המהפכה הצרפתית בהצלת מזון

החוק להצלת מזון בצרפת חולל תפנית, ונטע בתודעת הציבור את המסר הברור שהשמדת מזון הנה מעשה דוחה, אנטי-חברתי ואף עברייני. בזכות כמה אזרחים נחושים הצלת מזון הפכה למטרה לאומית
שמוליק דוד

בשנת 2015 החליטה האסיפה הלאומית הצרפתית לחולל מהפך בהצלת מזון: זהו חוק המרכולים הצרפתי. בניגוד למקבילו הישראלי השערורייתי, הוא לא היה שנוי במחלוקת, כי אם נתקבל פה אחד. לא זאת בלבד, אלא שהחוק החדשני נחשב מקור לגאווה לאומית: צרפת ידועה כמדינה המתמחה בגסטרונומיה, אבל הפעם היא הכריזה מלחמת חורמה על בזבוז אוכל, והפכה למובילה באירופה בתחום קיימות המזון והצלתו למען מי שידם אינה משגת.

הפרלמנט הצרפתי החליט לקנוס מרכולים המשליכים מזון שניתן עדיין לאוכלו או להסב אותו לצריכתם של בעלי חיים. כל מרכול ששטחו 400 מ"ר ויותר נתבע לחתום הסכם עם ארגוני צדקה, ולהסדיר בו את העברת המזון לנזקקים. הקנס המרבי על הפרת החוק מגיע ל-75,000 יורו.

קודם לחקיקת החוק, נטו סוחרי מזון רבים לזרוק מזון שניתן לאוכלו. חלקם אף קלקלו אותו לפני שנזרק לפח, כדי  למנוע התקבצות אזרחים עניים סביב הפחים, תופעה שנחשבה בעיני חלקם כמטרד שיש להיפטר ממנו. אחד המהלכים המרתקים שסללו את הדרך למהפך הצרפתי נולד דווקא ביוזמת רשת מרכולים. הרשת השלישית בגודלה בצרפת, Intermarche, החלה במבצע סנסציוני של הנחות לרוכשי פירות וירקות שצורתם פגומה או מוזרה, שזכה לכותרת המלבבת "פירות וירקות נטולי תהילה" (Inglorious Fruits and Vegetables). רשתות אחרות חברו למאמץ, וכך הפכו פירות "עקומים" כמו, למשל, חציל עם "אף" ארוך ללהיט, והצלת המזון הייתה לחביבת הקהל. קמפיין הרשת הנועזת זכה בפרס בינלאומי. בעקבות ההצלחה החלה הרשת לשווק גם מותג נוסף: "עוגיות נטולות תהילה"!.

פירות וירקות נטולי תהילה. צילומסך מאתר הרשת Intermarche
פירות וירקות נטולי תהילה. צילומסך מאתר הרשת Intermarche

בעקבות זאת, התקבל בברכה גם החוק, שהפך את תרומת המזון מזכות לחובה. גם קודם לכן, העניקו רשויות המס בצרפת זיכוי ממס בשיעור 60% על תרומות מזון. החוק החדש הביא למיסוד החובה לתרום והביא להסדרתה. התוצאה שנרשמה עד כה מרשימה: בזבוז המזון קוצץ, וכיום נתרמות בצרפת 220 מיליון ארוחות בשנה, והיקף התרומות גדל ב- 8-9 אחוזים מדי שנה.

למרבה ההפתעה, רבות מרשתות המרכולים הצרפתיות הראשיות ברכו על החקיקה, ואף הכריזו שישתפו פעולה במימושה. נציב האיחוד האירופי למזון ובטחון תזונתי, ויטניס אנדריוקייטיס, הצהיר כי בזבוז המזון הוא עוול מוסרי, ובירך על ההצלחה הצרפתית.

815 מליון רעבים, ושליש מהמזון מושלך

לפי נתוני ארגון האו"ם למזון וחקלאות (FAO) כשליש מהמזון המיוצר בעולם מושלך לפח. זאת, שעה ש- 815 מיליון איש, כעשירית מאוכלוסיית כדור הארץ, סובלים מרעב. המזון המושלך מוצא דרכו למזבלה, שם הוא מתפרק, ופולט גזי חממה ובפרט מתאן, המגבירים את משבר האקלים העולמי. מומחי הארגון הבינלאומי מצאו כי אילו היה המזון המושלך שייך למדינה אחת, תרומתה של מדינה זו לפליטות היתה גדולה מזו של כל מדינה, למעט סין וארצות הברית.

