צריך אומץ כדי להאזין לתאמר נפאר

במציאות ניאו-ליבראלית ניצבת בפני כל אמן דילמה מהותית כשהוא/היא צריכים להכריע בין אמנות מסחרית בעלת ערך כלכלי לבין יצירות מקוריות שעשויות לא לשאת חן בעיני ההמונים. עליהם להכריע מהי התכלית – הערך הכלכלי או המימוש של יומרה אמנותית, שלעתים יש לה גם ערך חברתי פוליטי. תאודור אדורנו מאסכולת פרנקפורט טען שתכליתה של האמנות היא לגרום לנו לחשוב, לערער על תפיסות מובנות מאליהם, שאמנות אמיתית היא כזו שדורשת זמן ומחשבה ברגע צריכתה ושעיקר תפקידה להתנגד למציאות ולחולל מחשבות לשינויים חברתיים: "אין מטרתה של האמנות להציב אלטרנטיבות, אלא להתנגד בעצם קיומה בלבד כנגד מסלול העולם, שבעיקר מכוון אקדח לראשם של האנשים".

ניתן לכתוב בהרחבה על אושיות רבות בסצינת האמנות הפלסטינית בתוך הקו הירוק שעושות אמנות ככלי להתנגדות למציאות הקיימת, אבל מזה שני עשורים פועל אמן אחד שפעם אחר פעם ממציא את עצמו מחדש ומצליח לבלוט מבין שלל האמנים: תאמר נפאר. ניתן לאהוב אותו וניתן לשנוא אותו אך אי אפשר להתעלם מתרומתו לסצנה התרבותית הערבית. הוא כמובן לא היחיד ויש שיטענו שישנם אמנים יותר חתרניים או רדיקליים, אך מלבד היותו הראפר הערבי הראשון, ישנו משתנה מהותי שמקנה לו ערך מוסף והוא קהל היעד שלו, שלא מתמצה בנישה תרבותית או בקהל בינלאומי. הוא פונה לחברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק ומצליח לדבר אליה.

שירו האחרון "סלאם יא סאחבי" מוקדש לחברו שנרצח, ומתאר את הרגעים האחרונים לצדו של חבר שנורה למוות, תוך שהוא מציג את סיפורם של צעירים ערבים שנקלעים לעולם אלים של פשע ומאמצי הישרדות. כל משפט בשיר טומן בחובו ביקורת כלפי המדיניות, המשטר והחברה, כשהוא מצד אחד מתייחס למציאות כמות שהיא אך בתוקף מסרב לקבל אותה – "על מה המהומה, תנו לו לנשום, תורידו את הלחץ, תתקשרו לאמבולנס תשקרו תגידו שירו ביהודי, מי ירה בו? רעולי פנים? עושים צחוק מעצמנו, רק הערבים יורים אחד על השני".

תאמר נפאר לא מעוניין להעביר ביקורת על החברה הערבית, ביקורת שתערב לאוזניים מערביות, ולא מבקש לשחק את משחק הקורבן, הוא רוצה לפנות לחברה הערבית, ולטלטל אותנו לחשוב על תחלואיה. מספר הצעירים הנרצחים בחברה הערבית הוא פשוט אסטרונומי. למעלה מ-1,100 צעירים נרצחו משנת 2000 עד היום, אך סיפורם של אלה ושל החברה שבתוכה הם חיו ומתו אפוף שתיקה. אין דיון ציבורי על מה שהצעירים האלה חווים במציאות כה אלימה, על הטראומות שהם עוברים ועל הטראומה העיקשת שלופתת את גרונה של החברה כולה. תאמר נפאר לא מספק תשובות ואין זו מחובתו, הוא נצמד למהות האמנות ברוחו של אדורנו. הוא רוצה שנחשוב לעומק על הנושאים שהוא עוסק בהם תמיד: מגדר, אלימות כלפי נשים, הכיבוש, והדיאלקטיקה בזהותם של צעירים ערבים, כפי שבאה לידי ביטוי בשיר "גוני מאשי": "איני יכול להביא ילדים לעולם מקולל בשישים קללות, חיים על סרטי מיא חליפה ועל מחשבות על בגדדי חליפה". כמה שזה כואב ,ככה זה נכון.

מילות שיריו כומסות בתוכן את מצוקת החברה הערבית כולה – מבחינה תודעתית, חברתית ופוליטית. כאמור, ייתכן שיש יותר חתרניים ממנו, אבל הוא מסרב להיות נישה רדיקאלית, הוא מעביר את מצוקת המיינסטרים הערבי כפי שהוא חווה ומבין אותה. המסקנות הפוליטיות שהיצירה של נפאר מעודדת כרוכות ראשית כל בהבנה שזהותו של הפלסטיני בגבולות הקו הירוק מורכבת, ושההתמודדות עם החברה הפטריארכלית ועם הכיבוש גובה מחיר שאי אפשר להתעלם ממנו.

ברמה האישית, לא היה לי קל לשמוע את שירו של תאמר, כי הוא מחזיר אותי לאירוע טראומטי שלא העזתי לחשוב עליו לעומק. אירוע קיצוני שהדחקתי שבו חברי נורה למוות, גסס ומת בידיי. אני יודע שכדי להצליח להוביל שינוי עומק בחברה העברית צריך דווקא להאזין לשיריו של תאמר נפאר ולהיות מספיק אמיצים כדי להתמודד עם הרגשות שהם מעלים ולשלב אותם בחשיבה הפוליטית החברתית.