" או לא להיפגע, ולא מתפקידו ליצור היררכיות בין עוולות שונות- הקשורות קשרים הדוקים זו בזו- של מיזוגניה וגזענות. לא אלו שהזדעקו אל מול הדברים שהופנו כלפי רגב לוקים בתחושה של עליונות מוסרית צדקנית אלא דבריו של לוי עצמו. לוי ואנשי שמאל אחרים יודעים מה היא פריווילגיה, הם רואים כל יום איך היא מתפקדת ומשמשת כלי לדיכוי בחיים של פלסטינים. אך פועלו רב השנים והמשמעותי כאיש שמאל, אינו מעניק ללוי הכשר מוסרי לטעון אל מול אחרות, שאינן- במקרה של רגב- גברים או אשכנזיות, שזעקתן אינן ראויה וכי יציאה נגד האלימות והדיכוי שהן חוות, הן רק בגדר עלבון, ועוד כזה שלא ראוי להגנה.

נועם ידין עברון היא דוקטורנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה

    נעם ידין עברון, – אין שום קשר בין צבע עורו של אדם, או בין מוצאו, לבין הטרדה מינית.
    משה קצב, אופק בוכריס, איציק מרדכי, הם רק חלק קטן משימה ארוכה של גברים מזרחיים, [וכן, גם פריווילגיים], שלא נתנו לצבע עורם להפריע להם להטריד נשים, לבצע בהן מעשים מגונים, ולעתים גם מעשי אונס.
    ואולי תופתעי לשמוע, אבל חלק מהנשים הנפגעות הן אשכנזיות לבנות עור.
    די כבר לאמירות הכוללניות כנגד ציבורים כאלה או אחרים.

  2. שחר כרמל

    עד כמה שאני זוכר, רגב התחילה כשדיברה על שרותו הצבאי של שטרן ועל דרך התקדמותו במעלה הדרגות והתפקידים, והוא החזיר לה באותו המטבע. אבל יכול להיות שאני לא זוכר טוב, כי כל החבורה הזאת מעוררת בי בחילה ממילא, והריבים המעושים והמיתממים שלהם, שכולם מפוקחים על ידי יחצניהם, מעניינים כקליפת השום. מדוע, בשם אלוהים, לכתוב על זה?