את חיסול הפטריארכיה. לא פחות.

אתמול השתתפנו בהפגנה בחיפה, עוד הפגנה נגד רצח ואלימות כלפי נשים. שוב ושוב צעקנו את הסיסמא: "חדשה מרעישה! מסוכן להיות אשה!" השנה היא 2018 ואנחנו עדיין צריכות לצעוק את מה שנראה לנו כל כך מובן מאליו: חיי נשים אינם הפקר.

24 נשים נרצחו בשנה זו, מספר דומה של נשים נרצחו בשנה שעברה, ולפני שנתיים… מחינו, דרשנו, ביקשנו, פעלנו והצלחנו להשיג הבטחה להקצאת 250,000,000 שקלים מקופת המדינה לקידום המאבק באלימות כלפי נשים. ההבטחה התפוגגה עוד לפני שנוספו תקנים, הוכנו תוכניות חינוכיות או הוקמה מסגרת נוספת לטיפול בגברים אלימים. באופן יומיומי, מתחת לרדאר, בשיעורים שאינם ידועים במדויק נשים רבות מותקפות, נאנסות, חוטפות מכות, חוות התעללות מינית בבית, ברחוב ובעבודה ומנוצלות. ראש הממשלה מגלה בורות (מעושה?) וזחיחות, שר האוצר מבטיח לנו במפגש מקרי ש"יהיה בסדר" וממשיך הלאה. לא פלא שהייאוש הוא גדול.

אבל הימים האחרונים ממלאים אותנו גם בתקווה גדולה ובהתרוממות רוח. תודות לפעילות נחושה של פמיניסטיות נוצר מומנטום. מגוון רחב של ארגונים קטנים וגדולים מתגייסים לפעולה, התארגנויות זמניות מתגבשות, נשים פועלות באופן עצמאי וקואליציות לא צפויות נרקמות לטובת קידום מה שנראה כאחד ממפגני המחאה הפמיניסטית הגדולים שידענו. המחאה הזאת, ששוטפת את המדינה ומגייסת תמיכה ציבורית רחבה, היא אחד הדברים החשובים שקרו פה בזמן האחרון.

זו מחאה שנישאת וצומחת לא מעט בזכות נשים צעירות. נשים שלא מסתפקות ב"מעגלי שיח" המבוססים על החלפת דעות מנומסת ו"הכלה רגשית". הן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. לא סתם פמיניסטיות, פמיניסטיות זועמות. והזעם הזה, הוא מהמוצדקים שיש. התרחבותה של המחאה הופכת את הזעם הזה לנוכח במרחב הציבורי ומקנה לו לגיטימציה. עוד ימשיכו ויקראו לנו "פמינאציות" ו"ממורמרות" ועוד יעירו לנו שאנחנו "לחוצות" ו"היסטריות". תמיד יהיה מי שיטען בטון טיפולי שאם יהיו לנו חיי מין מספקים נוכל "להירגע". אבל בעת הזאת הזעם יוצא לרחובות באופן ברור ובלתי מתנצל.

זו מחאה שעושה שימוש רב ויעיל בפייסבוק, ווטסאפ וטוויטר – אבל היא הרבה מעבר ל"פמיניזם מקלדת". זו מחאה שבה אנחנו מציבות את הרצח, האלימות והדם אל מול פניהם של העוברים ושבים ומונעות מהן/ם את האפשרות להסב מבט, להתעלם, לכבות את המחשב. זו מחאה שמתקיימת בפעולות גרילה, דרך יצירת דימויים חזקים שמעוררים חוסר נחת. בדיוק כמו שמחאה נגד אלימות ורצח צריכה לעשות.

