בזמן שהצבעתם נגדנו, עוד אישה נרצחה

מהו הפוליטי? כל אותן סוגיות שהחברה מנסה לדחוק לשולי השיח ולתייגן כזוטות של יומיום. מהו הפוליטי? כל אותן סוגיות שאנחנו מסרבות בתוקף לשייכן לשיח היומיומי שלנו ודורשות להעלותן לסדר היום החברתי.

רק לפני יומיים צוין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, והנה אתמול נרצחו עוד שתי נערות: ילדה מהקהילה האריתראית נרצחה בביתה ונערה ערבייה נרצחה בכפרה, בדרך למסיבת יום הולדת של חברה. הדברים הבאים נכתבים על רצח נשים בכלל ועל רצח נשים ערביות בפרט. יארא איוב בת ה-16 מהכפר אלג׳אש שבגליל העליון נעלמה למשך שלושה ימים שבמהלכם כמובן הספיקו להפיץ עליה שמועות זדוניות. גופתה נמצאה בצפרדע זבל, שחוטה באכזריות. הייתי מדלגת על התיאור הקשה, אבל השתיקה היא פרקטיקה שמאפשרת לגיטימציה. אולי אם נדבר את הפשע הזה מעל כל במה ולא נחסיר אף פרט, נוכל להבין איך אנחנו חיים ואולי נפסיק לאפשר את מה שקורה.

יארא היא האישה ה-23 שנרצחה השנה והשנייה שנרצחת בישראל בתוך פחות משבוע. האישה הקודמת, למי שהספיק לשכוח, נורתה למוות בתל שבע. אחיה נעצר, ושניים מאחיה האחרים מרצים עונש מאסר על רצח אחות אחרת. מספר הנרצחות השנה מגיע לשיא של השנים האחרונות.

כאקטיביסטית, אני נתקלת לא פעם בטיעון הרווח שלפיו אין להאשים בלעדית את גופי האכיפה. אבל כיצד ניתן להסביר את העובדה שלמרות המצב הכל כך חמור, 58 ח"כים וח"כיות הצביעו בשבוע שעבר נגד ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא רצח נשים? "זו הייתה הצעה של האופוזיציה," התגונן ראש הממשלה בביקורו במעון לנשים מוכות. אבל דיני נפשות לא צריכים להיות כלי ניגוח פוליטי והקמת ועדה שתבדוק כיצד הממשלה, המשטרה ושירותי הרווחה כושלים בטיפול בנושא הייתה יכולה להציל חיים. הקואליציה כולה התייצבה נגד ההצעה כאילו שמדובר באיום לאומי. ואת חברי הכנסת האלה אני רוצה לשאול: איך אתם מסבירים את זה לעצמכם? ממה בדיוק אתם חוששים? איך ישנתם אתמול אחרי שעוד אישה נרצחה, ממש בזמן שהצבעתם נגדנו? איך תירדמו מחר או מחרתיים או בשבוע הבא, כשעוד אישה תירצח?

רצח נשים בכלל ונשים ערביות בפרט הפך למעין סטטוס קוו, שבו המדינה מסמנת היכן נמצאים גבולותיה ועל מה היא מוכנה לקחת אחריות בחיי האזרחיות והאזרחים שחיים כאן (ובמותן). מתי הגבולות האלה הם רלוונטיים? ולמה המדינה מחליטה לסגת לאחור ולהחליט שהחברה הערבית הפרימיטיבית יודעת מה טוב בשבילה ועליה לנהל בעצמאות את ענייניה, כולל כל סוגי האלימות או הפשעים. אנחנו לא חיים באוטונומיה עדיין, ואין יישות או ריבונות שאינה המדינה וזרועותיה שתפרוש חסות על הצרכים האלמנטריים הבסיסים של האזרח ועל החובה להגן עליו. עלינו לפרש את המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה תוך כדי קריאת המפה הפוליטית, אחרת המצב הקיים לא ישתנה אלא יחמיר.

הייתי רוצה לכתוב על המקום המוגן שהוא בית, כי בבית אמור להיות ביטחון ואמורה להיות הגנה, אבל יארא הייתה בבית ויארא נשחטה. איך אפשר לא לחשוב בצורה ביקורתית ולקחת בחשבון את כל הגורמים והנסיבות החברתיות שהביאו להירצחה? במפגש באחד התאים הפוליטיים שבהם השתתפתי, התקיים דיון על הפרדוקס שאנחנו כאזרחים ערבים פלסטינים נתונים בו: מצד אחד אנחנו מתעבים את המשטרה, אך בו זמנית אנחנו דורשים ממנה הגנה ואכיפת חוק שווה.

בזמן הדיון הבנתי שכל מה שאנחנו מבקשים הוא שהמשטרה תעשה את עבודתה, תמלא את חלקה בהגנה עלינו האזרחיות מפני הקמים לרוצחנו. בה בעת הבנתי שזה רק עניין של זמן. עניין של זמן עד שהאישה הבאה תירצח, עד שהנערה הבאה תיאנס, עד שהילדה הבאה תהווה קורבן לפגיעה מינית – בבית, בבית הספר, בבסיס הצבאי, בתנועת הנוער, באוניברסיטה.

אני יודעת שאין פתרון קונקרטי אחד, שמדובר בעבודה רב מערכתית שחייבת להיעשות, ויפה שעה אחת קודם. מצד אחד המדינה – על משרדיה וזרועותיה ורשויותיה, ומצד שני החברה הערבית – עם הדימוי הבעייתי של הנשים שהיא מטפחת, דימוי שצריך לעבור שינוי מהותי. צריך לעודד לימודי מגדר מגיל צעיר, לעודד חשיבה על שוויון בין מגדרי ולקדם אותו, להעצים נשים ובמקביל לחתור לאכיפה מלאה של החוק, להעניש ולמצות את הדין עם כל רוצח, שחלקם מסתובבים חופשיים עד היום.

הפעם נרצחה אישה ערבייה. אבל לפטריארכיה אין לאום, אין דת, אין עדה ואין מעמד. הפטריארכיה מושתתת על אמונת על שלפיה הגבר הוא האדם הנעלה והעולם מוגש לפתחו על מגש מוזהב. 23 נשים נרצחו בשנת 2018 על רקע מגדרי. השאלה היא מי תהיה הבאה בתור, ומתי, ומה אנו רוצים לעשות כדי למגר את הטרור המגדרי שמשתולל כאן.