האם החוק החדשני השיג את יעדו? יש המטילים ספק וטוענים כי החוק אינו נאכף, אלא נעקף. נטען כי תרומתו של החוק היתה שולית, והתמצתה בשינוי שחולל בתודעה הציבורית. המבקרים העירו, כי החוק כשלעצמו חשוב, אבל דרושים צעדים נוספים ליישומו המוצלח על-ידי תמיכה ממשלתית נוספת לאורך שרשרת אספקת המזון. כך, למשל, סבסוד רכישה של משאיות משנעות מזון, שבהן מקרר יעיל. עלותן הגבוהה של משאיות אלה מונעת את רכישתן, וכך בולמת את הצלת המזון.

לשכת רואי החשבון האירופית (ECA) העריכה, כי החוק הצרפתי כשל כי לא הגדיר את כמות המזון שחובה לתרום. כך, גם מרכול שמסר לצדקה רק אחוז בודד מהמזון העודף – נחשב כעומד בדרישות החוק. מחקר שבדק במחוז מסוים בצרפת מצא, כי רק כרבע מהמזון האכיל הוצל. חוקרים העירו, כי החוק בחר לטפל ברשתות המרכולים, שתרמו ממילא מזון  בכמויות גדולות. הוא התעלם מהמכולות וממשקי הבית, ששיעור הבזבוז בהם גדול הרבה יותר, ותרומותיהם מצומצמות[viii].

חבורת הבוזזים

מבקרים רדיקליים יותר הם פעילי ארגון צרפתי הקרוי בשם המשעשע "חבורת הבוזזים" LE GARS PILLEURS, (ובתרגום אחר: "הבזבזנים"). הבוזזים עוסקים בהצלת מזון באמצעות פשיטות ליליות נועזות (ולאו דווקא חוקיות) למתחמי האשפה של המרכולים. "חבורה" סוערת זו אף ארגנה "מסעות בזבוז" לעיתונות, בהם הוצג היקף בזבוז המזון בשל העיוותים בפעולת התשלובת החקלאית-תעשייתית.

ה"בוזזים" העוסקים במניעת בזבוז הסבירו בגילוי דעת שפרסמו את התנגדותם ליוזמה. הם הדגישו כי החוק הנו מקסם שווא: הוא מטפל בבעיה עמוקה באופן שטחי, ומתעלם מסוגיית הליבה, שהיא לדידם  המבנה של מערכות המזון המתועשות המחולל בזבוז משווע.

חרף הביקורות, החוק נחשב להצלחה. ובראש ובראשונה- בכך שחולל תפנית, ונטע בתודעת הציבור בצרפת את המסר הברור, שהשמדת מזון הנה מעשה דוחה, אנטי-חברתי ואף עברייני. הצלת מזון הפכה למטרה לאומית, המגייסת את הרשויות ואת האזרחים. והמהלך הדרמטי השפיע: לא רק כמות המזון שנאסף גדלה, גם איכותו השתפרה.

משינוי מקומי לתפנית עולמית

מי שהביא לקידומו המוצלח של החוק הוא עו"ד אראש דראמברש (ARASH DERAMBarsH), חבר מועצה בעיירה הקטנה קורבאווי השוכנת מצפון לפריז.

אראש סבור, כי השמדת מזון היא מעשה שערורייתי ואבסורדי, ובמיוחד כשהיא מבוצעת בזדון. זאת, שעה שכה רבים סובלים מחוסר בטחון תזונתי או אף מרעב. במאמץ גדול ומתמשך, הצליח אראש להזניק את החקיקה בארצו, ובהמשך- הוא פועל להביא לשעתוקה בעולם כולו.

מניפסט נגד בזבוז. כריכת ספרו של אראש דרמבארש
מניפסט נגד בזבוז. כריכת ספרו של אראש דרמבארש

דראמבארש גייס למאבק לא פחות ממאתיים אלף חתימות של אזרחי צרפת, ושורה ארוכה של מפורסמים. בראיון לעיתון הבריטי גרדיאן, סיפר שנמתחה עליו ביקורת נוקבת, והוא הואשם באידיאליזם נאיבי. ואולם, דראמבארש הבהיר, כי מצא לנכון להיות חבר מועצת העיר, כדי לקדם סוגיות ולסייע לאנשים, והוא מתעקש להיצמד למטרותיו. הוא חשף כי החליט לצאת למאבק למען החוק, מאחר שהוא "יודע מה זה להיות רעב". כסטודנט צעיר למשפטים, נאלץ לעיתים מזומנות להסתפק בארוחה בודדת של פסטה או תפוחי אדמה ביום. דראמבארש הוסיף בצער: "קשה ללמוד כשכל הזמן תוהים כיצד ניתן להשיג את הארוחה הבאה". דראמבארש החל את פעילותו כשארגן איסוף מזון מהמרכול בשכונתו. המזון חולק לנשים חד-הוריות, לפנסיונרים ולעובדי ציבור שמשכורתם דלה. מחצית מהמזון שלוקט נמסר לדרי רחוב.