זו מחאה שלא כולן יכולות לקחת בה חלק. לא לכולנו יש אפשרות לעמוד בגלוי במרחב הציבורי, להתבוסס בצבע במיצגי ראווה, לחסום כבישים, לשבות מעבודה, לצאת לרחוב. אבל אלו שנהנות מפריבילגיות אלו משתמשות בהן באופן ראוי לשם הפגנת סולידריות עם האחיות, הבנות, האמהות, החברות שלא יכולות לעשות זאת. במסגרת המחאה נתלות מודעות אבל עם שמות רבות מהנשים שנרצחו בהלך השנה, שמות המוקראים בסופן של הפגנות רבות. באמצעות פעולה זו אנחנו חוזרות ומדגישות כי הרצח הוא רצח על רקע מגדרי. אנחנו מתנגדות לסימון רצח נשים כתופעה שמעוגנת ב"תרבות", "הגירה", "מצוקה" או כל שקר אחר שמכוון להפריד בינינו.

זו מחאה שפונה לשיתוף פעולה עם שלל גופים וארגונים חברתיים – ארגוני חברה אזרחית, מעסיקים, גופים המסחריים, מועצות מקומיות, ארגוני סטודנטים וכדומה. זו פנחיה לשיתוף פעולה שלא מתוך תחושת נחיתות. להיפך, אנחנו מחייבות את הגופים השונים בחברה לקבל החלטה מוסרית במעין הצעה שלא ניתן לסרב לה – מי יכריז בגלוי שאינו תומך במאבק נגד רצח נשים?

היום שאחרי השביתה

מה אנחנו רוצות לעתיד? איך אנחנו מדמיינות את היום שאחרי השביתה? ראשית, המאבק ברצח נשים חייב להישאר על סדר היום. 2019 מתחילה, ואיתה תתחיל גם ספירה מחודשת של קורבנות אלימות. אנחנו נמשיך לתלות מודעות אבל עם שמות הנרצחות של שנה זו. אנחנו מקוות שמספרן של מודעות האבל יקטן, אבל אין לנו אשליות – הרצח לא ייפסק באחת.

בקרוב יהיו בחירות ארציות. אנחנו קוראות לכולן.ם לדרוש התייחסות רצינית ומקיפה לנושאים פמיניסטיים במערכת הבחירות הבאה.

אנחנו דורשות לחזק את שירותי הרווחה הציבוריים בכלל, ואת אלה שאמונים על ביטחונן של נשים בפרט. שירותי רווחה הם זכות אזרחית שאין להתפשר על איכותה. אין להפריט שירותים אלה, יש לתקצב אותם כראוי. יש להבטיח שלכל אשה שמתמודדת עם אלימות במשפחה תהיה כתובת, שלכל גבר אלים יהיה מענה טיפולי ראוי.

אנחנו לא מסתפקות בטיפול נקודתי ובפתרונות המחייבים את הוצאת הנשים מבתיהן. אנחנו דורשות חינוך מגדרי בבתי הספר, ואת מיגור האלימות כלפי נשים על כל צורותיה.

אנחנו מתעקשות לחדד את ההבנה שבמאבק באלימות נגד נשים אנחנו כוללות את המאבק באלימות על כול צורותיה – אלימות פיזית ומילולית, אלימות מינית ונפשית, אלימות כלכלית וסקסיזם יום יומי. חשוב לנו להבהיר שאלימות זו אינה גזירת גורל או כוח טבע בלתי נמנע, אלא תוצאה של תפיסות עולם והסדרים חברתיים. אנחנו דורשות את חיסול הפטריארכיה. לא פחות.

אנחנו מקוות שנמשיך לפעול יחד, אנחנו מקוות להעמקת ההבנה שלא מדובר ב"בעיות של נשים" אלא בבעיות חברתיות. אנחנו מקוות שנגיע ליום בו לא יהיה עוד צורך בפעילות שלנו, אנחנו מקוות שאי שוויון מגדרי יהיה נחלת ההיסטוריה. או אז נוכל לסגור את המקלטים, להשתיק את קווי החירום, לפזר את הארגונים, וללכת בנחת להנות מול הים. עד אז – זעם ואקטיביזם!!

הכותבות הן פעילות ב'אשה לאשה' – מרכז פמיניסטי, חיפה

לכל המחאות וההסעות בעמוד "אני אשה, אני שובתת"