דראמבארש ציין לאחרונה כי מאז נכנס החוק לתוקף, בשנת 2016, הוקמו בצרפת כ-5,000 ארגונים העוסקים בהצלת מזון ממרכולים. כיום, דראמבארש שוב אינו אוסף מזון: הוא נע ונד בין כינוסים של גופים בינלאומיים על מנת להביא את בשורת הצלת המזון הצרפתית לעולם.

דראמבארש חיבר ספר בשם "מניפסט נגד בזבוז". הוא מנהל מאמץ סינגורי רב-שנתי כדי להביא לכך, שהחוק הצרפתי יאומץ במדינות נוספות. כך, למשל, הוא השתתף בשנת 2015 בדיוני האו"ם על מטרות הפיתוח של האלף הבא, ובועידת האקלים המכריעה בפריז.

בימים אלה מריץ חבר המועצה הנמרץ יוזמה אזרחית לשינוי בחקיקה הכלל-אירופית. עצומת היוזמה זכתה כבר ללא פחות מ-1.4 מיליון חתימות של תומכים. כבר כעת, מקודמות יוזמות מקומיות דומות במספר ארצות וכן במחוזות שונים, ולמשל בסקוטלנד.

צילום: ©Gars'pilleurs Lons-le-Saunier.
צילום: ©Gars'pilleurs Lons-le-Saunier.

שמוליק דוד הוא יועץ לשינוי מדיניות בשתיל, ומייעץ לארגון מזון 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה

    חבל שהחוק שנחקק אצלנו הוא אנמי, אבל גם ללא חקיקה אני מקווה שניתן לגרום לאנשים פרטיים, לרשתות מזון, ליצרנים, לבעלי אולמות אירועים וכיוצ"ב להבין ולהפנים את המסר: השמדת מזון היא אכן מעשה אנטי-חברתי, דוחה ומרושע.

  2. ליכודניק

    בוא נחדד, מהם הערכים המתנגשים. מהו בעצם המזון שאנו רוכשים?

    מצד המערכת הקפיטליסטית שמגדלת, אוספת, מובילה, מעבדת, מאחסנת, מפיצה ומציגה את המזון- זה מוצר לכל דבר.
    ממילא, היא רואה את המצב הקיים לא כ-״בזבוז״ אלא דווקא כיעילות. מן הסתם, אף מרכול לא זורק אוכל שצפוי להביא לו רווח. ועדיף לו לקבל לחם בקרטונים, עם אפשרות מעיכה, ולא בתיבה כבדה וקשיחה.

    לאדם- יש משמעות פיזית, כמובן- אבל גם סמלית ורגשית. למשל, להרבה אנשים לא נעים לזרוק לחם, והם מעדיפים להניח אותו על פח האשפה. פעולה רגשית/מסורתית ולא הגיונית.

    זה קונפליקט שנפוץ בקפיטליזם- למשל, סביב זכויות עובדים וסביב איכות הסביבה.

    המאמר מציע פיתרון אחד לקונפליקט- חיוב בחוק להתייחס למזון באופן ״רגשי ומוסרי״. המחיר ברור- התייקרות ופגיעה בתחרות, כך שלעניים יהיה קשה יותר לקנות את המזון ״נטול הבזבוז״! (כמובן, בעת שעניים אחרים יקבלו יותר תרומות מזון).
    בציניות, אפשר לראות בניירת ובפיקוח של החוק סוג של עבודה ציבורית יזומה, כמעט חסרת תועלת חיצונית. מאות מיליוני הרעבים בעולם לא ייקבלו מכך קלוריה בודדת.

    הייתי שמח לראות פתרונות אחרים:
    – שיתוף הצרכנים (מכירה בזול של סחורה פגומה וקרובה לתפוגה)
    – שיתוף העובדים (נניח, הם יכולים לקחת סחורה שמיועדת להיזרק, לקנות אותה בהוזלה משמעותית- או לקבל אחוזים ממכירה שלה).